אורי בר-און

זהו החלק השני של מאמר העוסק בסרט שלי 52/50 ובווידאו-אקטיביזם, את החלק הראשון העוסק בהגדרת הז'אנר ניתן לקרוא כאן

חלק שני –  52/50 הפער בין וידיאו-אקטיביזם לסרט.

בקריאה מאוחרת של הצעת התסריט של הסרט 52/50 ובהשוואה לגרסה הסופית של הסרט שנתיים וחצי אחרי כתיבת התסריט אני יכול להבחין בשוני מהותי בין מה שהצעתי למה שנראה בסרט בסופו של דבר. לפער הזה יש שני מניעים עיקריים. המניע הראשון הוא כללי – בכל סרט דוקומנטרי קיים פער בין ההצעה המקורית לבין מה שיצולם בפועל ויגיע אל הגרסה הסופית של הסרט. במהלך הסרט עברתי תהליך של התמודדות עם המציאות, גיבוש דעה על נושא הסרט והתמודדות עם היכולת שלי לצלם את החומרים שאותם רציתי לצלם. תהליך זה הוא תהליך טבעי שהוא פועל יוצא משיטת העבודה על סרט דוקומנטרי, שבה מרבית הצילומים מבוצעים לאחר כתיבת הצעת התסריט ולעתים אף לאחר קבלת מימון לצילומי הסרט. המניע השני הוא הפער בין הצהרת כוונות אקטיביסטית ופעולה אקטיביסטית לבין השיקוף שלה בקולנוע. כשאני קורא היום את הצהרת הכוונות שלי ואפילו את תיאור התסריט, נדמה שזאת יותר הצעה להקמת תנועת מחאה מאשר הצעה לסרט, וזוהי אחת הבעיות המרכזיות שנתקלתי בה בזמן העבודה על הסרט. הבעיה היא שככל שעבודת המתנדבים כאקטיביסטים המעוררים את מודעות השוטרים למצלמה הייתה יותר מוצלחת וחשובה במובן של מניעת אלימות על-ידי הפגנת נוכחות ברחובות ובמקומות בהם מתנהלת פעילות משטרת הגירוש, כך הצילומים שאותם הביאו המתנדבים היו פחות דרמטיים להופעה בסרט.

אחת מההתלבטויות הגדולות שלי הייתה אם לפרסם בעיתונות אודות הפרויקט או לא. קובי צאיג, (הצלם הראשי של הסרט והשותף שלי לחלק ניכר מהעבודות שעשיתי בשנים האחרונות) טען שאנחנו צריכים לשכור בלש פרטי שיעקוב אחרי השוטרים ו"יתפוס" קטעי אלימות שאותם נוכל להציג בסרט ורק לאחר מכן לצאת לפעילות עם הסטודנטים. אבל מאחר ובעיני הפעילות האקטיביסטית הייתה לא פחות חשובה מהסרט הסופי, העדפתי לגרום לכמה שיותר שוטרים, כמה שיותר מהר, לדעת שאנחנו בעקבותיהם ובכך למנוע אלימות. הרעיון היה שעצם הפרסום בעיתון על אפשרות הופעת המצלמה בזירה שבה מתבצע מעצר תגרום להורדת מפלס האלימות של השוטרים, ולכן עודדתי פרסומים כאלה בתקשורת. במהלך העבודה על הפרויקט הופיעו כתבות החושפות את עבודת הסטודנטים והמתנדבים במעריב, טיימאאוט, ערוץ 10, יומן ערוץ 1 ועוד.

השלב הראשון לצילומי הסרט היה הצטרפות לשוטרי משטרת הגירוש באישור. זאת אומרת שהתקשרנו לדוברי המשטרה סיפרנו שאנחנו מתכוונים לעשות סרט עליהם וקיבלנו אישור להצטרף למספר לילות לצוות שוטרים. נדמה לי שכבר לאחר הלילות האלה (שצילומים מהם מופיעים בסרט), ועוד לפני שהפעלנו את צוותי המתנדבים, התסריט החל לקבל כיוון שונה. השינוי נבע בעיקר מהזעזוע שלי מהפער בין אווירת "הצחוקים" של השוטרים ובין איך שנראה והרגיש לי מה שהם עושים בפועל כשהם פורצים לדירות של אנשים באמצע הלילה ומשנים את חייהם לתמיד. מתוך הזעזוע הזה נולדה הבנה חדשה שלי לגבי הפרויקט- "זה בכלל לא מעניין אותי אם מה שהשוטרים האלה עושים הוא חוקי או לא, הם מבצעים את מה שנדרש מהם שהוא דבר מזעזע, ופועלים בהתאם לאווירה כללית שבה עובדים זרים הם 'אנשים נחותים'". מכאן נבע שהסרט לא יכול לעסוק רק בשמירת חוקיות ומניעת אלימות השוטרים, אלא בתופעה היותר רחבה של יחס החברה הישראלית אל עובדים זרים. לאור ההבנה הזאת החלטתי להוסיף לסרט נקודת מבט נוספת, נקודת מבט שלי שלא בהכרח קשורה לנקודת המבט של הסטודנטים והמתנדבים. נקודת המבט הזו בחנה רבדים נוספים, שלא נגעו רק לרדיפה הישירה של הסטודנטים אחרי משטרת הגירוש. סצנות רבות בסרט, צולמו על ידיי בלי קשר למתנדבים, כדי לנסות ולהבהיר את העולם הלא תקין והבעייתי שבו אנחנו והעובדים הזרים מתנהלים.

האם הסרט שלי הוא סרט העונה על הגדרת ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם? כמו כל סרט, גם הסרט שלי במקרים מסוימים עונה להגדרות ז'אנריות ובמקרים אחרים לא, ובכל אופן, אף על פי שהוא מומן על-ידי הקרן לווידיאו-אקטיביזם, הרי שהשתדלתי ליצור את הסרט המעניין ביותר שאני יכול ליצור ולא להיצמד לתכתיבים של ז'אנר.
השאלה הראשונה שמגדירה את הז'אנר היא המניע של הסרט. נדמה לי שמבחינה זו הסרט עונה על ההגדרה, מאחר שהוא נוצר מתוך מטרה ברורה לשנות את המציאות ולמנוע אלימות. המטרה הברורה ביציאה לסרט מוצהרת עם פתיחת הסרט, ולמרות התוספות של הסצנות שאינן מנקודת המבט המובהקת של מתנדבים הבאים למנוע אלימות, הרי שנקודת המבט הזו קיימת בסרט ומלווה אותו. נדמה לי שהמוטיבציה העיקרית שלי היא הגילוי והחשיפה של המציאות אותה אני רואה. לא מדובר פה בחשיפה של דברים שלא נראו עד היום, אלא מדובר פה בלעמוד מול איך שהדברים נראים, כלומר להבין שהמשמעות של החלטת המדינה על ציד אדם היא ילד בן 5 שצריך ללוות את אבא שלו לתחנת האוטובוס כמגן, לפחד אם האב ייעצר או לא, ולחזור הביתה לבד.

לאורך כל העבודה על הסרט הופעל עלי לחץ "להכניס את עצמי" לתוך הסרט בתמונה וגם בקול. הטענה העיקרית הייתה שמדובר בסרט אישי, שנעשה מתוך מטרה אישית, וככזה חשוב שאני אהיה הגיבור הראשי, מי שמוביל את הסיפור ומי שהצופים יוכלו להתקרב אליו. בסופו של דבר הצלחתי כמעט להימנע מלהכניס את עצמי פיזית לתוך הסרט, והוספתי שתי פעמים, בהתחלה ובסוף, שבהן אני משתמש ב"וויס-אובר". ההחלטה הזו מנוגדת לרוח הסרטים הווידיאו-אקטיביסטיים וגורמת לסרט להיות פחות וידיאו-אקטיביסטי מהכיוון שאותו הגדרתי עם התחלת העבודה על הסרט, אבל בעיניי היא הופכת את הסרט לפחות מסבירני ויותר טוב.

עיין ביקורתית תוכל לגלות שלא יישמתי בסרט את אחד המאפיינים הראשיים של ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם – הפניית אצבע מאשימה כלפי מישהו ספציפי. האפשרות הקלה הייתה למצוא בעל חברת כוח אדם לעובדים זרים שאליו תנוקז כל השנאה בסרט (בדומה לרוג'ר מ"רוג'ר ואני"), ומהרצון שלו להרוויח כסף כביכול ינבעו הסצנות שאנו רואים בסרט. אלא שאני החלטתי שדווקא האשמה כזו תהפוך אותנו, האזרחים, ואת המדינה והשוטרים למי שאינם אשמים במצב. היה לי חשוב יותר לנסות להראות שפעולה ישירה של מי שאכפת להם יכולה לשנות מציאות, ואפילו שינוי קטן, ולנסות לגרום לכל אחד מהצופים להרגיש שמה שקורה מסביבו לא בסדר גם אם מבחינה חוקית כל מה שצולם בסרט הוא תקין.

לסיכום, ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם, אם אכן יש ז'אנר כזה, הוא ז'אנר בהתהוות שמעט מאוד נכתב עליו. אני מאמין שלז'אנר הזה יש מקום חשוב בקולנוע הדוקומנטרי ולא רק בתוכניות הטלוויזיה מאחר שהוא מאפשר ליוצר לפעול למען דבר שהוא משמעותי עבור החברה שבה הוא חי באופן אקטיבי ולא פסיבי. אני לא בטוח שהסרט 52/50 הוא "וידיאו-אקטיביזם" קלאסי, אבל אני כן חושב שהפעילות הקשורה לסרט והאקטיביזם שהוא הציע חשובים גם כדי להבין שקיימת אפשרות לשנות את המציאות וגם כדי לחשוף תמונת עולם המתקיימת ממש כאן לידינו ואנחנו לחלוטין אדישים ולא ערים אליה.