נפתלי יבין
יש לי התמכרות חדשה קוראים לה נפתלי יבין ופגשתי אותה במקרה לפני שבועיים בקפה נח. מאז, בכל הזדמנות, אני מוצא את עצמי מגיע לשם. רוני המלצרית מקבלת את פני ב"שוב פעם, אתה?" ואני לוקח את הספר של נפתלי יבין, מתיישב על הבאר, שותה את הקפה שלי וקורא. נפתלי יבין נפטר בשנת 1972 בגיל 36 ופירסם מעט מאוד. הייתי כותב על הספר שלו "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת" פוסט שלם, אבל בועז כהן הקדים אותי וכתב כל-כך יפה אז אני אשאיר לו את הבמה. בינתיים, אני ממליץ לכל מי שעובר בקפה נח, באחד-העם פינת החשמונאים בתל-אביב, לגשת אל המדף התחתון שצמוד לדלת הכניסה לקחת מהפינה השמאלית את הספר הזה ולקרוא רק את שלושת העמודים הראשונים כלומר את הקטע שנקרא "לכתוב" ולבדוק האם גם אתם בעלי נטייה להתמכרות.
* הקוראים מתבקשים להחזיר את הספר בדיוק לאותו המקום.
** למתמכרים באמת- נעשו שני סרטים קצרים לפי יצירות של יבין, את שניהם אפשר להשאיל מהאוזן השלישית באיכות איומה לגמרי.
ברלין
לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם קולנוענית אחת שטענה שהעובדה שגיתאי מצליח להחדיר את הסרטים שלו פעם אחר פעם לפסטיבל קאן ולונציה מונעת מקולנוענים ישראלים אחרים להציג שם- "הרי ברור שלא ייקחו שני סרטים מאותה מדינה לתחרות כל-כך נחשבת". אני טענתי שזה שטויות- ככל שיותר יוצרים ישראלים יצליחו בישראל ובחו"ל היכולת של הקולנוע שלנו להתרומם ולהצליח לגייס כספים גם בחו"ל תעלה ולכולנו יהיה הרבה יותר קל לעשות כאן סרטים- ברכות ליוסף סידר, דרור שאול, איתן פוקס וכל מי שעבד איתם על ההצלחה בפסטיבל ברלין.
פראני ואני
אני מכיר שתי שיטות לפתח תסריט עלילתי– השיטה הראשונה היא השיטה הרשמית, וסביר להניח גם היעילה יותר. לפי השיטה הזאת בהתחלה צריך להיות רעיון, אחר-כך צריך לכתוב אותו בקיצור- כלומר סינופסיס (בהגשות לבקשת תמיכה לפיתוח תסריט בקרן הקולנוע הגדולה צריך לכתוב אותו בשלושה עד חמישה עמודים, ולמי שמתעניין ב1.3 יש הגשה כזו וגם אני אהיה בין אילו שישאירו שם קלסר). אחר-כך כותבים טריטמנט, כלומר את הסצנות לפי הסדר שלהן רק בלי הדיאלוגים, ובסוף מגיעים לכתיבת התסריט עצמו.
השיטה השנייה היא השיטה הרומנטית, שאומרת שאם תכיר מספיק טוב את הדמויות שלך ותכתוב סצנות מספיק טובות, אז בסוף הכל יתחבר. הטענה היא שבגלל שאתה הוא זה שכותב, אז כל הסצנות יוצאות ממקור אחד וגם אם תוך כדי כתיבה אין לך מושג מה הסיפור שלך ולאיזה כיוון התסריט יתקדם, אז בסוף יהיה בסדר. שבי גביזון אומר שככה הוא כותב את הסרטים שלו.
אני קצת מקנא בנתי שמפתח אצלו בבלוג פרוייקט של תסריט אינטר-בלוגי. אז החלטתי שמדי פעם אני אפרסם סצנות מתוך תסריט שאני כותב בשיטה השנייה – השיטה היותר אופטימית. שם התסריט "פראני ואני".
פראני ואני סצנה # 1
זה שבת בבוקר ואנחנו יושבים אצלה בסלון ומחכים שאמא שלה תצא מהמקלחת
פ: נו איפה הכפכפים שלי?
א: הכפכפים הסגולים שלי אכלו את הכפכפים הסגולים שלך לארוחת בוקר
פ: (מקפצת מצד לצד תוהה לאיפה לעזאזל העלמתי את הכפכפים ושרה לעצמה): הוא ייענש, הוא ייענש כי כל דבריו הם שין קוף רייש
א: נו, באמת, את לא מאמינה לי?
פ: ( עוצרת, וחושבת קצת): איזה שטויות, כפכפים לא אוכלים כפכפים אחרים לארוחת בוקר, הם אוכלים סלט ירקות.
תגובות