דכדוך, חנק ואימה – שלוש המלצות

דכדוך

נראית כמו עמליה כהנא כרמון, גרסת הנוצרים. מרילין רובינסון

 

"בית", מאת מרילין רובינסון, בתרגום ברוריה בן-ברוך ובהוצאת עברית וכתר, פותח עם גלורי בת ה-38 שחוזרת לבית אביה, הכומר הפרסבטריאני, בעיירה שכוחת האל גלעד שבה גדלה. "'חזרת הביתה לתמיד, גלורי! כן!' אמר אביה, ולבה נחמץ. הוא ניסה לומר זאת עם ניצוץ של שמחה, אבל עיניו היו לחות מחמלה", כך נפתח הספר וטומן בחובו הבטחה: קל לא יהיה כאן. שיבה הביתה בספרות אף פעם אינה צעידה בטוחה אל קופסת השניצלים המחכה במקרר. בספרות, השיבה הביתה היא נוסחה; ראשיתה בהיסוס ובהעמדת פנים שמחות, המשכה בחיבוטי נפש של כל אחד מהצדדים: החוזר והנמצא, בשלהי הסיטואציה מגיע תמיד ויכוח מר נפש שבו כל הצדדים מטיחים זה בזה את עוולות העבר, וסופה בחיבוק חם ואמיץ אל חיק המשפחה. כל הסיפור הזה מתרחש בדרך כלל בטווח של ימים ספורים, כאילו חיכו כל הדמויות האלו במקומן, כשרגשותיהם ומחשבותיהם ברורים בידיהן, לרגע בו יפתח הקורא את הספר.
אבל לא ב"בית". כאן, גלורי היא רק דמות משנה שמהדהדת את ה-שיבה הביתה: זו של אחיה ג'ק, שלא היה בבית זה עשרים שנה לאחר שביצע מעשה לא נוצרי בעליל, אם כי אנושי ונפוץ. חודשים ארוכים עוברים בציפייה לג'ק, אולם גם הוא לא זוכה באותה הטחת האשמות מן העבר בימים הראשונים להגיעו הביתה. כולם מתנהגים בנימוס ובאיפוק פרסבטריאני ולא אומרים דבר. אוכלים. ישנים. מתפללים. דנים בעתיד הצמחיה. לאט לאט מתבררים הפרטים החסרים. לקורא ולדמויות. ועדיין, שום התפרצויות רגשיות. שום צעקות שמהדהדות בין קירות הבית. שבועות ארוכים עוברים והם עדיין דנים במה יאכלו לארוחת ערב. והקוראת חושבת לעצמה: אבל מה קורה כאן? הבטיחו לי דרמה! והיא קוראת וקוראת את השגרה שהם כופים על עצמם במאמץ כה רב, ורק אז, רק אחרי שמצליחה הקוראת לסגל לעצמה את מנהגי המקום, את קצב החיים עם כומר שאיבד את קהילתו ותיכף ימות בעיירה שבה כולם מכירים את כולם, רק אחרי שהיא מצליחה להשיר מעל עצמה את המהירות הטלוויזיונית, היא זוכה בקצת פרטים עסיסיים, שגם הם לא מספיקים כדי לקבל חיבוק. לא, כאן יש מסורת ודת, ודת אינה חמלה, לכל היותר דכדוך. כל כך יפה.

 

חנק

הסרט "יום שלישי אחרי החגים" נפתח בזוג עירום ששוכב במיטה. הם אחרי סקס, וניכר כי זו לא הפעם הראשונה שלהם. היא כוסית, אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. הוא מבוגר ממנה, ושמן ממנה. אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. המצלמה, שממוקמת קצת מעליהם, מתבוננת באינטימיות שלהם. היא צוחקת עליו. הוא נענה בשמחה. יש ביניהם אינטימיות. ובינם לבין הצופים יש אינטימיות. הקהל צוחק איתם והצופה מתרווחת בהנאה בכיסאה: היא יודעת שכאן יטפלו בה היטב.
הסרט מספר את סיפורו של פאול, שנשוי לאדריאנה ויש להם בת אחת מריה, שהתאהב בראולקה, רופאת השיניים של מריה. בתחילת הסרט פאול וראולקה מקיימים שגרת בגידה נהדרת. הוא חומק אליה. היא ממתינה לו. הם נהנים. אלא שלמרבה ההפתעה פאול חוזר הביתה ונהנה גם כן. אין כאן שום נוסחת אישה קדושה פילגש זונה. אין כאן שום ניסיון לדמוניזציה של אדריאנה. ראולקה היא צעירה וכיפית, עם בעיות משלה. אדריאנה היא חמודה ואימא טובה, והיא קיימת בחייו של פאול כבר עשר שנים. כל הזמן הזה, המצלמה לא זזה מגובה הדמויות. ריבוע קטן ותחום של חיים מתגלה דרך המצלמה, בלי שום פעלולים מיוחדים או רחיפות.
ואז מגיע הרגע הנפלא מכולם: פאול מגלה לאדריאנה שהוא בוגד בה עם ראולקה. אדריאנה היא אישה אינטיליגנטית והיא יודעת ששום דבר לא יעזור. היא מזהה את האהבה במבטו של פאול וכל מה שהיא יכולה להבין זה שחרב עליה עולמה ואין לה שום דבר לעשות בהקשר הזה, מלבד להתמודד עם המכה שניחתה עליה. אין כאן שום טריקת דלתות או שבירת חפצים. אישה בורגנית מודעת לעצמה שחייה כפי שהכירה אותם הסתיימו. למעשה, היא מתנהגת בדיוק כמו שכל אישה שחושבת על עצמה טובות הייתה נוהגת במצבה. וזה כל כך חדשני ומופלא וקורע לב, שגרונה של הצופה נחנק, שלוות הצפייה בסינמטק מתערערת, ואחרי לילה מלא בסיוטים, עליה להזהיר את הגבר שלצידה שלו יעזוב אותה ככה ברגישות ובנחישות, היא תיאלץ להרוג אותו באותה נחישות ורגישות.

אימה
**ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****


לעזאזל, אני סופרת טובה. אמה דונהיו

את "חדר", מאת אמה דונהיו, תרגום קטיה בנוביץ', בהוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החלק שבו ג'ק ואמו תקועים בחדר שבו כלא אותם ניק הזקן. הכל מכוון שם כדי לחסום מג'ק את הידיעה על הגורל האכזרי שלתוכו נולד. החדר שבו הם חיים וכל החפצים שבו משרתים את המטרה הזו, ביחד עם הקול שבחרה המחברת: מבטו היודע כמעט כלום של ילד בן חמש שעובדים עליו כל חייו. נקודת המבט הילדית התמימה הזו שוברת ביעילות את לב הקוראת, בסיטואציה שהייתה יכולה להיות כמעט קשה מכדי לספר לו לא הייתה נמסרת מנקודת המבט הזו. נכון, לפעמים זה מעצבן לדעת שאפשר לעבוד עלייך במניפולציות רגשיות כל כך קלות, אבל את עדיין רוצה לגמרי שהם ייצאו כבר מהכלא הנוראי הזה.
החלק השני הוא הבריחה, שבה משחק הילד תפקיד כל כך פעיל. החלק הזה נקרא כמו החלק המותח בכל סיפורי המתח: את מזדהה עם הגיבור ואמו ורוצה שזה יצליח. אי אפשר להניח שאנשים נוראיים כמו ניק הזקן ינצחו. גם ככה בכל מהלך הספר, את נזהרת שלא להישאר בבית לבד, שמא יבואו אנשים רעים רעים ויחטפו גם אותך. גם כאן, נקודת המבט של הילד היא מאד יעילה, כי ברור שרק מי שאינו מבין לחלוטין את הסכנות הצפויות יכול לפעול ככה.
ואז מגיע החלק השלישי, שבו מתוארת ההסתגלות של ×’'ק ואמו לחיים שבחוץ. כאן, העולם הוא גדול ומורכב ומלא באנשים, ונקודת המבט של הילד מפסיקה להיות יעילה. אמנם הניסיון להבין מה קורה ברגע שאחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות הוא ניסיון ראוי, אבל הבחירה להיצמד דווקא לנקודת מבטו של ×’'ק, גורמת לחלק ×”×–×” להיות חלש בהנמקות ולא מספק. חבל, ×›×™ אפשר ×”×™×” לפתור את הבעיה בכל כך הרבה דרכים פחות יומרניות. אז כן, הספר נגמר בקול ענות חלושה, אבל תחילתו ואמצעו, הו, איזו אימה! 

7 thoughts on “דכדוך, חנק ואימה – שלוש המלצות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *