צורה ותוכן

יום שישי בבוקר
הפגישה הראשונה של צוות העריכה של עמותת נשים לגופן בה השתתפתי התרחשה בבית של מיכל לסטר, ביום שישי בבוקר, מתישהו ב-2006. הגענו לירושלים, בנפרד אם אני זוכרת נכון, והתכנסנו בבית, אליו הביאה כל אחת כמה ממצרכי ארוחת בוקר. היו שם מיכל לסטר, יו"רית משותפת, דנה וינברג, מנכ"לית ומייסדת, טל תמיר, העורכת הראשית של הספר, וטל ויינטראוב, עוד חברה בצוות העריכה. התחלנו למרוח גבינות על לחם וירקות על גבינות ולדבר. כדי להסביר מה הלך שם, צריך לדבר קצת על העמותה.

על העמותה
נשים לגופן היא עמותה ישראלית-פלסטינית שמטרתה להוביל שינוי בתפיסת בריאות, גוף ומיניות של כלל הנשים בישראל. איך העמותה מנסה לעשות את זה? באמצעות סדנאות עם נשים ברחבי הארץ ובאמצעות כתיבת ספר עב עב כרס אודות בריאות האישה, שמקיף תחומים שונים כמו: דימוי גוף, התמכרויות, אלימות, זהות מגדרית, מין בטוח, אימהות, גיל המעבר, אבדן יילוד ועוד ועוד. שמונה מאות עמודים (שקוצצו מאלף).
הספר מבוסס על הספר האמריקאי המצליח our bodies our selves, שיצא לראשונה בשנות ×”-70, על ידי קומונה של נשים מבוסטון, שניסו לפנות לגיניקולוגים כדי לדבר קצת על בריאות האישה, אבל נתקלו בחומת שתיקה, שאותה החליטו מייד לנפץ, כיאה לזמן ולמקום. מאז יצא הספר במספר מהדורות מתוקנות, וכן יצאו כמה וכמה התאמות תרבותיות שלו למקומות שונים כמו מזרח אסיה, ארצות ערב, אמריקה הלטינית וארצות ערב.    
העמותה הוציאה לאור שני ספרים – בעברית, ביחד עם מודן, ובערבית, בהוצאה עצמית. בתחילת העבודה על הספר העברי חשבנו שאפשר ×™×”×™×” להסתמך באופן ניכר על הספר האמריקאי, לתרגם אותו, ורק להוסיף קולות מהשטח הישראלי. אחרי עבודה על כמה פרקים התברר ×›×™ הספר האמריקאי לא מתאים ברוחו ולא בשפתו למציאות שלנו, והוא שימש רק כמתווה כללי ביותר.

יום שישי בבוקר
חזרה לשולחן ארוחת הבוקר בביתה של מיכל. מדברות. מדברות. שתיים ביחד. שלוש ביחד. היא מפה. ההיא משם. גבינה. לחם. קפה. הרבה קפה. קפה קר. קפה חם. הולכת. חוזרת. באה. מטבח. סלון. מרפסת. הבת שלי חוזרת מבית ספר. מספרי פרקים עפים באוויר. שמות של נשים אחרות נזרקים לאוויר. אתן לא מאמינות מה קרה לי אתמול בעבודה. צריך לדבר איתה. צריך להחזיר תשובה להיא. פה צריך לקצץ. פה העבודה עוד לא התחילה. היא אומרת שהן מתקדמות. הבעל שלי אומר. צריך לגייס כסף לפרק ההוא. אתן לא מאמינות מה קרה לי באוטובוס.
יצאתי אחרי שעתיים וחצי מהבית של מיכל לשקט היחסי של הרחוב הירושלמי וחשבתי לי: יאללה, מה קרה כאן? לא ידעתי לענות על זה. האם התקדמנו? האם יש רשימת משימות? האם יודעים להגיד כמה אחוזים מהספר הושלמו? לא, חשבתי לי, נדמה לי שלא התקדמנו. אבל היה נחמד להכיר אותן, ונחמד לשמוע קצת רכילות. בסך הכל, לא בזבזתי יותר מדי זמן. באותו ערב נשלח מייל עם רשימת משימות ברורה וסופית, שהדהימה אותי עד בלי די. בתוך הרעש הקקפוני שהיה שם נעשתה עבודה, ואני לא הבחנתי בהתרחשותה.

יום ראשון בבוקר
לא זוכרת איפה עבדתי אז, ובטח לא מה עשיתי באותו יום ראשון בבוקר, אבל אני יכולה לנחש שהלכתי לעבודה. וישבתי מול המחשב. והיה לי גאנט עם משימות, כי ככה זה בהייטק, אפילו בתפקידים שהם רק תומכי לחימה כמו אלו שאני עובדת בהם. ובטח הייתה ישיבה.
והישיבה בטח התנהלה לפי החוקים הבאים:
1.    יש אדם אחד שאחראי על ניהול הישיבה. הוא הדובר המרכזי, אלא אם כן העניק את רשות הדיבור למישהו אחר, או כאשר מתלהט ויכוח
2.    בישיבה יש מצגת. המצגת מחולקת לסעיפים
3.    רק בישיבות מיוחדות יש אוכל. את האוכל מביאים אנשים שאינם חלק מהישיבה
4.    הישיבה תחומה בזמן
5.    הישיבה אינה כוללת שיחה על חיים פרטיים

ערבים וסופי שבוע מאלפיים ושש ועד לפני חצי שנה
איך הלכה העבודה על הספר? קבוצת נשים בעלות ידע ותשוקה לנושא אחד מתכנסת. זוהי הקבוצה שעובדת על הפרק. הן מחליטות על ראשי הפרקים בפרק וכל אחת כותבת את חלקה. העורכת מקבלת את החומר, מחליטה מה חסר לה, ומבקשת תוספות. אחרי שהיא מרוצה, היא מעבירה את הפרק לעורכת הראשית ולצוות העריכה. הן עוברות על הפרק ומבקשות תוספות. התוספות מגיעות וקוראות אותן שוב. אחרי שהחומר קיים, קוראות שוב את הפרק ועורכות אותו. ומכווצות אותו לדיוק המקסימלי שלו ולאורך המינימלי האפשרי. אחר כך קוראות שוב. מישהי מתמרמרת על משהו שירד. מישהי עונה. מישהי מוצאת עוד דבר שחשוב להוסיף. קוראות את הפרק שוב. מחליטות. קוראות את הפרק שוב.
בקיצור, אחת משיטות העבודה הכי לא יעילות שהכרתי בחיי. במקום הפירמידה המוכרת של הררכיה, שמתחילה בבסיס רחב שנאסף ממספר כותבות, וממשיכה לעבר עורכות משנה ועורכת ראשית, שלכל אחת מהן יש זכות וטו קטנה או גדולה, יש כאן חצים שמובילים לכל הכיוונים, הרבה מאד שלבים, הרבה מאד שעות אישה, ומספר שמתרחב ומתכווץ חליפות של נשים שעוסקות במלאכה.

פמיניזם!
וככה פעלתי בתוך שני מישורים שהתנהלו באופן אחר לגמרי. מצד אחד הייתה העבודה, מאורגנת לכאורה, עם חוקים נוקשים שמפרידים בין פרטי לציבורי, עם רשימת משימות ברורה ועם הררכיה בלתי מתפשרת, שהסתיימה מתישהו בין 6 ל-8 בערב בימי חול. ובצד השני, בערבים ובסופי שבוע, הייתה העמותה, שתמיד התנהלה בשיחות אינסופיות שכללו את כל הדרגים (אם אפשר בכלל לקרוא להם ככה) את כל הנושאים (אבל את כולם), בתשוקה, במשימות שלעולם לא נגמרו, בעוד ועוד נשים שמותר היה להן להביע דעה ולדרוש ולהתווכח לכעוס ולהיעלב, ומעל טקסטים שהלכו וקיבלו צורה מגובשת ומנומקת.
זה לקח לי כמה שנים לנסח את זה לעצמי, אבל בסוף הבנתי: יש כאן התאמה בין צורה ותוכן. התוכן הוא הספר: אנציקלופדיה מקיפה על בריאות נשים. פרוייקט פמיניסטי. הצורה היא צורת העבודה: מבולגן, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי הררכיה, עם התייחסות רצינית לכל הערה, שולית ככל שתהיה. ספר תיאוריה פמיניסטי. והתאמה בין צורה ותוכן תמיד הייתה בשבילי הצורה הנעלה ביותר של הוכחה, כזו שלא מדברת רק על הכוונה, אלא גם על התוצאה.
זאת הסיבה שהמשכתי לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב (ותאמינו לי, אני יודעת לצטט בעל פה את הפרק על מין בטוח) את אותם פרקים. כי הרגשתי, וזאת הרגשה שפועמת בידיים, שאני לומדת פמיניזם, שאני לומדת פמיניזם מתוך השחלות של לוס איריגאריי או משהו. באמת שאהבתי אותן על הלימוד הזה.
ועל כן, כשהספר יצא לחנויות, התרגשתי. תראו, כמה מתאים הוא:

18 thoughts on “צורה ותוכן”

  1. איזה מקסים כתבת!
    מזל שגם ×›×›×” את בוועדת עריכה ×›×™ ישר בא לי לנכס יופי, שנינות ובהירות שכזו…

    אבל את כבר מזמן איתנו, חלק משמעותי וחשוב. ואני אכן זוכרת שבנקודות מסויימות שמעתי את התסכול ובעיקר התדהמה על איך תתקדמו ככה?! (ובשלב מאוחר יותר"איך ככה"), צריך יותר הגדרות, משימות, רשימות.

    ואם כל היופי שהצגת את זה, וההלימה בין צורה ותוכן, אני חייבת להודות שהיה לניסיון ליצור סדר (שאת ודפנה הובלתן) חשיבות רבה, כי מדי פעם כן עצרנו וניסינו לייצר רשימה של משימות מסודרת יותר.

    אחרי שהצלחתן את וטל לגרום לי להאמין שאני לא באמת אמורה לעשות הכל, ושאני יכולה בהחלט (ובהחלט) לשמוח על נשים מוכשרות סביבנו הקמנו את ועדת העריכה המהוללת (אליה הצטרפו גם דפנה לב ואינס אליאס) והנה אנחנו כאן.

    תענוג את, באמת!

  2. כל הכבוד. הייתי לי בבית הגרסא הנושנה של הספר, זו שתורגמה לעברית וקראו לה "גופנו, עצמייותנו". אני מאוד מקווה לקנות את הספר שלכן כשאהיה בארץ שוב

  3. מורידה בפנייך את הכתר ומתה עליך מאוד. תיאור מדוייק של עבודתינו

  4. כתבת כל כך מדוייק, אמיתי ונוגע ללב.
    צריך היה להיות שם כדי להבין, או בעצם להרגיש את חווית היצירה של הספר/ילד הזה, וניכר שאת היית.
    היום, בפרספקטיבה של מנצחות, יש גם חלק קטן ולא ממושמע שאומר שחבל שזה נגמר
    זה היה פשוט ride נפלא !

    עכשיו כבר הולכים לדבר הבא..

  5. אוי, זה לא מגיב לתגובה.

    מירה, תודה 🙂

    איריס, תודה 🙂 ×”×™×” ×›×™×£, אבל אני לא בטוחה שאני כשירה כבר לחזור מהתחלה.

  6. איתמר – אני איתך בתוך השחלותתתתת
    מיטל – אז מה הפרויקט הבא? אני רצה להסתכל בספר בינתיים

  7. לא קל לי, לא קל בכלל.
    קראתי לפני כמה ימים, ראיתי שאין תגובות של גברים (למעט זו של איתמר) וחשבתי שהתגובה שלי תהיה בעייתית, אז חיכיתי. לא עזר.
    נו, שיהיה.
    זה אחלה פוסט, וגם מזל טוב וכל הכבוד על הספר, הגיע הזמן!
    אבל
    ראשית אני לא בטוח שהדינמיקה שאת מתארת היא רק תוצאה של ההבדל בין סביבת עבודה נשית לבין סביבת עבודה גברית, אני חושב שאפשר למצוא דינמיקה דומה גם בסביבות גבריות או מעורבות. אני לא חושב שזה מבטל את ההבחנה הבסיסית שאת עושה, אולי מטשטש אותה.
    שנית, מרתק מה שאמרת על האי-התאמה של הספר המקורי לקהל הישראלי, אבל לפני שאמשיך לפתח את הנושא הזה מעניין לדעת אם הספר בערבית הוא כן זהה (או כמעט זהה) לספר בעברית.

  8. התגובה שלך לא בעייתית. התגובה שלך מתבקשת. למעשה, חיכיתי לתגובה הזאת בדיוק. ואפילו יכולתי לנחש שהיא תבוא ממך. כי את כל עניין כמה הספר הזה מגניב אני כבר יודעת, אבל האם באמת יש כזה פער בין סביבות עבודה גבריות לנשיות, על זה אני עוד צריכה לדון.

    תראה, זה נושא שאני חושבת עליו באמת הרבה. אני עובדת בחברה שבה יש כ-30 עובדים בישראל. מתוכם ארבע נשים, שאחת היא מנהלת המשרד. ככה שיוצא הרבה פעמים שאני נמצאת בפורומים (רשמיים יותר או פחות) שבהם אני האישה היחידה. עכשיו, אין לי ספק שמיעוט הנשים הזה משפיע על הדינמיקה (אפשר להתווכח על הנחת היסוד הזו, אבל נראה לי שלא ממש חייבים). השאלה: איך זה משפיע? היא שאלה מרתקת בעיניי, כי ברור לי שיש שינויים בדינמיקה שהם מעבר לדיכטומיה ששרטטתי בפוסט בין נוקשות/היררכה/מאבקי אגו ובין בלגן/ערבוב תחומים/אכילה מתמדת.
    מהניסיון שלי לא נתקלתי בסביבות עבודה גבריות שמתנהלות כמו שמתואר בפוסט. אבל כמובן שהניסיון שלי הוא מצומצם, וגם ברגע שאני בחדר אז זו כבר סביבה מעורבת, אז ככה שקשה לי לבדוק את זה. אבל אני סומכת עליך בתור שגרירנו בסביבות העבודה הגבריות כדי שתספר לי על דינמיקה דומה שנתקלת בה.

    בעניין הספר בערבית. הספר בערבית נתקל בקשיים גדולים (שאני יודעת עליהם רק בעקיפין, כי אני לא מעורבת בצד הזה של הפרוייקט).
    קושי מרכזי אחד הוא גיוס כספים. הרבה אנשים תורמים כסף לכתיבת פרק מסויים בספר. יש פחות אנשים שרוצים לתרום לכתיבת הפרק מחלות מין בשפה הערבית, למשל.
    קושי מרכזי שני הוא השפה. יש אקדמאיות ערביות בנושאי הרפואה, אבל! הן למדו בישראל (בעברית) או בחו"ל (באנגלית), ככה שחסרים להן מושגים רפואיים בערבית. וזו תעלומה שהיה צורך לפתור, כדי לכתוב את הספר. בנוסף, הייתה את שפת הכתיבה הרגילה. בעברית קל יחסית למצוא משלב שהוא בין אקדמיה לחיים הרגילים, אבל בערבית זה היה קשה יותר.
    שני אלו הובילו לכך שהספר בערבית הוא בעצם תרגום של הספר בעברית, אבל כרגע יוצאים ממנו פרקים בודדים בלבד, מתוך תקווה להמשיך לעבוד עליו ולהוציא המשכים והרחבות בעתיד.

  9. איזה יופי כתבת. והספר נשמע מעולה.
    בהמשך לתגובה של שחר, אני תוהה אם זה הבדל מגדרי או הבדל בין פרויקט התנדבותי לבין עסק.
    ויש שם איזה משפט שיכול להשתמע ממנו כאילו יש לך ילדה. רק שתדעי 🙂

  10. אז ככה: כמו שז'ניה כתבה והזכירה לי, אני לא לגמרי בטוח באופי המגדרי של העבודה. במידה מסויימת התיאור שלך את הדינמיקה מזכיר (למשל) סיפורים על הכתיבה של כל מיניתכניות טלוויזיה על-ידי צוותים גבריים לגמרי. אני כן חושב שיש בתיאור שלך גם צדדים שהם ייחודיים לסביבת עבודה נשית, אבל הם יותר מעודנים מתלייה של ההבדל כולו רק בזה.

    ולנושא שמעניין אותי יותר: ברור שהרפואה (ולא רק המערבית) נוצרה ופותחה על-ידי גברים, ולכן יש בה הטיה נוראית לכיוונם. פרויקטים כאלה הם מבורכים כהתחלה של שינוי בכיוון שיוויוני יותר.
    אבל.
    פתאום כשאמרת שבעצם אי אפשר היה לתרגם את הספר האמריקאי לישראלית עלה בדעתי שאנחנו מסתכלים על הבדל אחד בולט מאוד (גברים-נשים) ומשרטטים את כל המפה לפיו. רק שאם בעצם יש רפואה שונה לנשים ישראליות ולנשים אמריקאיות אז יש עוד המון הבדלים שאנחנו מתעלמים מהם ושיכולים להיות חשובים.
    אז כן, ברור שיש הבדלי אנטומיה בין גברים לנשים ושהרבה מאוד נגזר מהם, אני לא מתיימר לטעון שההבדלים האחרים שאפשר להצביע עליהם הם דרמטיים באותה מידה, ועדיין. מי שעוסק ברפואה למשל תמיד יהיה ממעמד הביניים (ומעלה), גם כאן יש הטיה משמעותית (אני מנחש) שתוביל ליחס קצת מבטל עבור בעיות ומחלות של עניים. מי שמצליח לעבור את לימודי הרפואה ואת העיסוק התובעני במקצוע הוא בעל מבנה אישיות מסויים, כזה שיכול לעמוד בלחצים ובסיטואציות קשות, זה משהו שבקלות יכול להוביל לכך שהרפואה תתייחס באיזה זלזול מובנה לאנשים אחרים ותטאטא הכל תחת הכותרת של "פסיכוסומטי".
    מה שאני מנסה להגיד הוא בעצם שההבדל גברים-נשים הוא הכי בולט לעין, בכל שאלון, לא משנה באיזה נושא, תמיד תופיע השאלה הזו. למה? כי היא בחינם, לא צריך לחשוב עליה. ואז כשמתחילים לנתח אפשר למצוא את כל המקומות שבהם יש הבדל בין נשים לגברים. יש עוד הרבה שאלות אחרות שיכולות להיות רלוונטיות, אבל הן יותר מסובכות, אז נוטים להתעלם מהן.

  11. טוב, אני מרגישה לא מספיק מבינה ברפואה בשביל לדון בנושא הזה. אבל רפואה מגדרית מדברת על הבדלים אמיתיים ומהותיים שעלולים לגבות חיי אדם (נגיד, הדוגמה הבנאלית מכולן, הסימנים של התקף לב אצל נשים הם אחרים מהסימנים אצל גברים. הרבה נשים לא מכירות את הסימנים ועל כן לא מגיעות לבית החולים בזמן ועל כן נפגעות יותר).
    לעומת זאת, ההבדלים בין הספר האמריקאי לישראלי הם הבדלים בירוקרטיים ואידיאולוגיים. בירוקרטיים כי מערכת הרפואה האמריקאית מתנהלת באופן שונה לגמרי מהישראלית, ככה שכל פסקה שבה מדברים על איזה טופס צריך מהקופת חולים היא לא רלוונטית. ואידיאולוגיים כי הטון של הספר האמריקאי הוא טון של ספר הדרכה חביב. סוג של מדריך טיולים. אנחנו רצינו טון פחות מתנשא ומתנחמד, כי אנחנו חשבנו שאנחנו חלק מהנשים שהם קהל היעד של הספר, ולא נמצאות מעליהן.

    ברור שאם את מגיעה מהשיח הפמיניסטי, ההבדל הברור ביותר לעין הוא בין נשים לגברים, וזאת הפריזמה שלך על העולם. אבל אני חושבת שבמקרה הזה ההבדל בין נשים לגברים הוא גם המהותי ביותר.
    אבל כן, משמעות היתר להבדל הזה היא כשל צפוי של המערכת, שמגיעה מחוסר תשומת לב להבדלים האלו.

  12. שחר, בשנים האחרונות הנושא של "מגוונות תרבותית" נבחן בצורה מאד משמעותית במערכות רפואיות. לא בארץ – בעולם. ×–×” כולל גם את מחויבות המדינה (במדינות מסוימות) לספק מתורגמן מקצועי (ולא להסתמך, למשל, על קרוב משפחה דו-לשוני) אבל גם את הצורך להתאים את השאלון ששואלים את המטופל/ת לתרבות שלו/×” ובמקרים מסוימים – גם את הטיפול.
    זה עוד בחיתולים, אבל זה בהחלט קורה. בארץ זה מאד בולט למשל בסורוקה, שמטפל באנשים מקהילות שונות משמעותית. (בדואיות, יהודיות-צבריות, מהגרות)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *