החל מיום שישי הקרוב יוצג "הגילגול", סרטו של נתי ברץ, בהקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ. זהו סרט דוקומנטרי העוסק בנזיר טיבטי המחפש את הגלגול של המאסטר שלו. לרגל ההקרנות שוחחתי עם נתי על הסרט.
א: הי נתי, הסרט מגיע לארץ אחרי שזכה כבר בהכרה בין-לאומית רבה. רק לפני שנתחיל, תספר לי על מה מדובר?
נ: קודם כל השותפים לסרט הם ערוצים מכל העולם כולל ארטה-צרפת, פי.בי.אס (ערוץ אמריקאי), בי.בי.סי הבריטים ועוד. הסרט יוקרן מסחרית במקומות רבים בעולם כולל ארה"ב. הסרט גם זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה האחרון, והוקרן בפסטיבל טורונטו החשוב. הוא יוקרן גם בפסטיבל ברלין הקרוב במסגרת פנורמה.
א: מכובד ביותר. לסרט אין שום אחיזה ישראלית ואתה ישראלי, אז מה החיבור שלך לסרט?
נ: יש את העניין הרומנטי ויש את העובדה שאני רואה את עצמי בתור קולנוען שרוצה לעשות סרטים ומחפש תמיד את הפרוייקט הבא.
א: אותי יותר מעניינת רומנטיקה.
נ: התאהבתי בטיבטים לפני 13 שנים כשהייתי בטיול במזרח ומאז אני אחוז באובססיית טיבט. בכל טיול שעשיתי בהודו לאורך השנים רדפתי אחרי טיבטים, קראתי המון ספרות בודהיסטית, השתתפתי בריטריטים, וכבר כשהייתי באוניברסיטה רציתי לעשות סרט על טיבט. רציתי הזדמנות להיות עם טיבטים ולחקור את האובססיה שלי. אולי אני פשוט צריך לעבור לגור בטיבט…
א: הרגשתי בסרט שיש בו הרבה אלמנטים לא מערביים ולא מוכרים. לדוגמא, טנזין, הנזיר גיבור הסרט מגיע לכפר הולדתו, אבל אתה נמנע מלהראות אותו עם הוריו ומשפחתו. בסרט מערבי, ולו בגלל החשיבה הפסיכולוגית על השפעת ההורים על ילדיהם, היו קופצים על ההזדמנות ומראים אותו עם הוריו.
נ: הסרט צולם במשך חמש שנים, ויש עוד 270 שעות חומר גלם שלא רואים בסרט, חוץ מהפגישה עם ההורים, ולכן הכל עניין של בחירה. בחוויה הבודהיסטית ולא הפסיכולוגית-מערבית אין שום משמעות ליחסים שלו עם הוריו ויותר מזה, ברגע שהוא הופך לנזיר הוא צריך לנתק את מערכת היחסים עם המשפחה שלו. מגיל 3 טנזין הלך אחרי המאסטר שלו ואף ברח אליו למערה. בגיל 7 הוא כבר נמסר לידי המאסטר. כל העניין של הסרט הוא לחשוף אותך לצורת מחשבה ומערכת ערכים שונה. כשטנזין מוצא את הילד שהוא גלגולו של המאסטר, והילד עובר את תהליך ההפרדה מהוריו, הצופה מבין שזה מה שעבר על טנזין עצמו. המרכז מבחינתי היה סיפור האהבה בין טנזין לבין המאסטר.
א: איך התמודדת עם זה שלא נולדת לתרבות שעליה החלטת לעשות סרט?
נ: חייתי במנזרים ובמחיצת טיבטים חודשים רבים עד שאפילו הטקסים שלהם נראו לי טבעיים. היה לי חשוב מאוד להגיע למצב שבמקום שאעסוק באיזוטריה ובצבעוניות, אוכל להתייחס לסרט כאילו עשיתי אותו בתוך התרבות שלי. יחד עם זאת, תמיד זכרתי שאני בעצם עדיין לא מבין כלום. אני חושב שכשצילמתי בעצמי בארבעת החודשים הראשונים, לא צילמתי מספיק שוטים יפים וצבעוניים שיקשטו את הסרט אלא רק דרמה אנושית. כל פעם שצלם חדש הצטרף אלי לצילומי הסרט, הייתי צריך לחזור ולבקש שלא להתרכז באלמנטים הצבעוניים של התרבות אלא להתרכז בדרמה האנושית.
א: אני חושב שיש משהו בצילום שהופך את הסרט הזה ליותר גדול מהסיפור שלו- משהו בנופים ובאופן הקולנועי שבו הסרט מצולם, מה הנחה אותך בצילום הסרט?
נ: כשהתחלתי לצלם הייתי מושפע מקבוצת "דוגמה" הדנית, חשבתי שכל מה שחשוב זה הסיפור והפריימינג ולא המקצועיות והליטוש של הצילום. החלטתי מראש שהסרט יצולם במצלמה קטנה, על כתף, אפילו כשאני אצלם אנשים כמו הדלאי למה. רציתי להיות נייד,קרוב לטנזין ורציתי באופן חד לגרום לצופה להתרכז בדרמה ולא במעטפת המרהיבה. ה"דוגמה" נתנה לי הצדקה חזקה לזה.
א: לא הייתי מעלה בדעתי שיש קשר בין קונספט צילום הסרט לבין "דוגמה 95". מתי שינית את אופן הצילום?
נ: אני לא שיניתי, זה הצלמים ששינו. ככל שהסרט גדל, הגיעו צלמים יותר טובים שצילום הכתף שלהם נראה כמו צילום בעזרת חצובה. ירון אורבך, הצלם הראשי של הסרט, צלם מופלא שמצלם פיצ'רים בניו-יורק, הלך עם הכיוון הזה לגמרי אבל גם בצילומי תקריב שלו ממרחק גדול המצלמה לא תזזיתית בכלל. מצד שני, המעטפת של הסרט הזה היא מיתית וגדולה מהחיים, ולכן תמיד ראיתי את הסרט כניגודיות בין שוטים מאוד פתוחים שמבטאים את המעמד ההיסטורי ובתוכם חיתוכים לקלוז-אפים מאוד קרובים אל הגיבורים, כלומר הסיפור האישי של טנזין בתוך המהלך ההיסטורי.
א: זאת אומרת שלכל סיטואציה צילמת גם אקסטרים לונגשוט בנפרד כדי שתוכל לחתוך אליו בהמשך?
נ: בכל סיטואציה היה לי חשוב שיהיה שוט דרמטי שמראה גודל ומעמד, יש את זה בלימודים של הדלאי למה, בהליכה של טנזין מול הטבע ובחיפושים, בעצם בכל מקום. אני חושב שזה עניין של גישה, כל סרט דוקומנטרי, ואפילו הקטן ביותר, אפשר לצלם ולערוך באופן דומה. זה עניין סגנוני. גרירסון אמר:" אל תצלם ספינת דייגים יוצאת אל הים, צלם ספינת דייגים יוצאת אל האופק – אל הלא נודע" .התפקיד של הבמאי בעיני הוא להסתכל על המציאות באופן דרמטי, ולחבר אליה את הצופים. כשחיים עם מישהו באופן יומיומי, הכל נראה פשוט וקטן. אתה צריך להזכיר לעצמך,לצלם ולעורך את הדרמה שבעניין.
א: הבחנתי בסרט בשלושה סוגים של סצנות – סצנות דוקומנטריות ללא התערבות המצלמה, סצ
תגובות