קלוד ללוש לא סובל מבקרי קולנוע. הוא מאמין שהם מתנכלים לו רק בגלל שהוא קלוד ללוש, וזאת למרות קריירה ארוכה ועטורת פרסים והצלחות הכוללת 41 סרטים מתחילת שנות ה-60 ועד היום. בשנת 2004 הוא החליט לעשות מעשה ולקנות 400 הקרנות בבתי קולנוע ברחבי צרפת עבור סרטו החדש "הפריסאים" ובכך לאפשר ליותר מעשרת-אלפים צופים לצפות בחינם בסרטו, להיות הם הממליצים ובכך להסיר את תלותו במבקרי הקולנוע. עם סרטו "הצטלבות" (roman de gare) הוא החליט לנקוט בטקטיקה חדשה כדי להתל במבקרי הקולנוע. הוא צילם אותו תחת פסבדונים ורק לאחר הצלחתו בפסטיבל קאן חשף שהוא העומד מאחורי הסרט.
ההחלטה של ללוש, שגם ביים וגם היה שותף לכתיבת הסרט, ליצור את הסרט בפסבדונים איננה החלטה סתמית המנותקת מהתוכן של הסרט. הסרט עוסק בסופרת מצליחה שקיים ספק גדול אם היא כותבת בעצמה את ספריה. בסופר צללים שעד לסוף הסרט לא ברור האם הוא סופר הצללים שלה או שאולי הוא פדופיל נמלט, בספרית שיתכן שהיא בכלל זונה ובמערכות היחסים ביניהם. ההחלטה, אם כן, ליצור את הסרט תחת פסבדונים היא החלטה המקבילה לתעתוע שיוצר התסריט כלפי גיבוריו. גם שם הסרט הוא משחק מילים על שמו של הסופר הנודע רומאן גארי שבבגרותו פרסם חלק מספריו המצליחים ביותר תחת שם העט אמיל אז'אר. מבחינה זו ההחלטה לקרוא לסרט בעברית ובאנגלית "הצטלבות" היא החלטה המפספסת חלק מהקונוטציות המקוריות של שם הסרט.
לאורך כל הסרט ללוש גורם לנו להאמין שהמציאות היא דבר מסוים, אלא שאז הוא שומט את הקרקע מתחת לאמונה של הצופים ומראה שכל אדם וכל דבר הם לא בדיוק מה שהם נראים: באחת מהסצנות הבלתי נשכחות שבסרט מגיע דומיניק פינו כקוסם המתחזה לרופא לבית ארוסתו (או מי שאמורה להיות ארוסתו), הוא מבקש מאחיה להציץ בעיתון הספורט ולאחר שהוא מקבל אותו, הוא קורע אותו באלימות, תוך כדי שהוא צועק בהתקף זעם – "אני שונא ספורט" רק כדי להחזיר את העיתון כשהוא שלם לאחיה הנדהם של הארוסה.
הסרט הוא מותחן אינטליגנטי ועשוי היטב, המצליח לסחוף את הצופים אחר פיתולי העלילה שלו באפקטיביות רבה. משחקו המבריק של פינו בתפקיד הראשי בסרט הוא אחד מהאלמנטים ההופכים את "הצטלבות" להצלחה מתעתעת כל-כך. לרגע אחד נדמה שהוא איש מפחיד ומסוכן ומייד לאחר מכן, עם השלמת פערים מהסצנה הקודמת, נדמה שמדובר בגאון ספרותי שאינו מקבל את הקרדיט הראוי לו. אני מקווה מאוד שאחרי הסרט הזה יוכל ללוש לחזור ולביים סרטים תחת שמו המלא מבלי לפחד מההתניה האוטומטית של מבקרי קולנוע לא לאהוב אותו. ושאלה אחרונה שיש לשאול האם באמת מי שחתום על שורות אלו הוא זה שכתב את הביקורת הזו או שאולי ללוש כתב גם אותה בעצמו.
* פורסם בוואלה תרבות בשינויים קלים.
** יעל שוב בטיימאווט, ויאיר רווה בפנאי פלוס, מאשרים שחוסר אהבה זה דבר הדדי.
תגובות