אורי בר-און

טענה ידועה בעולם הסרטים הדוקומנטרים היא שלסרטים דוקומנטרים על ספורט אין קהל ולכן קשה מאוד למצוא להם מימון. הטענה היא שחובבי ספורט שונאים סרטים דוקומנטרים ושחובבי קולנוע דוקומנטרי, ברובם הגדול, הם לא אלו שדבר ראשון קוראים את מוסף הספורט. לבעיה הזו יש הרחבה שבאה לידי ביטוי גם בכתבות או תוכניות העוסקות בספורט דוגמת הכתבה האחרונה בתוכנית "עובדה" על אבי נמני- כל מי שמתעניין בכדור-רגל כבר הכיר את כל הפרטים שאילנה דיין מצאה אותם מזעזעים, לכל השאר ממש לא אכפת. סרטי ה"דוקו" על ספורט הנעשים בשנים האחרונות בארץ, דוגמת הסרטים על שאראס או על רביבו הם בדרך כלל כתבות מורחבות, מלאות בקריינות, שלא מוסיפים אהדה לסרטי דוקו-ספורט בעיני מי שאינם אוהדי ספורט דלוקים.

איכשהו, אני נופל בין ההנחות הבסיסיות ומבחינות רבות הייתי הצופה האידיאלי של הסרט על מייק טייסון שיוקרן בפסטיבל דוק-אביב הקרוב בקטגורית הדוקו-ספורט. אני, כמובן, אוהב סרטים דוקומנטרים אבל גם מאוד אוהב ספורט. אני יודע שמייק טייסון הוא אחד המתאגרפים הגדולים של העשורים האחרונים, אבל לדעתי מעולם לא צפיתי בקרב אגרוף שלם שלו, ומעבר לכך שנקשרו בשמו מספר שערוריות, אינני יודע עליו דבר.

הסרט "טייסון" שהוצג כבר בשני פסטיבלי קולנוע נחשבים- סאנדאנס וקאן, מציג את דמותו של טייסון כפי שהוא רואה את עצמו וסוקר את הקריירה שלו באמצעות קטעי ארכיון. למרות שהיה לסרט פוטנציאל להפוך לסרט פולחן המאדיר את  אחד מגדולי המתאגרפים הרי שהסרט נמנע מלהעריץ את טייסון ומעניק לצופה תחושה של חשבון נפש. מ"מרומי גיל 40" מביט טייסון על הקריירה שלו, הקשר המיוחד שהיה לו עם המאמן האגדי "'קאז דאמאטו", ומאיר גם את המקומות בהם פישל טייסון לאורך הדרך.

באופן מפתיע עבור סרט מהסוג הזה, הראיונות עם טייסון מצולמים במספר רב של מצלמות וערוך כך שבחלק גדול מקטעי הראיונות אפשר לצפות בטייסון ממספר זוויות במקביל. נדמה שהבמאי ניסה למצוא את נקודות התורפה של טייסון וחג מסביבו עם מספר נקודות מבט כפי שטייסון עצמו עשה בקרבות האגרוף שלו. שיטת הצילום הזו מאפשרת גם ליצור אשליה של עריכת ראיונות בלי "ג'אמפקאטים" בכלל דבר היוצר תחושה של אמינות רבה יותר בראיונות.

עד היום צפיתי בשני סרטים דוקומנטרים על אגרוף שנחקקו בזכרוני- "כשהיינו מלכים" המתאר את הקרב בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן בזאיר של 1974, ו"השכן של ישו" סרטו של דוקי דרור העוסק במתאגרף הישראלי-פלסטינאי ג'והאר אבו לאשין, וזכה בשנת 2002 בפסטיבל דוק-אביב. "טייסון" אינו מגיע לרמתם של שני הסרטים המעולים האלה, אבל הוא בהחלט מעניק חווית צפייה מעניינת למי שהוא הצופה אידיאלי בסרט הזה.