אז את מתכננת להרוג גם אותי?

כשאני כותב סרט, אני כותב גם את כל המסביב. את כל מה שלא יראו בסרט, אבל חשוב מאוד שאני והשחקנים נדע כשאנחנו מצלמים את הסרט. זהו קטע מהסיפור השלם שעומד מאחורי הסרט "10% ילדה שלי", ורובו לא מופיע בסרט עצמו. בקטע מתוארת הפגישה הראשונה של ניקו ושל אמא של פראני, שבה גם לניק קייב היה תפקיד חשוב. להתראות בערב, ניק!

הסיפור שבגללו באתי לראיין אותה קרה בסוף שנות ה-80. השליטה של מכבי ת"א בכדורסל היתה בשיאה אלא שהפועל הרימה לשם שינוי קבוצה טובה- מרסר, זלוטיקמן, פרישמן ודלזל היו אז הכוכבים, בסדרת הגמר נגד מכבי היתה התוצאה 1:1 וכולם התכוננו למשחק המכריע. ההרגשה של אוהדי הפועל היתה שהמשחק מכור- השופטים לא יתנו למכבי להפסיד את האליפות גם אם הפועל תיתן את משחק חייה. לנעה היה רעיון גאוני, היא אספה כעשר חברות יפות שלחלקן לא היה שום קשר לכדורסל ויצאה בקמפיין שכוון ישירות לעבר השופטים במשחק המכריע תחת הסלוגן: "להם יש כסף, לנו יש חתיכות". במסגרת הקמפיין התמקמו נעה וחברותיה בלבוש מינימלי וחיוך מפתה מול בתיהם של השופטים, חילקו שוקולד, פרחים והבטחות וקיוו שבמשחק המכריע השופטים יזכרו גם אותן ולא רק את הכסף של מכבי., המנהל המיתולוגי של מכבי הגיש נגד נעה תביעת דיבה משפטית לאחר שהיא התראיינה במבט לחדשות ואמרה בפה מלא שהוא משלם כסף לשופטים וזו הסיבה היחידה לאליפויות הרבות של הקבוצה. הקמפיין לא עזר, מכבי ניצחה במשחק השלישי וזכתה בעוד אליפות בשרשרת האליפויות הבלתי נגמרת שלה. את כל הפרטים האלה מצאתי בעיתונות הספורט של אותן שנים בארכיון בית אריאלה. בעיתון "העולם הזה" נעה אפילו הופיעה בכתבת שער. מה שלא היה כתוב בעיתון, אבל היה ידוע בקרב אוהדי הקבוצה הוא שאחד השופטים נדלק על נעה ואחרי שגורל האליפות הוכרע הוא ונעה ניהלו רומן לוהט, והוא זה שהצליח להגיע להסדר עם המנהל של מכבי להסרת תביעת הדיבה.

נפגשנו באוסישקין. היה לי הסדר עם המחסנאי של הקבוצה, שאיפשר לי להיכנס בשעות המתות לתוך האולם המיתולוגי ולצלם את ראיונות התחקיר בתוך האולם. כמעט לכל האוהדים והשחקנים שראיינתי נצצו העיניים כשהושבתי אותם על כיסא בקו העונשין. יש בזה משהו מרגש לראות אולם ריק מתוך המגרש עצמו, את כולם זה מחזיר אחורה לאיזה רגע מסוים וזו תמיד היתה השאלה שאיתה פתחתי את הראיון. "לאן את חוזרת כשאת יושבת איתי כאן?" שאלתי. נעה לא ענתה. הוצאתי מהתיק את הצילום של השער של "העולם הזה". "תסתכלי על זה, כשמצאתי את זה בבית אריאלה זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שכל הסיפור הזה עלייך הוא אמיתי ולא איזה אגדה אורבנית". היא לקחת את הצילום ממני, בהתה בתמונה שלה על השער יותר מדי שניות ואז כשהקול שלה קצת מהסס אמרה: "אכפת לך שנלך למקום יותר נעים? קשה לי פה, יש איזה מקום לשתות? משהו פתוח בשעות האלה?"

לקחתי אותה לפאב שלי. זאת אומרת, הפאב שבו הייתי אמור להתחיל משמרת בעוד שעתיים. לא רק שחשבתי שזה מקום נעים, גם האלכוהול היה חצי חינם בשבילי והיה לי ברור שאני הוא זה שצריך להזמין את נעה לשתות ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב בעולם- להקשיב. לפעמים אני חושב לעצמי שחבל שבשביל להיות פסיכולוג צריך ללמוד כל-כך הרבה, וחבל שברמנים שבעצם עושים בדיוק את אותה העבודה כמו פסיכולוגים לא מתומחרים בצורה הוגנת יותר. כמות הוידויים שחטפתי מאנשים זרים לחלוטין לאורך השנים בהן עבדתי בבר היתה מרשימה: " זה מוזר לי, אבל אתה הראשון שבא לי לספר לו את זה- כשהייתי קטנה איש אחד אנס אותי…", "… תראה, אני אמנם נראה כמו כולם ומתנהג כמו ישראלי לגמרי אבל אני מרגיש רמאי כי אף אחד לא יודע שבעצם אבא שלי פלסטינאי…" וידויים כאלה ואחרים היו עניין קבוע על הבר שלי והיה לי נדמה שלנעה יש גם מה לספר, בלי להזכיר את זה שהיא היתה יפה. במח שלי רצו כל הסיפורים ששמעתי עליה, אז כשהיא אמרה שהיא רוצה שאקח אותה למקום יותר נעים,לא חשבתי יותר מדי, פשוט לקחתי אותה לשם.

נכנסנו לפאב. האוויר היה קצת דחוס. "סליחה על האוויר". אמרתי לה כשאני מנסה לאוורר את המקום כמה שאפשר. "תזהרי, כל בחורה שאני מביא אותה לכאן שלא בשעות שהפאב פתוח אני מתאהב בה". זה היה כמעט נכון. זאת אומרת, זה קרה רק פעם אחת, ורדפתי אחרי הבחורה ההיא שלושה חודשים כדי שבסוף היא תגיד לי שהיא מצטערת על הלילה שהיה לנו ביחד ושהחבר שלה חזר מחו"ל והם מתחתנים. נעה רצתה טקילה. חתכתי לה לימון ושתינו ביחד שלושה שוטים רצופים לפני שהתחלנו לדבר. זה היה קצת מפתיע. היא נראתה בחורה שברירית כזו ששותה מסוג המשקאות בצבעים האידיוטים ששותות הבחורות מ"סקס והעיר הגדולה". "כבר הרבה זמן לא שתיתי, אבל כשהייתי ברמנית בגלולה טקילה היה המשקה שלי". הגלולה, איזה מין מקום היה הגלולה? אני תמיד חושב שהשיר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" נכתב על הגלולה. זה היה איזה סוג של באר מיתולוגי, כולם היו שם, כולם התחילו שם, כל האגדות התלאביביות המזויינות וכמובן ניק קייב. איך הוא קשור? אין לי מושג, אבל כל סיפור שמתחיל בגלולה נגמר בניק קייב. לך תבין למה. "נו, אז אולי את תוכלי לספר לי אם הסיפור הזה הוא אגדה או נכון?".שמתי במערכת את הביצוע של קייב וענבל פרלמוטר ל"שיברס" "מה? שהיא פגשה אותו בגלולה ואז הם הלכו להקליט את זה?" זה היה רק חצי סיפור ממה שאני הכרתי. הסיפור השלם היה שהיא ראתה אותו בגלולה ונדלקה על הרעיון להקליט איתו שיר, אז היא פשוט ניגשה אליו ואמרה לו שאם הוא הולך איתה עכשיו להקליט שיר ביחד אז היא תשכב איתו. "משהו כזה" אמרתי. "עזוב אותך, היא בסך הכל אהבה סיפורים, אז היא המציאה ערימות כאלה על עצמה, כשהיא מתה הייתי בטוחה שזה גם מין סיפור כזה, בקושי הצלחתי להיות עצובה". "אז היא שכבה איתו בשביל זה או לא?". "מה זה משנה, העיקר שזה סיפור יפה, לא?". בזה היא צדקה לגמרי, אם יש משהו שקונה אותי זה סיפורים, ובכלל לא משנה לי אם הם אמיתיים או לא. "ומה הסיפור שלך?" ניסיתי לחזור לעניין שבשבילו בכלל נפגשנו. "מה נגמר בסוף עם התביעת דיבה ההיא, ישבת בכלא או מה?", "ממש". "תספרי לי?" " עוד שתי טקילות ואני אספר לך מה שאתה רוצה" מזגתי לשנינו עוד. עכשיו גם עלי הטקילה התחילה להשפיע ועוד היה לי ערב שלם לעבוד כאן בבר. חשבתי אם להוציא את המצלמה ולצלם את הראיון פה. אבל נעה מצאה חן בעיני מאוד והחלטתי שלנסות להחזיר את המצלמה יהרוס את הרגע, מה גם שהפאב היה חשוך ולהתחיל להאיר אותו כשעוד שעה מתחילה לי המשמרת היה לא לעניין.

נועה סיפרה את כל מה שכבר ידעתי. אבל במילים שלה הסיפור הזה נשמע אפילו יותר אגדה אורבנית ממה שהוא. עכשיו עם האלכוהול, היא נראתה פתאום משועשעת מהסיפור הזה " ומה היה עם השופט ההוא ואיתך בסוף?", "הרגתי אותו". "מה עשית?" "ערב אחד הוא היה אצלי, הוא היה אמור לחזור למשפחה שלו, אבל לא נתתי לו ללכת וכשהוא הלך הוא היה בלחץ ואולי גם קצת שיכור, אחרי יומיים שהוא נעלם קראתי בעיתון שהוא נהרג בתאונת דרכים, אתה קצת מזכיר לי אותו, אתה יודע?", "אז את מתכננת להרוג גם אותי?", "עוד נראה". הזוג הראשון להערב הגיע לפאב ואני הלכתי לתת להם תפריטים.

האם יש מוסר בדוקומנטרי?

התבקשתי על-ידי הבמאי דן גבע, לכתוב על הבעיות המוסריות שעלו בזמן שעבדתי על הסרט הדוקומנטרי "המלך לאטי הראשון", עבור כתב העת "תקריב", וזה מה שיצא:

בעבודתי על המלך לאטי הראשון (2008) התקשיתי לענות על שאלות מוסר בסיסיות. הסרט עוסק במשפחה שחיה בישראל: אבא – דיוף, הגיע לישראל מסנגל לפני 17 שנים כעובד זר; אמא – אירנה, יהודייה שעלתה בנערותה מביילורוסיה; ובנם הקטן לאטי, בן השמונה בתחילת הצילומים, שגדל כישראלי לכל דבר.

ההבטחה של סיפור הסרט גדולה: אבי סבו של דיוף היה מלך של שבט הסרר מסנגל. היום, 80 שנה לאחר מכן, דיוף רוצה להפוך את לאטי בן השמונה למלך של אותו השבט. הרעיון ללוות את תהליך ההכשרה של לאטי למלוכה, לבקר את הממלכה, ולבחון אם הוא באמת יכול להיות מלך, הדליק אצלי את התשוקה הדוקומנטרית.

כשדיוף סיפר לי את סיפור המלוכה, לא יכולתי לדעת אם זהו סיפור אמיתי או פנטזיה רומנטית. לא הבנתי מה המשמעות של להיות מלך בסנגל, והכי חשוב לא הבנתי מה מסע ויומרה שכאלו יעשו ללאטי הצעיר. האם הדבר יפגע בו? האם בעצם זה שאני רוצה לצלם את התהליך אני תורם לפגיעה בילד? האם אני מפתח בו ציפיות שלא יתממשו וישברו את לבו? האם דיוף היה יוצא למסע כזה, כה נחוש, אלמלא הייתי מתלהב יחד אתו ומשכנע אותו להצטלם לסרט? החששות שלי גדלו כשאירנה, אמו של לאטי, התנגדה לנסיעה לסנגל בדיוק מהסיבות הללו.

לפני התחלת הצילומים לקחתי את דיוף לביקור אצל האפריקולוגית תמר גולן ז"ל. למחרת היא התקשרה ואמרה: " לאטי לעולם לא יהיה מלך בסנגל, לפחות לא מלך במובן שאתה מדמיין. הסיפור ההיסטורי נכון – סבא של דיוף אכן היה מלך, אך כיום זה כבר בלתי אפשרי. דיוף מפנטז ומאמין שזה יכול לקרות, אבל בסופו של דבר הוא סתם מבלבל לילד את המוח".

כמעט ויתרתי על הסרט, אלא שאז אירנה התחרטה. היא החליטה שאף שגם היא לא מאמינה בסיפור המלוכה, חשוב ללאטי להכיר את השורשים שלו. חשוב שיהיה גאה במי שהוא, וכשהילדים בכיתה יקראו לו "כושי במבה" הוא יוכל להביט להם בעיניים ולהגיד "העור שלי יותר כהה, ואני גאה בזה!" זו היתה הדחיפה ששלחה אותי לדרך.

הימים הראשונים בסנגל היו קשים ללאטי. הוא שנא את האוכל, היה לו קשה עם הריחות, הוא סבל כשילדים מהכפר רצו לגעת בו. ככל שהיה ללאטי קשה יותר כך ידעתי שהסרט יהיה טוב יותר ושנאתי את עצמי על זה. האם חשבתי לעצור את הצילומים? האם קיוויתי שההורים של לאטי יגידו: "שמע, קשה לו מדי, בוא נסתלק מפה"? לא! בתור במאי שמושקע רגשית וגם כלכלית, אני עסוק בלעשות את הסרט הטוב ביותר. לשמחתי הרבה אחרי כשבוע משהו השתנה בלאטי. הוא התחיל להתחבר לסנגל, וכשהגיע זמן החזרה לארץ, כבר רצה להישאר.

היום, לאטי כבר גדול. אנחנו עדיין בקשר. הוא גבוה ממני בראש, משחק כדורסל במכבי ולא נראה שהוא הולך להיות מלך באפריקה. ממרחק השנים, כשאני שואל את עצמי אם הבחירה לעשות את הסרט היתה בחירה מוסרית נכונה, כדי לענות בכנות אני מסתכל בעיקר על לאטי. מהם הדברים שהרוויח, מה הפסיד? אני חושב שהחוויה של עשיית הסרט, הנסיעה לסנגל, ובאיזשהו מקום גם הקשר שלאטי פיתח אתי ועם הצלם והשותף שלי לסרט קובי צאיג עזרו ללאטי לצבור ביטחון עצמי ולהפוך לאדם המקסים שהוא היום. אני אומר לעצמי שאסור היה לי לוותר על כל אלה.

ניתן לצפות כאן בגרסת 50 הדקות של הסרט.

King Lati the fiirst. 50 min version, doc. English sub from uri bar-on on Vimeo.

דרך-אגב, באותו כתב עת, התפרסם גם מאמר מאת יערה עוזרי על סרטי 52-50.

10% ילדה שלי הסרט המלא לצפייה ישירה

10% my child from uri bar-on on Vimeo.

הבלוג היה חולה בתקופה הסוערת של הפצת הסרט, ולכן אי-אפשר למצוא כאן פוסטים העוסקים בכך. אני מבטיח שבקרוב אכתוב פוסט שיעסוק בהרחבה בתהליך הפצת סרט ישראלי.
בינתיים, מי שמתעניין באיך הופץ הסרט מוזמן, להסתכל בדף הפיסבוק של הסרט, ומי שרוצה לראות ביקורות ופרטים נוספים מוזמן לעשות זאת בדף הסרט של האתר המאוד מומלץ - ספר הקולנוע הישראלי.

אחרי שהסרט הופץ בפסטיבלים רבים בארץ ובחו"ל, בבתי-הקולנוע בארץ. בוי.או.די של הוט ושל יס, וגם בטלוויזיה הישראלית, תוכלו לצפות בו בלחיצה על כפתור ההשכרה בוידאו למעלה, במחיר של פחות מ-20 ש"ח. כל הכסף מצפייה כזו מועבר ישירות ליוצרי הסרט.

אז מה הסיפור עם הקיפוד?

בשנת 2011 החלטנו, כמה חברים שעוסקים בקולנוע, שהגיע הזמן להקים מקום שיהיה נקודת מפגש בין הקולנוע הישראלי לקהל באווירה חברתית ולא מסחרית. הרעיון היה להקים מקום עם ספות, בירה ואיכות הקרנה מעולה שבו נקיים הקרנות, מפגשים עם יוצרים וגם פיתוח של סרטים – אודישנים, הקרנות ראפקאטים, וכו'.

כדי להתחיל לעבוד על הפרויקט השתתפתי בחממה מיזמים חברתיים של מזא"ה 9. במסגרת החממה, כתבנו תוכנית עסקית, נעזרנו במנטורים וחונכים, יצרנו קשרים עם אנשי מפתח בעיריית תל-אביב והפרויקטים שהשתתפו בחממה ההיא כמו מאמאזון, שתים-עשרה דקות, וגם הקיפוד זכו לחשיפה תקשורתית יפה.

התוכנית העסקית הראתה שיהיה קשה מאוד לקיים מקום כזה שהרעיון שלו יותר חברתי ופחות מסחרי, ולשלם שכירות וארנונה ככל עסק אחר. אני קיוויתי שעיריית תל-אביב תושיט לנו את היד ותעזור לנו בכך שתיתן לקיפוד מקום לעבוד בו. חשבתי שבעיר החילונית ביותר בישראל, שיש בה על כל מטר בית-כנסת או בית ליהדות חדשה, יש מקום לפעילות של הקיפוד, שבעיני היא פעילות של דת אחרת – דת הקולנוע. הקדשנו הרבה יותר מדי פגישות כדי לנסות ולשכנע גורמים רבים ושונים בנחיצותו של הקיפוד ובתרומתו האפשרית לעיר, אבל נכשלנו.

לאורך השנים האחרונות, מתוך כוונה לבדוק את המודל של הקיפוד, ולראות אם יש עניין לציבור, ביצענו בהצלחה רבה פעילויות שונות, במקומות שונים בתל-אביב, וגם ייצרנו מודל של הקרנות קיפוד בפריפריה, אותו השקנו בערד. בדקנו עוד מספר רב של אופציות לאיך להקים את הקיפוד בלי קשר לעיריית תל-אביב, אבל בסופו של דבר אף אחת מהן לא הצליחה להתגבש לכדי מקום כמו שדמיינו. חוץ מזה, הקמנו עמותה שאם וכאשר הקיפוד יקום, היא תוכל לנהל אותו, ואנחנו מחזיקים דף פייסבוק שיש לו כבר למעלה מ-2,000 תומכים של קולנוע ישראלי.


עם השנים, כולנו נהיינו עסוקים. נולדו לנו ילדים, סרטים ומחויבויות והקיפוד נשאר כרעיון שאולי יתממש מתישהו ואולי לא. בינתיים, הדבר היחיד שקורה ובהצלחה רבה כבר שנה שנייה ברציפות, הוא פעילות משותפת של הקיפוד, המרכז הבין תחומי בהרצליה, וסינמטק הרצליה. שיתוף הפעולה הזה הוא קורס בחירה המיועד לכל הסטודנטים במרכז הבין-תחומי, ומתרחש בסינמטק הרצליה. במסגרת הקורס אנו צופים בסרטים ישראלים מהעשור האחרון ועורכים שיחות עם יוצרי סרטים ממגוון תחומים – תסריט, בימוי, משחק, ליהוק, צילום, הפקה, עריכה ועוד. הקורס פתוח לקהל הרחב ואתם מאוד מוזמנים – זוהי התוכנית של הקורס.

אחת לכמה חודשים, אני מקבל פנייה מיזם או יזמית עם ניצוץ בעיניים, שבואריאציה כזו או אחרת מספר לי על הרעיון להקמת מקום דומה מאוד לרעיון של הקיפוד. אני בטוח שזה משהו שחסר בעיר, ומשתדל לעזור לכל אחד מהיזמים האלה במה שאפשר. בעיני, חשוב שמקום כזה יקום, ואם יקראו לו קיפוד, יוסי או כל שם אחר, זה לא באמת קריטי.

סיפור לשנה החדשה

אחרי לא מעט זמן שהבלוג היה חולה, הנה הוא חוזר.

סיפור לשנה החדשה.
לפני משהו כמו 5 שנים, הסתובבתי בלילה בפלורנטין. קבעתי עם מישהו שהיה אחראי על מחסן דגלים של הפועל, והוא הבטיח להלוות לי כמה דגלים אדומים בשביל הסרט שלי. חיכיתי לו די הרבה והוא לא ממש הגיע ובינתיים נתקלתי בזוג זרוקים, שישבו על המדרכה ונראו מאוד מאושרים. הבחורה ניגנה על גיטרה והבחור גילף משהו שאמור היה בסוף להיות ספסל חדש. הסתכלתי עליהם והם הציעו לי לעשן איתם אז התיישבתי. הם סיפרו לי שכל ערב הם יושבים שם, ושאין מספיק מקום בדירה שלהם, אז הם החליטו שכאן יהיה הסלון שלהם. הם כבר הצליחו לגלף ספסל שלם אבל כנראה שהעירייה לקחה להם אותו כי הוא לא היה הספסל הסטנדרטי של עיריית תל-אביב, והפעם הם מתכננים לרתך אותו לרצפה ואולי הוא יישאר לתמיד. שאלתי מה הם עושים והופתעתי לשמוע ששני הזרוקים האלה עושים בחודש יותר כסף ממה שאני אז עשיתי בחצי שנה. הם עובדים בהייטק. "באמת? בתוך "אופן ספייס" עם קיוביקלס? וקמים כל יום לעבודה?" הם לא ממש נראו מתאימים לסטיגמה של עובדים בהייטק. שאלתי אותם אם זה החלום שלהם? וסיפרתי שאני עושה את הסרט שלי ושזה החלום שלי, ותהיתי איך זה יכול להיות שהם מרוויחים כל-כך הרבה אבל בכל-זאת צריכים לבנות סלון ברחוב. הם סיפרו לי שהם משקיעים את כל מה שהם מרוויחים במשהו שהם מאמינים בו – ב"ביטקוין". הם הסבירו לי בעיניים בורקות שזוהי האמנות של אנשים כמוהם, ש"ביטקוין" זה האנרכיזם האמיתי, שהוא זה שישחרר את העולם מהבנקים והממשלות. הייתי די סקפטי אבל אחרי שהלכתי משם, העיניים הבורקות של הבחורה ליוו אותי ואמרו לי: "יאללה אם זאת האמנות שלהם, תשקיע גם אתה באמנות, למה רק באמנות שלך?" אבל הימים חלפו, ולא היה לי כסף מיותר, ולא עשיתי את זה. הביטקוין היה שווה אז פחות מ- 20$ למטבע. היום הוא שווה משהו כמו 4,000$. אם הייתי משקיע בו 100 שקל אז היו לי היום משהו כמו 20,000, אם הייתי משקיע 1,000 היו לי היום 200,000 ואם הייתי משקיע יותר, אז בכלל הייתי הופך למיליונר. כל פעם שהביטקוין עולה, (וזה קרה המון בשנה האחרונה), אני חושב על העיניים הבורקות של הבחורה ההיא ומקווה שהיא המשיכה להאמין בחלום שלה ושיש לה היום מספיק שכל כדי לא לקנות איזה סלון אווירי מפואר, אלא להמשיך לשבת שם בסלון שלה על המדרכה ולהיות מאוד מאושרת.

17.7.2014- ניל יאנג נגד 10% ילדה שלי

אוגוסט 1995- הגוף שלי תקוע אי-שם בערבות שיבטה בתוך עננת הבאסה שנקראת צבא, אבל הלב שלי נמצא בקיסריה. ניל יאנג, אחד המוסיקאים שאני הכי אוהב, מופיע שם, ואני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה שניל יאנג מופיע קרוב אלי, לא משנה מה, אני אהיה שם. ברגע שבו מודיעים שניל יאנג יופיע בישראל, אני לא מחכה וקונה 2 כרטיסים.

ניל יאנג מבצע את אחד השירים האהובים עלי- 1995

אוקטובר 2006- הגוף שלי תקוע אי שם בגסט- האווס משונה בערבות גוואטמלה, אבל הלב שלי נמצא בחיפה. בפסטיבל הסרטים מתקיימת הקרנת בכורה ל- 52-50 הסרט הדוקומנטרי הארוך הראשון שלי. היו לי תירוצים- כשנודע לי על ההקרנה כבר הייתי על המטוס בדרך לטיול ארוך, הדירה שלי היתה מסובלטת, ולחזור היה הורס לי הכל, אבל אני כל-כך מבואס, ובזמן ההקרנה אני מדמיין את הסרט פריים אחרי פריים ואת תגובות הקהל כאילו אני בכלל בחיפה. אני מבטיח לעצמי, שלא משנה מה, לעולם לא אפסיד יותר אף הקרנת בכורה של אף סרט שלי.

17.7.2014 ניל יאנג יופיע בישראל. 10% ילדה שלי יוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל ירושלים. עד כמה שאני מכיר, עוד לא המציאו דרך להיות באותו זמן בשני מקומות שונים.

10% ילדה שלי טריילר לגיוס משקיעים

בקיצור- יש לי שני כרטיסים למכירה להופעה של ניל יאנג. אתם מאוד מוזמנים להקרנת הבכורה הירושלמית של 10% ילדה שלי.

הערת מערכת- עקב מתקפת ספאם חסרת תקדים, הבלוג כרגע סגור לתגובות. אשמח לתגובות במייל או בפייסבוק של הסרט.

במובן מסוים אני בדואי- שיחה עם עמי ליבנה במאי הסרט שרקייה

מתוך הביקורת של אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ" על סרטו של עמי ליבנה, שרקייה:  "שרקייה", וזה נדיר ומרשים במיוחד כאשר מדובר בסרט ראשון של יוצר שהיה אלמוני מבחינתי עד כה, מונע על ידי חזון קולנועי אמנותי שהממד החזותי ממלא בו תפקיד מרכזי. זהו חזון שניכרים בו תבונה, משמעת, הכרה עמוקה של מהות האמנות שבה ליבנה עוסק והידע כיצד ליישם הכרה זו על המציאות המתוארת בסרט… אינני נוהג לרוב לכתוב דברים שכאלה, אך לכו לצפות ב"שרקיה", כדי שבעתיד סרטו של ליבנה לא יהיה אחד מאותם סרטים ישראליים שהחמצנו והם מחכים שיגלו אותם מחדש. המדובר, אחרי הכל, במעשה אמנות."

א: כבר יותר מעשור אני קורא בקביעות את ביקורות הקולנוע של אורי קליין, גם על הקולנוע הישראלי וגם על הקולנוע העולמי, ולא זכורה לי כזו ביקורת. מנקודת המבט שלי ושל יוצרי קולנוע ישראלים אחרים לביקורות של אורי קליין יש חשיבות מיוחדת. הוא המבקר הבכיר של עולם הקולנוע, לחלקנו הביקורת שלו אפילו תכריע האם הסרט ראוי או לא בעיני עצמנו. מה אתה אומר על הביקורת הזו?

ע: התגובה הראשונית היתה מבוכה. זה הרגיש לי קצת יותר מדי. נראה לי שקלעתי לאיזו אג'נדה קולנועית ושהוא מחפש בקולנוע בכלל ובגלל זה המחמאות יוצאות הדופן.

א: אתה תמיד מצטנע. אני זוכר שאחרי שהסרט התקבל לפסטיבל ברלין אמרת שזה פוקס, אחרי שהוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים אמרת שהשופטים מגזימים. אז מה תגיד עכשיו כשגם הביקורות והקהל אוהבים את הסרט?

ע: זה מפתיע, הציפיות שלי היו מאוד נמוכות, משתי סיבות- הראשונה שזה סרט שעוסק בבדואים שזה נושא שבאופו טבעי לא מעניין את כלל האוכלוסיה, והסיבה השנייה היא שההפקה שהיתה דלת תקציב ונעשתה תחת אילוצים גדולים מאוד.

א: להרים סרט זו עבודה קשה של שנים, הרי לא ציפית שאחרי כל העבודה הזו הסרט יישאר אצלך במגירה, לא?

ע: לא התעסקתי במה יהיה אחרי שאגמור את הסרט. כל הזמן נאבקתי בלהצליח לעשות את הסרט. זה מה שהיה חשוב לי. רק כשהיתה לי גרסת עריכה ראשונית של הסרט שיכולתי כבר לצפות בה אז הבנתי שיש פה סרט עם ביקורת פוליטית קשה על הממסד והיה לי חשש מאוד גדול מהתגובות.

א: מבחינתך עשית סרט לא פוליטי?

ע: ידעתי שזה סרט פוליטי, אבל בקונוטציה הראשונית כשאומרים פוליטי אני חושב על הסכסוך הישראלי- פלסטיני, והסרט שלי עוסק בדברים אחרים. הוא עוסק בבדואים שהם אזרחי מדינת ישראל והסרט הוא הרבה יותר סרט חברתי מסרט פוליטי. סרט שעוסק במיעוט.

א: אתה אשכנזי, תל-אביבי, גבר, סטרייט. מה לך ולמיעוטים בכלל ולבדואים בפרט?

ע: אין לי קשר ישיר. החיבור שלי לסרט התחיל מהזדהות מאוד גדולה עם הדמות של כאמל, גיבור הסרט. הרצון שלו לזכות בהכרה, להיות חלק מהחברה, זה משהו שאני מרגיש בעצמי. ומאוד התחברתי לזה. בתהליך הכתיבה הראשוני לא הבנתי את המשמעות של מה זה לעשות סרט על בדואים. ראיתי בזה יותר משהו סימבולי למצב קיומי של אדם שנמצא בשולי החברה.

א: אז מי אתה עמי ליבנה?

זאת שאלה מעצבנת. אני לא בדואי. לא עשיתי סרט אוטוביוגרפי. אני תל-אביבי. למרות שאני חושב שיצא סרט שמאוד נובע ממני ומאוד מייצג אותי.  בנעורים שלי לא הסתדרתי עם מערכת החינוך. כל שנה- שנתיים עברתי למקום אחר שבו היתה תקוה שאצליח יותר להשתלב. במובן הזה אני בדואי. תמיד הייתי בשוליים של החברה. די סוליסט. בתור נער, נסעתי על סקייטבורד לבד שעות. בחיים לא עשיתי משהו קבוצתי.

א: לעשות קולנוע זה לעבוד ביחד עם הרבה אנשים, איך אתה מסתדר עם זה כבמאי?

ע: רק בשנים הבוגרות שלי התחלתי להיות יותר חברותי. להתאמץ יותר להשתלב בין אנשים. לשמור על קשרים עם אנשים. פתאום כשהייתי בן עשרים פלוס הבנתי שזה חשוב. לפני זה לא פיתחתי את זה בכלל. אני זוכר הייתי כבר בן 17. אנשים הולכים, נוסעים לפסטיבל ערד, יוצאים לבלות. אבא שלי היה שואל אותי מה איתי. זה לא עניין אותי. ברור שהיה לי חוסר אבל לא מצאתי את המקום שלי בתוך החברה. רק כשהתחלתי ללמוד קולנוע הרגשתי שאני מתחבר לאנשים שאני לומד איתם.

א: אז בהפקה של הסרט שלך כבר ידעת איך להתנהל בקבוצה?

ע: גם בהפקה זה היה לי קשה. המון עיניים בוחנות סביבי. אני לא חיה חברתית. הרגשתי שאני ועדנאן (השחקן הראשי של הסרט) קצת מחוץ לחבורה הזו שיש לה מלא ניסיון בלעשות סרטים.

א: כילד, רצית לעשות סרטים או שזה משהו שהגיע מאוחר יותר?

ע: לא ידעתי שהאפשרות לעשות קולנוע בארץ בכלל קיימת. זה היה נראה לי משהו רחוק באמריקה, כמו האופציה להיות אסטרונאווט או משהו. אבל כן הייתי מצלם סרטים של סקייטבורד ומאוד נמשכתי לעניין של לצלם ולערוך וידאו אבל לעשות סרטים זה הרגיש רחוק.

א: ואיך התגלגלת ללהיות במאי?

ע: בצבא צילמתי כל מיני דברים של הווי, אימונים בטנק (שרתתי בשריון), וכשהשתחררתי מצאתי מקום שעורכים בו ברחוב אלנבי, וישבתי עם עורך כמה משמרות וזה הדליק אותי, אז למדתי עריכה בחשיפה באוניברסיטה הפתוחה ועבדתי כטכנאי באולפני ת"א ושם הרגשתי שאם אני רוצה להתפתח אז צריך ללמוד –נרשמתי ללימודי קולנוע בבית ברל.

א: מה ביימת לפני "שרקייה"?

ע: בלימודים התחלתי לצלם בעיקר דוקומנטרי. הרגשתי שכתיבה זה משהו שאני לא ממש מבין אותו. בשנה ג' עשיתי סרט עלילתי ראשון שהייתי גאה בו. סרט שנקרא "קלאב פאם פטאל". ואז ביימתי סרט גמר שהשתתף בפסטיבל ירושלים. כשיצאתי מהלימודים קניתי מצלמה וצילמתי דוקומנטרי, יום אחד פרצו לי לדירה וגנבו את המצלמה, אז לא יכולתי לצלם יותר, ואז החלטתי שאני צריך לכתוב כי את זה לא יוכלו לגנוב ממני. במהלך הכתיבה של "שרקייה", ביימתי שני סרטים קצרים שעסקו בצעירים שמחפשים אהבה בת"א.

א: מצעירים שמחפשים אהבה לבדואי שרוצה לשמור בעמדה המרכזית של תחנת אוטובוסים? זה מעבר חד. איזה תחקיר נעשה כדי לכתוב את התסריט?

ע: בהתחלה אני והתסריטאי גיא עפרן צפינו בהרבה סרטים דוקומנטרים בהמשך גם  נסענו לדרום, הצטרפנו לסיורים של דו-קיום בכפרים לא מוכרים. אחר-כך נסעתי מספר פעמים להתנדב בעזרה באל עארקיב, ישנתי שם כמה לילות, ניסיתי לראות את הדברים מקרוב, לראות איך אנשים מתמודדים עם הריסת בתים. מה קורה בזמן ההריסה, ובעיקר איך הכל נראה מנקודת המבט של  הבדואים עצמם.

א: איזו מין חוויה זו לצפות על כזה אירוע?

ע: זו חוויה מאוד קשה. כשבאתי לאל –אערקיב,  ששם הייתי ממש בהריסה של בתים,  באתי מתוך כוונה טובה לעזור. אחרי שראיתי את מה שהשוטרים עושים, הרגשתי בושה מאוד גדולה. קשה מאוד להסתכל אחר-כך לבדואים בעיניים. באיזשהו מקום הם כועסים גם עליך בתור מישהו שחלק מהחברה הישראלית שנותנת לזה לגיטימציה.

א: החוויה הזאת השפיעה על הנימה של הסרט?

ע: אני חושב שכן. זה גרם לי להרגיש שמעבר לעשייה של הסרט יש פה גם איזו שליחות של להביא את הסיפור הזה שלא מקבל תשומת לב. נעשו הרבה סרטים דוקומנטרים על בדואים אבל החשיפה שלהם מוגבלת. קיוויתי שדרך סרט עלילתי, שהוא סרט יותר מסוגנן, ומוצג בבתי קולנוע מסחריים שזו פלטפורמה גם בידורית ולא רק אומנותית, הנושא  יזכה לחשיפה  גדולה.

א: מה זה "שרקייה"?

ע: "תחנה מרכזית" היה השם הזמני של הסרט, שסחבנו איתנו עוד מהגרסה הראשונה של התסריט שבמרכזה עמדו שלושה סיפורים שקורים בתחנה המרכזית. חיפשנו שם חדש. בבוקר שבו צילמנו את סצנת ההריסה של הכפר, שהיא סצנת השיא של הסרט, היתה סופת חול שהשם שלה בפי הבדואים הוא "שרקייה". ההגדרה המילולית של שרקייה היא רוח מזרחית, והבדואים מתייחסים לשרקיה כמשהו שלילי- רוח שמביאה חול מאבק מהמדבר. חשבתי, שיש בזה משהו סימבולי שמתאים לכוחות, שמגיעים כמו רוח מדברית והורסים את הכפר.


א: הלכת די רחוק מהחיים שלך- ובסוף יצא לך גיבור שאפילו ברמה הויזואלית מאוד דומה לך. כל פעם שאני רואה את הפוסטר של הסרט, אני חושב שזה אתה.

ע: אתה לא הראשון שאומר לי את זה. בהתחלה הייתי בשוק מזה. אני לא רואה שום דמיון חיצוני בינינו. אבל אני מבין למה מתכוונים. כנראה זה משהו בתת מודע שגרם לי להתחבר דווקא לעדנאן אבו ואדי השחקן. נוצרה בינינו כימיה מאוד מיוחדת והפכנו לחברים מאוד טובים. זה קרה מהרגע הראשון ולא נוצר לי עם אף אחד אחר משחקני הסרט. אומרים ששחקנים נהיים דומים לבמאים שהם עובדים איתם. סקורסזה – דה-נירו. טריפו וז'אן פייר לאו ששיחק את אנטואן דואנל. יכול להיות שכשרק הכרנו לא היינו דומים, אבל עד שצילמנו את הסרט נהיינו דומים…

א: מה עדנאן חשב על הסרט?

ע:עוד במהלך העבודה על הסרט הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא צריך לשחק. שזה הוא. זה החיים שלו. הוא גם היה מאבטח. הוא גם  גר בכפר לא מוכר. יש גם משהו דומה ברצון שלו להיות חלק מהחברה הישראלית, לפרוץ למקום אחר. הוא מאוד התחבר לתפקיד.

א: מה היו התגובות של בדואים לסרט?

ע: התגובה הראשונית היתה מאוד טובה, שמחו לראות את הסרט והרגישו שזו פעם ראשונה שעושים סרט כזה. הרגישו שהסרט מייצג בצורה יחסית טובה ואותנטית את הבעיה שלהם. אבל כן העירו לי הערות.

א: מה למשל?

ע:  למשל על זה שהגיבור עשה צבא. זה נראה להם שאני מתחנף לקהל הישראלי יהודי. הרי יש גם הרבה בדואים שלא עשו צבא. אז מה,  להם לא מגיע לחיות בכפר מוכר? רק אם עשית צבא אז יש לך זכויות במדינה הזו? הם אמרו גם שבסרט אני מציג כפר מאוד קטן וכשרואים את זה, זה נותן תחושה שכל הכפרים קטנים,  והשאלה שנשאלת היא האם כל כפר כזה קטן צריך לקבל הכרה? בפועל יש כפרים של מאות תושבים ועשרות מבנים שנהרסים והטרגדיה הרבה יותר גדולה מאשר בסרט. אני מבין אותם. אבל היו לנו עוד אילוצים חוץ מייצוג המציאות.

א: מה אתה חושב על בעיית הכפרים הלא מוכרים? 

ע: אני חושב שלמדינה יש קושי לקבל את אורח החיים הבדואי והיא מנסה להשליט איזשהו סדר. מוסדות המדינה מתקשים להתאים את עצמם לצורת החיים הזו. הפיזור ברחבי המדבר, הארעיות של חורף וקייץ של חלקם. אני לא יודע מה הפתרון. אין לי פתרון. אני חושב שכן צריך לנסות לאפשר להם לחיות את אורח החיים שהם רוצים לחיות.

א: אתה חושב שזו רק המדינה?

ע: זו לא בעיה חד צדדית.  חלק מהבדואים מתקשים להבין איך מוסדות המדינה מתנהלים.  הם מרגישים שהמדינה לא צריכה להיות מעורבת- תשלום ארנונה, מיים, ביטוח לאומי, חשבון בנק, הכל נראה להם מיותר. לעדנאן אין חשבון בנק. אם הכסף לא אצלו בכיס הוא לא קיים. זו בעיה סבוכה של פערי תרבות. זו גם הבעיה של תוכנית פראוור. הבדואים אמנם סרבו לשתף פעולה עם הוועדה, אבל היה צריך למצוא את הדרך לשתף אותם ולהגיע איתם להבנות. זה נורא שמנסים לכפות את התוכנית הזו בכח.

א: לי קשה בדרום. משהו בצבעים ובאווירה כבד עלי.  יש קו ליד צומת מסמיע שכשאני עובר אותו אני נכנס לדיכאון. לך יש חיבור לדרום?

ע: זה לא שרציתי לעשות סרט בדרום ומשם באו לי רעיונות. הרעיון היה לעשות סרט על הדמות של המאבטח הבדואי ומשם באופן טבעי הגיע החיבור לדרום.

א: איך הרגשת לעבוד בדרום? זה שונה ממרכז הארץ?

ע: בעיני, יש משהו בדרום שהוא מאוד מוזנח, חשוף, כמו הנוף. לא נרתעתי מזה. צילמתי הרבה בתחנה המרכזית בבאר-שבע. חצי מהסרט מתרחש שם. כשצילמנו שם, הקיפו אותנו עשרות אנשים, שעמדו והתבוננו בנו, כאילו אנחנו קרקס שהגיע לעיר, ביקשו להצטלם. היתה התרגשות גדולה מצד האנשים. הרגשתי שאנשים רוצים להחשף לעולם הזה של הקולנוע.

א: אז בוא נדבר על קולנוע- אמרת שהסרט מסוגנן. מה הכוונה?

ע: הסיפור עצמו הוא שילוב של מותחן ודרמה חברתית. מהרגע הראשון ברור שהחרב הולכת ליפול מתישהו ונשאלת השאלה האם הגיבור יצליח למנוע את ההריסה של הכפר? זה כבר מכתיב סגנון מסוים. למרות שהסיפור ריאליסטי יש בו משהו שהוא קצת גדול מהחיים. אפי. מכאן נובעת הבחירה להתמקד במסע של הגיבור, וההתמקדות היא בו באופן מובהק, כשבמידה רבה אני בוחר לצלם רק אותו ולהדיר מהמסך דמויות של ישראלים יהודים.

א: לדוגמא?

ע: קודם כל ההנחיה שלי לצלם היתה שהוא עוקב אחרי כאמל. הוא גם הדמות הראשית וגם המספר של הסרט. לדוגמא, אחרי שהוא מניח את מטען הדמה,  מגיע אליו שוטר, אנחנו לא רואים את השוטר כמעט, כל האינטראקציה מצולמת "אובר דה שולדר" של השוטר. צילום נורמלי היה מראה לנו את שניהם באופן שווה. או שוט גדול של השוטר המאיים, חותך לפנים של כאמל וכו'.

א: אבל יש סצנות שבהן החלטת על צילום יותר מאוזן, לא?

ע: כן, בסצנת המנהלת שבה כאמל מגיע לדבר עם פקידה. אני כן חותך אליה ומי שמצליח לזהות את הקול שלה מבין שהיא עולה חדשה. בשלב הליהוק זה נראה לי אירוני שדווקא עולה מרוסיה, שנמצאת פה בסופו של דבר לא יותר מעשר-חמש עשרה שנים, היא זו שמסבירה לכאמל שהוא לא יכול לחיות על האדמות שהמשפחה שלו חיה עליה כבר דורות רבים.

א: הסרט מתאפיין בהרבה שוטים גדולים. למה בעצם?

ע: בקונספט של הצילום היתה לבועז הצלם מודעות של אדם לעומת האדמה. זה היה מוטו שהתעסקנו איתו. זה משהו שמאוד מאפיין את החיים המסורתיים של הבדואים. הגדולה של השוטים גורמת לאדם להיות קטן לעומת האדמה. למשל יש פריים מאוד זכור שכאמל הולך על קו רקיע שבו יש שני שליש אדמה ורק שליש שמיים. זה מבהיר שהאדמה היא הדבר המשמעותי פה. זה בניגוד לשוט נורמלי שהקומפוזיציה שלו בדרך-כלל שונה. חצי-חצי או אפילו שני שליש שמיים ורק שליש אדמה.

א: הסרט אמנם מסוגנן, אבל מצולם ברובו מהכתף בצורה שקטה, זה לא מרגיש צילום תזזיתי באיזשהו אופן או לא מתוכנן. עד כמה היתה אימפרוביזציה באיך שהשוטים בנויים? 

ע: לא הכנתי "סטוריבוארד". הכנתי פלור-פלנים (תרשימי רצפה של מקום הצילום), וציירתי את כל הסצנות שהיו בסרט והתנועה של השחקנים ואיך המצלמה עוקבת אחריהם. בפועל דברים קצת השתנו בהתאם למצב של האור, למגבלות של לוקיישנים, אבל רוב הזמן עבדנו לפי זה. תמיד היה ברור מאיפה השחקן מגיע ולאן הוא הולך ומה המצלמה צריכה לתפוס בסצנה.

א: החלטת לעבוד בסרט עם שחקנים לא מקצועיים.  האם היתה התלבטות לגבי זה?

ע: היה לי ברור שאני רוצה שחקנים בדואים. שמעתי שיש תיאטרון חובבים במתנ"ס רהט ויצרתי איתם קשר ועשיתי אודישנים לכל ארבעת השחקנים שחברים בתיאטרון, ולא הרגשתי שאף אחד מהם מתאים. אחר-כך בחנתי כ-30 מועמדים בדואים והראיתי את האודישנים האלה למפיקים והם טענו שאף אחד מהם לא יחזיק סרט על הכתפיים. נוצר ייאוש מהאופציה הזו. ואז בחנתי שחקנים ערבים שהם לא בדואים, אבל היתה תחושה שהאותנטיות אבדה. חזרתי לחפש בדואים ובדרך לא דרך מצאתי את עדנאן שהוא בדואי אבל חסר ניסיון במשחק, יש לו כישרון משחק טבעי ולא מתאמץ. בעיני הוא מדהים.

א: מאוד קשה להגיע לדיוק עם שחקנים לא מנוסים, כמה טייקים היו לשוט ממוצע?

ע: שניים, שלושה, נדיר שהיה יותר. רוב הסצינות הן גם מאוד פשוטות מבחינה משחקית- הליכות בתחנה או במדבר או סצינות שהן פעולות ללא מילים.

א: זה אילוץ או שחשבת שזה מספיק?

ע: לא היה המון זמן. צילמנו בסה"כ 12 ימי צילום. ב"פיצ'ר" נורמלי מצלמים 20-30 ימי צילום. זה גורם לך לעבוד מהר. אני לא זוכר הרבה רגעים שהתפשרתי בהם,  אבל ברור שהיו קטעים כאלה. בסצנת הפתיחה הדלת של האוטובוס נפתחת על המצלמה, רואים את זה. רציתי עוד טייק, אבל לא היתה לי ברירה. היינו חייבים להמשיך הלאה.

א: יש יתרונות בהפקה עם אילוצי תקציב?

ע: אני לא יודע, אין לי למה להשוות. אני משער שהיה משהו יחסית גמיש בעבודה עם הצוות הזה. אם זו הפקה גדולה יכול להיות שדברים הופכים להרבה יותר מסובכים.

א: ואחרי הצלחה כזו, ההפקה הבאה הולכת להיות יותר גדולה לדעתך? 

ע: הסרט הבא לא בהכרח יהיה יותר גדול. זה סיפור על נער שפוחד מהגיוס לצבא, אבל לא מסוגל לספר על זה לאבא שלו שמאמן אותו להיות חייל קרבי. התסריט כרגע הוא די צנוע, אבל אני מקווה שיהיה יותר כסף, יותר ימי צילום ובלי הטירוף שהיה לי בצילומים של "שרקייה".

א: נתחיל את ה"קראודפאנדינג" (גיוס כסף מכלל הציבור)  עכשיו?

ע:   (עמי צוחק), אני לא פוסל שום דבר. זו נראית לי גם דרך לגיטימית לגייס כסף.

השיחה פורסמה במקור בגרסה מקוצרת וערוכה היטב ב"כביש 40- מגזין התרבות של הדרום".

הקיפוד מתחיל לעבוד

עברה יותר משנה מאז שחשפנו את רעיון ה"קיפוד" בערב ההשקות של מזא"ה 9. הפרויקט צובר תומכים רבים אך טרם מצאנו מקום קבוע עבורו. אנחנו מאמינים שיותר טוב לעשות מלהמתין ולכן בינתיים נקיים הקרנות ואירועים במקומות שונים שמטרתם לחבר את הקולנוע הישראלי לקהל.

אנחנו נתחיל כבר ביום שלישי הקרוב – 12.11 בהקרנה של הסרט "פרדייז קרוז" של הבמאי מתן גוגנהיים בפאב הסלונה ביפו. בעינינו, הסרט הזה הוא דוגמא לסרט שנעלם מהמסכים מהר מדי, בלי שהקהל הספיק לצפות בו, למרות שיש לו את כל הנתונים להפוך לסרט שכולם מדברים עליו- עלילה חזקה, בימוי עוצמתי, צילום מרשים, והופעה כובשת של שני כוכבים- עוז זהבי ווהינה ג'יוקנטה הצרפתיה. בסיום הסרט תערך שיחה עם הבמאי מתן גוגנהיים.

בנוסף, יוקרן הסרט הקצר והקורע מצחוק,  ג'נטלדוג של היוצר דוד שאדי. הכניסה לאירוע הראשון תהייה בחינם- יותר חברתי מקפה ב-5 שקלים, יותר זול מקולנוע ב-10…

האירועים הבאים יערכו בחודש דצמבר בשיתוף עם בית יד לבנים ברחוב פנקס 63 בתל-אביב. כל הפרטים לגבי הקרנות נוספות יופיעו בדף הפייסבוק של הקיפוד.

אם אתם תומכים ברעיון של הקיפוד, מאוד חשוב שתבואו. זה חשוב גם לנו, כי זה ייתן לנו את האנרגיה להמשיך לעבוד על המיזם הזה (שכרגע קורה בהתנדבות לגמרי), אבל זה חשוב עוד יותר גם לרעיון עצמו. ככל שיגיעו יותר אנשים ותהייה למיזם הזה יותר תמיכה והד ציבורי יש יותר סיכוי שנגיע למקום שיהיה בית חם וקבוע לקולנוע הישראלי.

אנחנו לא מאמינים שלקולנוע ישראלי אין קהל, אנחנו מאמינים שכל סרט יכול למצוא את הקהל שלו אם רק תהייה לו החשיפה הנכונה, את האפשרות להקרין לאורך זמן, את היכולת לטעות במסע יחסי הציבור של הסרט. בעינינו, זה עצוב שסרטים שהושקעה בהם עבודה של שנים, כסף ציבורי רב, ויצירתיות של כל-כך הרבה אנשים מוכשרים מוצאים את עצמם נעלמים ולא זוכים לשום הד בישראל, שהיא בסופו של דבר המדינה שבה אנחנו הכי רוצים שהסרטים שלנו יגעו בקהל.

יוצרי סרטים שסרטיהם עדיין מחכים בתור להקרנות מוזמנים לפנות אלינו ולהשתלב באירועים הבאים של הקיפוד.

מחווה ליוסף כרמון

כשהתחלתי לעבוד על "שיר אהבה אחר" אמרו לי כמה מחברי הפסימיסטים- "פשוט רד מזה, אתה בחיים לא תמצא שחקנים מבוגרים שיסכימו להתפשט מול המצלמה", אבל אני האמנתי שבסוף אגיע לאנשים הנכונים. אחרי חיפוש ארוך, פנייה בערך לכל שחקן ושחקנית מעל גיל 70, טריקות טלפון ואמירות כמו "תפסיק להטריד אותי", סוכנת שחקנים שצחקה לי בפנים ואמרה ש"אני לא מלהקת פורנו", מצאתי את יוסף כרמון ורות גלר.

יוסף בכלל לא הבין על מה המהומה, כשנפגשתי איתו הוא אמר: " זה הסרט, נשמע לי יפה, ואני איתך". רות גלר יותר חששה. אני חושד שהיא בכלל לא קראה את הסינופסיס לפני שהסכימה כי כשהגענו יוסף ואני לביתה לחזרה הראשונה, היא פתחה עלי עיניים ואמרה: " זה בעירום מלא? בגילי? " ואני אמרתי ש"כן" וקצת הובכתי ולא ידעתי בדיוק מה עוד אפשר להגיד, אבל אז יוסף נכנס לתמונה ושכנע אותה שזו אמנות ופשוט צריך לחיות את זה, כאילו זה החיים, והיא הסתכלה עלי ועליו ובסוף אמרה "טוב, לא יכול להיות שיצא משהו מכוער למישהו עם עיניים כל-כך יפות". וככה יצא שאני חייב את הקיום של הסרט הזה בעיקר ליוסף כרמון וקצת לעיניים שלי…

בסוף השבוע הקרוב תערך בסינמטק ת"א רטרטוספקטיבה לשחקן יוסף כרמון ובתוכה בשבת בשעה 17:00 יוקרן גם מקבץ סרטים קצרים ובתוכו גם "שיר אהבה אחר". אני אהיה שם, וגם אתם מוזמנים כי לא בכל יום יש הזדמנות למחווה לשחקן כל-כך טוטאלי כמו יוסף כרמון.

עוד קצת מילים על "שיר אהבה אחר"- כאן.

חוק שימור היצירה

מה שיפה זה ששום דבר לא הולך לפח. התחלת לעבוד על תסריט, חשבת על רעיון לפרויקט, כתבת סצנה שהדליקה אותך, השקעת כמה זמן שהשקעת, קיבלת תשובה שלילית ועוד אחת ועוד עשר גם, אם תתעקש מספיק, בסוף חלק ניכר מהדברים מוצאים את הדרך להגיע לעולם, אולי לא כמו שדמיינת, אבל בסוף הם קורים.

"הסצנה החסרה", לדוגמא, התחלתי לעבוד על הרעיון הזה כבר לפני 8 שנים. בהתחלה צילמתי סרטון, אחר-כך חיפשתי עוד סיפורים, אחר-כך ניסיתי להפוך אותו לפרויקט טלוויזיוני, ולא הצלחתי, אחר-כך נסעתי לפאריז, הצלחתי לשכנע חברת הפקה צרפתית שכדאי להפיק 3 סרטונים לפי הפורמט הזה עבור הערוץ הצרפתי ארטה- 1 מהם אפשר לראות כאן, ניסיתי שוב למכור את זה בארץ ולא הצלחתי והנה עכשיו "הרשות השנייה" החליטה לתמוך בפיתוח הפרויקט כדי להפוך אותו לפורמט אינטרנטי-טלוויזיוני.

אז הנה אני שוב מחפש סיפורים וסצנות חסרות. אז אם פעם הייתם בסיטואציה ולא תפקדתם כמו שרציתם ואתם מתים לחזור לשם ולתקן, או שמשהו מהעבר טורד את מנוחתכם ועד שלא תעשו את זה לא תוכלו לישון בשקט, אז זה הזמן לספר לי על זה, ואולי נצלם את הסיפור שלכם  כחלק מהפורמט של הסצנה החסרה.

עוד פרטים על הפורמט והרעיון אפשר למצוא כאן.

את סרטון "התספורת" אפשר לראות כאן.

קדימה, הציפו אותי בסיפורים! uri שטרודל bar-on.biz