הסרט 52/50 הוא סרט דוקומנטרי באורך 51 דקות העוסק באלימות של משטרת הגירוש כנגד עובדים זרים וביחס החברה הישראלית אל מהגרי עבודה, ותהליך עשייתו היה תהליך "דוקו-אקטיביסטי". הסרט הופק במימון הקרן לווידיאו-אקטיביזם של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ושידורי קשת- ערוץ 2 והוקרן באוקטובר בערוץ 2.
במרץ 2004 פורסמה בעיתונות הודעה מטעם הקרן החדשה וקשת, הקוראת להגיש הצעות לסרט דוקומנטרי בז'אנר הווידיאו-אקטיביזם. הז'אנר, כפי שהוגדר על-ידי הקרן, הוא יצירת סרט דוקומנטרי שלא רק משקף את המציאות, אלא פועל לשנות אותה תוך כדי העבודה על הסרט. לקרן הוגשו 90 הצעות, וההצעה שאני הגשתי נבחרה להפקה. הרעיון שלי היה פשוט: ניתן להשפיע על פעילות שוטרי משטרת הגירוש על-ידי זה שקבוצה גדולה של אנשים שבידיהם מצלמות תעקוב אחריהם ותתעד את פעילותם. שוטר שידע שפתאום עלולה להופיע לו מצלמה מול הפנים, לא ירביץ לעובדים זרים שאותם הוא צריך לעצור. לאחר הכנות של כחצי שנה הצלחתי לרתום לטובת הסרט את החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב. במסגרת הלימודים בחוג נפתח קורס שבמסגרתו יצאו הסטודנטים עם מצלמות לעקוב אחרי השוטרים. יצאנו ל-147 משמרות לאורך תקופה של כמעט שנה.
הסרט עצמו כולל צילומים נוספים מעבר לצילומים שאותם צילמו הסטודנטים והמתנדבים ומנסה להאיר בזרקור על פעילות משטרת הגירוש והאופן שבו המדינה מטפלת בסוגיית העובדים הזרים, אך לדעתי לפרויקט הווידיאו-אקטיביסטי אכן הייתה השפעה מכרעת על המציאות. החלק הראשון של המאמר עוסק בז'אנר הוידאו-אקטיביזם והאם הוא שייך לטלוויזיה או לקולנוע והחלק השני שיפורסם בימים הקרובים יעסוק בהתלבטויות שהיו לי תוך כדי עבודה על הסרט והמאבק בין הרצון לבצע פעולה אקטיביסטית לבין הרצון לעשות סרט כמה שיותר טוב.
חלק ראשון – מה זה וידיאו-אקטיביזם ולאן הוא שייך?
סרטו הראשון של מייקל מור, "רוג'ר ואני", משנת 1989 נחשב לסרט הדוקו-אקטיביסטי הראשון. סרטו של מור מתאר את עיירת הולדתו פלינט-מישיגן ואת מה שקורה בה כשהמפעל המרכזי שבה, "ג'נרל מוטורס", מחליט לפטר 30,000 עובדים, המהווים אחוז ניכר מהעובדים בעיר. התוכנית הנאיבית של מייקל מור, כפי שמוצגת בתחילת הסרט, היא לשכנע את רוג'ר סמית', נשיא חברת ג'נרל מוטורס ומי שהגה סגירת המפעלים, לבוא איתו לפלינט ולדבר עם האנשים, בהנחה שאם יצליח לעשות זאת, הרי שרוג'ר ישתכנע שלא לפטר את האנשים ולא לסגור את המפעל. הסרט מתאר את ההתרחשויות בפלינט בעקבות הפיטורים ועוקב אחר ניסיונותיו הלא מוצלחים של מור להפגש עם רוג'ר סמית'. מאחר שמור הוא אדם אינטליגנטי, לא סביר שהוא באמת האמין שהתוכנית הנאיבית שלו תצליח, ולכן נדמה לי שהוא משתמש ב"ז'אנר שאותו הוא המציא"* כתירוץ ליצירת דיון שהוא חשוב ולגיטימי הרבה יותר מהרדיפה אחר רוג'ר סמית'. זהו דיון בנושא סגירת מפעלים רווחיים על-ידי חברות ענק ובחינת המשמעות של פיטורים המוניים במקרה כזה. הקריאה לשינוי חברתי היא אם כן קריאה כפולה, פעם אחת כתוכנית נאיבית האמורה להתממש עם צילומי הסרט ובפעם השנייה בעקבות הדיון שאמור להתעורר עם הקרנת הסרט.
כמעט 20 שנים לאחר הסרט הזה עדיין אין הגדרות ברורות לז'אנר הווידיאו-אקטיביזם, למטרות שלו ולמה שנכלל או לא נכלל בתוכו. האם מספיק רצון לשנות מציאות בעקבות סרט? האם אי-אפשר לטעון שכל סרט שואף בדרכו לעורר דיון שיכול לשנות את המציאות או לפחות משהו בחיי הצופים שלו? או שאולי עצם ההגדרה העצמית של הסרט ככזה שמנסה לחולל שינוי תוך כדי צילומו, ותהיה תוכנית הפעולה לא ריאלית ככל שתהיה, מספיק כדי להגדיר סרט כווידיאו-אקטיביזם?
בשנת 1994 עולה בארה"ב ברשת אן.בי.סי תוכנית טלוויזיה מזן חדש, שאותו אפשר כבר לכנות "וידיאו-אקטיביזם", בשם TV Nation . בתוכנית זו מייקל מור ממשיך את המהלך שאותו התחיל ב"רוג'ר ואני" ומעלה לדיון סוגיות שונות הקשורות בהתנהלות ממשלת ארה"ב והחברות הגדולות הפועלות בה. בשנת 1999 עולה לשידור תוכנית חדשה של מור, The Awful Truth . בתוכנית זו עולה מייקל מור מדרגה ברמת הבידור והגרנדיוזיות של הביצועים הטלוויזיוניים שלו. בתחילת כל תוכנית מצהיר מור על כוונותיה של התוכנית כך: "לקראת סוף המילניום שלטו בעולם התקשורת האמריקני חמישה אנשים שלא ידעו איך לתקן את בית השימוש שלהם, אבל ידעו איך לשלוט בעולם. היה רק איש אחד (מייקל מור) שהיה מחוץ לשליטתם, והוא הקים את הטלוויזיה הדמוקרטיה של הרפובליקה של העם. מטרת התוכנית היא לחשוף לעולם את האמת האיומה – "The Awful Truth . התוכנית מחולקת לשניים: חלק אחד כולל הופעה של מור בפני אולם מלא בקהל, המזכירה הופעה של סטנדאפיסט, והחלק השני כולל סרטים וידיאו-אקטיביסטיים קצרים שבהם מטפל מור בסוגיות שונות. שיטת הטיפול של מור במרבית הסרטים היא ביצירת מציאות מוגזמת ואבסורדית, ובדרך כלל מצחיקה מאוד, באמצעות המצלמה והפניית אצבע מאשימה אל חברות ענק וחברי קונגרס באשר לתחלואי החברה האמריקנית. לדוגמה, באחת התוכניות הוא מגיע עם חולה סוכרת שמצבו מידרדר והוא אינו מקבל מימון מחברת הביטוח הענקית "הומאנה" למשרדיה של אותה חברה, ומייקל מור והחולה מחלקים לעובדי ולמנהלי החברה הזמנות להלווייתו המתקרבת של החולה. כשזה לא עוזר, הם מארגנים בכניסה למשרדי החברה מסע הלוויה הכולל כומר ותזמורת. בקטע הסטנד-אפ שמיד אחרי הסרט מספר מור, לקול מחיאות הכפיים של הצופים והבכי של החולה, ששבוע לאחר הביקור קיבל החולה אישור לטיפול המתאים וחייו ניצלו. שלא כמו ב"רוג'ר ואני", הפעם תוכנית הפעולה הגיונית ומעשית הרבה יותר – המטרה היא לגרום לחברת הביטוח לעמוד במחויבות שלה באופן מיידי ולהציל את חיי החולה. גם בדוגמאות אחרות המטרות הן קונקרטיות – לגרום לחברות הטבק לשלם פיצויים לחולי סרטן בעזרת הקמת מקהלה של אנשים החולים בסרטן הגרון ושרים שירי חג מולד במשרדי החברות בקול צרוד ובעזרת מכשירי דיבור, או לגרום לחברת וולט דיסני לשלם לעובדיה שכר הולם ולהעניק להם תנאים הגיוניים בעזרת ניסיון מפגש בין הבובה "קראקר", הלוחמת בפשעים של ארגונים גדולים, ל"מיקי-מאוס", בובת הדגל של דיסני.
תחת הכותרת "כולם רוצים להיות מייקל מור" פרסם אביב לביא במוסף "הארץ" (אוקטובר 2004) כתבה העוסקת במגמה החדשה של הטלוויזיה הישראלית – ה"דוקו-אקטיביזם". בכתבה הוא מנה את התוכניות הנכללות בז'אנר ועומדות להשתלט על מסכי הטלוויזיה בתקופה הקרובה. בין השאר הוא מנה את התוכניות "בולדוזר", "בולדוג", תוכניות תחקירים כמו "זה הזמן" של עמנואל רוזן, תוכנית של אברי גלעד העוסקת בתאונות דרכים, תוכניותיו של חיים הכט וגם את הסרט שלי – 52/50.
לביא מחלק את הז'אנר לשלושה חלקים: החלק הראשון מבוסס על תחקיר עיתונאי רגיל, אך מנסה למתוח קו ישיר בין המחדל לבין האחראים אליו. לדוגמה: אם בכתבה עיתונאית רגילה יתמקד הכתב בסבלם של החולים בסרטן המעי הגס, הרי שהדוקו-אקטיביזם ינסה להסביר שההתעשרות של בעלי חברת התרופות היא זו שיוצרת את חוסר היכולת של החולים לשלם. החלק השני מאופיין בכך שההפקה/ הבמאי יוצרים פיסת מציאות המקבילה למציאות האמיתית ובודקים איך פועלים עליה החוקים של המציאות האמיתית. לדוגמה: בתוכנית "בולדוזר" הקים מיקי רוזנטל מאחז לא חוקי בשטחים בשם "מעלה מופז", בדומה למאחזים ה"לא חוקיים" שמקימים המתנחלים. כוחות הביטחון הגיעו אליו באופן מיידי וניסו לסלק אותו תוך כדי זה שהם מסבירים שזה מאחז לא מתואם והוא חייב להתפנות. כאן נשאלו השאלות: איך יכול להיות ש"מאחז לא חוקי" יהיה מתואם? ואם הוא מתואם מי מתאם אותו? ובסופו של דבר, האם באמת המאחזים הלא חוקיים הם לא חוקיים או שיש שבשלטונות מי ש"מלבין" אותם, ומי הם האנשים האלה? החלק השלישי ואולי הרדיקאלי ביותר הוא שינוי המציאות על-ידי היוצרים באופן פיזי תוך כדי לקיחת החוק לידיים. לדוגמה: אם בכתבה על אנטנות סלולריות יפונו האנטנות באלימות מהמקומות המסוכנים שבהם הן מוצבות.
נשאלת השאלה האם הדוקו-אקטיביזם הוא ז'אנר המותאם לאופייה המיידי של הטלוויזיה ואינו מיועד לקולנוע? התשובה האינטואיטיבית היא חיובית, בגלל אמצעי הייצור. הזמן הסביר לעשיית סרט דוקומנטרי ארוך הוא לפחות שנה, ואילו הזמן לעשיית תוכנית טלוויזיה שבועית הוא לכל היותר חודש. אם מטרתו של הז'אנר הווידיאו-אקטיביסטי היא שינוי המציאות באופן מיידי, הרי ששנה היא זמן רב מדי לשינוי מיידי שכזה. אלא שהדבר אינו מחויב המציאות. חלק מהרעיון של וידיאו-אקטיביזם הוא שינוי המציאות תוך כדי עשיית הסרט ולא שינוי שבא בעקבות שידור הסרט וחשיפת הפרטים לקהל, ולכן שינוי המציאות או הניסיון לשינוי המציאות יכול להתממש בטווח זמן קצר יותר מטווח הזמן של העבודה על הסרט עד לסיומו. במודעה של הקרן לווידיאו-אקטיביזם ניתן כדוגמה לסרט שהצליח לשנות את המציאות ועונה על הגדרות הז'אנר הסרט "ההרוג ה-17" של דוד אופק. במסגרת סרט זה חיפש אופק למי שייכת גופה שנמצאה לאחר פיגוע באוטובוס בהר מירון ולא זוהתה. אופק לוקח על עצמו כמשימה את זיהוי הגופה, ואכן בסוף הסרט הוא מצליח למצוא שהגופה שייכת לאיש שנעלם בדיוק באותו זמן מעיר בדרום הארץ. המשימה שלשמה יצא אופק לדרך הושלמה תוך כדי הצילומים, ומכיוון שכך פרק הזמן הארוך עד להשלמת הסרט לא שינה דבר. דוגמה הפוכה ניתן למצוא בסרטו האחרון של מייקל מור, "פרנהייט 9-11". מטרתו המוצהרת של הסרט הייתה להפיל את הנשיא בוש. אולם מור לא ניסה להשיג את המטרה תוך כדי העשייה של הסרט, אלא באמצעות כך שהוא יחשוף את אוזלת ידו של בוש בסרט קולנוע דוקומנטרי. מהבחינה הזאת, אף על פי שמדובר במייקל מור, נדמה שהסרט איננו ממש דוקו-אקטיביזם אלא יותר סרט תעמולה שדומה למה שנעשה בשנות השלושים-ארבעים ובשנות החמישים.
אני מאמין שיש מקום לדוקו-אקטיביזם גם בקולנוע ולא רק בטלוויזיה, ולהפך – דווקא העובדה שהקולנוע אינו יכול להשפיע על המציאות במהירות אלא רק לאורך זמן מאפשרת לקולנוע הווידיאו-אקטיביסטי להתמודד עם בעיות שאופן הטיפול בהן ממילא אינו יכול להיות מיידי אלא דורש זמן ואורך רוח, דברים שבדרך כלל קשה למצוא בטלוויזיה.
* כמובן שב-1989, כשמייקל מור צילם את "רוג'ר ואני", הוא לא חשב שהוא ממציא ז'אנר וגם לא התיימר להמציא אחד כזה, אלא פשוט לעשות סרט על נושא שהטריד אותו
קריאה נוספת- יאיר רווה על הדוקואקטיביזם.
תגובות