כריסטיאן מונג'יו הבמאי והתסריטאי של הסרט "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" עשה בסרט הרבה מאוד בחירות והחלטות לא שגרתיות ודווקא בגללן הסרט הזה הוא סרט מצוין. כי מהו בסופו של יום התפקיד של הבמאי אם לא להחליט החלטות? מי שקורא את הביקורת הזו כדי לבחור אם ללכת לסרט או לא, יכול להפסיק לקרוא אותה עכשיו-ללכת! בהמשך הרשימה לא יהיו ספוילרים משמעותיים, אבל תהייה סקירה של חלק מועט מהבחירות שעשה יוצר הסרט, החלטות שאולי עדיף לקרוא עליהן לאחר הצפייה הנקייה בסרט.
הסרט מתאר זוג חברות הגרות ביחד במעונות הסטודנטים ברומניה של שנת 1987 מאחורי מסך הברזל. אחת מהן נכנסת להריון והשנייה עוזרת לה לצאת ממנו, דבר לא פשוט כלל מאחר ובאותה תקופה ההפלות אסורות על-פי חוק ומי שנתפס עשוי לבלות שנים לא מעטות בכלא. הנה ההחלטה הראשונה של הסרט- באופן טבעי מי שתהייה הגיבורה של הסרט היא מי שהכניסה עצמה לתוך הבוץ ונכנסה להריון ומי שבמהלכו תעבור את השינוי הפיזי הכי משמעותי , אבל לא, הגיבורה של הסרט היא דווקא החברה הטובה ולא מי שעוברת את ההפלה, מה שמדגיש את העובדה שהשינוי אותו עוברת הגיבורה בעקבות הסרט הוא שינוי נפשי.
קונבנציה תסריטאית מוכרת היא שבסוף המערכה הראשונה של הסרט, הצופה יודע כמעט הכל על הדמויות, ועל המניעים שלהן או לפחות נדמה לו שהוא יודע כדי שהסרט יוכל לשנות את התפיסות של הצופה לגבי הדמויות. בסוף המערכה הראשונה הצופה לא יודע דבר על הדמויות, ברור שהן מתכוננות למשהו, ברור שהן חיות במציאות חיים של איזו פנימייה של בחורות, אבל לחלוטין לא ברור לאן כל זה הולך וזה עלול להיות משעמם. זו החלטה אמיצה כי בעידן הטלוויזיה יש סיכוי גדול שאנשים יזפזפו או יצאו מהקולנוע, אבל מונג'יו סומך על עצמו ועל היכולת שלו ושל הדמויות לכבוש את הצופים ומצליח לרתק את הצופה גם אם אינו מגלה לו דבר ברור.
עוד קונבנציה תסריטאית הנשברת לרסיסים בסרט הזה היא שאקדחים המופיעים במערכה הראשונה לא יופיעו עוד לעולם. זה קורה מספר פעמים- תעודת זהות שנשכחה, אולר שנגנב, שוטרים מטרידנים כולם מבליחים לרגע, יוצרים את התחושה הקשה ש"תכף יבואו צרות הרבה יותר גדולות" ואז לא חוזרים. ההחלטה הזו משרתת היטב את החרדה הקיומית בה חיות הדמויות, מכל כיוון יכולה להיפתח הרעה, ומה שנורא הוא לחיות חיים שלמים תחת הידיעה הזו.
בראיון לאורי קליין אומר מונג'יו שהחליט לצלם כל סצינה בשוט אחד כדי להבליט את חוסר ההתערבות של הבמאי בסיטואציה המתוארת בסצנה. ההחלטה הזו היא החלטה חשובה העושה בדיוק את ההפך ממה שהבמאי התכוון לו. דווקא בגלל שצופי הקולנוע מורגלים בחיתוכי שוטים ובצילומי תקריב של השחקנים, זוהי בחירה המדגישה את קיומו של במאי לסרט. השימוש ב"וון-שוט" יוצר אווירה המטעינה את הסרט בדחיסות רבה המקבילה לדחיסות החיים תחת המשטר הקומוניסטי והופכת את הסרט לקשה לצפייה ולעיכול. להחלטה הזו יש הרבה משמעויות בתהליך עשיית הסרט. במהלך הצפייה בסרט נדמה שתנועות המצלמה הן כמעט שרירותיות, אבל לא, הן מדויקות להפליא ודורשות תכנון מפורט של תנועות המצלמה ותאום רב עם השחקנים, ומעבר לכך הן דורשות משחק מושלם ולא תיאטרלי לאורך זמן. כל זיוף ולו הקטן ביותר של השחקנים יורגש באופן מיידי ולא ניתן להסתיר אותו מאחר ובחדר העריכה אין שום אפשרות לחתוך לתגובה של דמות אחרת או לכל "אינטרקאט" אחר. זו בחירה מסוכנת אבל השחקנים, ובייחוד השחקנית הראשית אנה מאריה מארינקה, אינם מזייפים ונשארים אמינים עד אימה לאורך כל הסרט.
באחת מהסצנות שייזכרו מהסרט הזה יושבת אוטילה בארוחת ערב ראשונה אצל משפחתו של חברה, זו אמורה להיות ארוחה חגיגית והאורחים רבים, אלא שמונג"יו בוחר לא להראות לנו את האורחים, למקם מצלמה שלא זזה הממסגרת את הגיבורה את החבר שלה והוריו לאורך כל הארוחה ומכאן להבין את המצב הנפשי של הגיבורה. מה שחשוב בסצנה הזו הוא לא מה שאומרים האנשים ליד השולחן אלא המצב הנפשי של הגיבורה והסיוט שהיא בתוכו, סיוט שבכלל לא קשור לארוחת הערב הזו. בעיני, הסצנה החשובה בסרט היא דווקא הסצנה המופיעה מייד אחרי ארוחת הערב הזו. אוטילה מחליטה לעמת את החבר שלה עם האפשרות שהיא תכנס להריון ותוהה איך הוא יתנהג ומהם הדברים שהוא יהיה מוכן להקריב כדי שהיא תעבור הפלה. זוהי סצנה מדויקת להפליא שבה עוברת הגיבורה שינוי נפשי, היא מבינה שהעובדה שאנשים יכולים לסמוך עליה לא אומרת שלה יהיה על מי לסמוך כשיהיה לה צורך באחרים. אוטילה המתחילה את הסרט כבחורה חזקה עם חברות ואהוב מסיימת אותו לבדה בעולם.
בעניין עיצוב הסרט משתמש מונג'יו דווקא בקונבנציות מוכחות ויעילות. הטענה היא שכמו שאפשר להרגיל צופים לפחד לפי אות מוסיקלי המופיע בכל פעם שהולך לקרות משהו מפחיד (ומונג'יו בחר שלא להשתמש במוסיקה כלל לאורך כל הסרט) ניתן לעשות זאת גם עם צבעים. בדומה לבחירות של במאי הסרט"חיים של אחרים" המתאר גם הוא את החיים מאחורי מסך הברזל, נמנע מונג'יו לחלוטין להשתמש בצבע האדום לאורך המערכה הראשונה- הרעיון הוא יצירת תמונה אפרורית שתקביל לחיים ברומניה של אז. אלא שאז כשהוא רוצה להבליט את כניסתו של "האיש המפחיד" לסרט הוא מופיע במכונית אדומה, אדום שיופיע שוב רק כשמונג'יו ירצה (הפעם בהחלטה קצת מקוממת) לזעזע את הצופים.
"איזה שוט
יפה" אמרה האישה שישבה שורה מעלי כשהופיע השוט הראשון של הסרט שמתחיל כשוט סטטי של אקווריום בו שוחים שני דגים ומונח על שולחן בחדרן של שתי החברות. ואכן השוט הזה הוא שוט יפה, אבל הוא השוט היפה האחרון של הסרט הזה- ממיקומה הסטטי של המצלמה, היא מוזזת לאחור כדי לפתוח תמונה יותר מלאה של החיים, תמונה פחות יפה, לדעתו של מונג'יו תמונה יותר אמיתית. מאותו רגע והלאה אותה האישה מעלי לא דיברה עד השוט האחרון של הסרט שבו היא אמרה-" מה? נגמר?" ואכן סוף הסרט תופס את הקהל בתדהמה, הסרט נחתך באמצע פעולה ללא שום התראה מוקדמת שזה הולך להיות הסוף של הסרט ומשרת היטב את התחושה שהדבר בו כרגע צפינו הוא פיסת מציאות אמיתית ולא סיפור עם התחלה אמצע וסוף כפי שמקובל ליצור באופן מלאכותי.
גרסה מקוצרת פורסמה בוואלה תרבות.
ובלי קשר לביקורת, (ולמתקדמים שצלחו את כל מה שהיה לי להגיד על הסרט הזה)- השבוע קרה גם משהו משמח. בשנה האחרונה אני משקיע הרבה מאמצים בקידום שני תסריטים עלילתיים שאני כותב ומאוד מאמין בהם. השבוע, לראשונה, קיבלתי מלגת כתיבה קטנה לאחד התסריטים. מספר סצנות ממנו, אפשר לקרוא כאן.
תגובות