מי אתה מייק טייסון?

טענה ידועה בעולם הסרטים הדוקומנטרים היא שלסרטים דוקומנטרים על ספורט אין קהל ולכן קשה מאוד למצוא להם מימון. הטענה היא שחובבי ספורט שונאים סרטים דוקומנטרים ושחובבי קולנוע דוקומנטרי, ברובם הגדול, הם לא אלו שדבר ראשון קוראים את מוסף הספורט. לבעיה הזו יש הרחבה שבאה לידי ביטוי גם בכתבות או תוכניות העוסקות בספורט דוגמת הכתבה האחרונה בתוכנית "עובדה" על אבי נמני- כל מי שמתעניין בכדור-רגל כבר הכיר את כל הפרטים שאילנה דיין מצאה אותם מזעזעים, לכל השאר ממש לא אכפת. סרטי ה"דוקו" על ספורט הנעשים בשנים האחרונות בארץ, דוגמת הסרטים על שאראס או על רביבו הם בדרך כלל כתבות מורחבות, מלאות בקריינות, שלא מוסיפים אהדה לסרטי דוקו-ספורט בעיני מי שאינם אוהדי ספורט דלוקים.

איכשהו, אני נופל בין ההנחות הבסיסיות ומבחינות רבות הייתי הצופה האידיאלי של הסרט על מייק טייסון שיוקרן בפסטיבל דוק-אביב הקרוב בקטגורית הדוקו-ספורט. אני, כמובן, אוהב סרטים דוקומנטרים אבל גם מאוד אוהב ספורט. אני יודע שמייק טייסון הוא אחד המתאגרפים הגדולים של העשורים האחרונים, אבל לדעתי מעולם לא צפיתי בקרב אגרוף שלם שלו, ומעבר לכך שנקשרו בשמו מספר שערוריות, אינני יודע עליו דבר.

הסרט "טייסון" שהוצג כבר בשני פסטיבלי קולנוע נחשבים- סאנדאנס וקאן, מציג את דמותו של טייסון כפי שהוא רואה את עצמו וסוקר את הקריירה שלו באמצעות קטעי ארכיון. למרות שהיה לסרט פוטנציאל להפוך לסרט פולחן המאדיר את  אחד מגדולי המתאגרפים הרי שהסרט נמנע מלהעריץ את טייסון ומעניק לצופה תחושה של חשבון נפש. מ"מרומי גיל 40" מביט טייסון על הקריירה שלו, הקשר המיוחד שהיה לו עם המאמן האגדי "'קאז דאמאטו", ומאיר גם את המקומות בהם פישל טייסון לאורך הדרך.

באופן מפתיע עבור סרט מהסוג הזה, הראיונות עם טייסון מצולמים במספר רב של מצלמות וערוך כך שבחלק גדול מקטעי הראיונות אפשר לצפות בטייסון ממספר זוויות במקביל. נדמה שהבמאי ניסה למצוא את נקודות התורפה של טייסון וחג מסביבו עם מספר נקודות מבט כפי שטייסון עצמו עשה בקרבות האגרוף שלו. שיטת הצילום הזו מאפשרת גם ליצור אשליה של עריכת ראיונות בלי "ג'אמפקאטים" בכלל דבר היוצר תחושה של אמינות רבה יותר בראיונות.

עד היום צפיתי בשני סרטים דוקומנטרים על אגרוף שנחקקו בזכרוני- "כשהיינו מלכים" המתאר את הקרב בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן בזאיר של 1974, ו"השכן של ישו" סרטו של דוקי דרור העוסק במתאגרף הישראלי-פלסטינאי ג'והאר אבו לאשין, וזכה בשנת 2002 בפסטיבל דוק-אביב. "טייסון" אינו מגיע לרמתם של שני הסרטים המעולים האלה, אבל הוא בהחלט מעניק חווית צפייה מעניינת למי שהוא הצופה אידיאלי בסרט הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Doubi   ביום 1 במאי 2010 בשעה 16:34

    מעניין מאוד. תמיד חשבתי שמשחק טוב, כדורסל, כדורגל וגם איגרוף, דומה לסרט טוב, יש את ה״רע״ מול ה״טוב״ יש זמן מוגבל, יש אקשן, מתח, דרמה ואפילו דמעות לפעמים. בקיצור הקטרזיס עובד גם בספורט. אז אם יש הזדהות לשחקן קולנוע יש גם לספורטאי, היה פה בפריז דוקו בקולנוע על זינדין זידן שצולם על ידי קולנוען הודי, הסרט צולם ב׳ סופר 8 ודווקא צבר הצלחה. אבל כנראה שזידן הוא יותר נחשב פה לאל מאשר לשחקן ואפילו סופר 8 יביא קהל שרגיל דווקא לטלוויזיה 

  • אורי בר-און   ביום 1 במאי 2010 בשעה 17:20

    סרטים על "אלוהים" יכולים להיות גם פיצ'רים בסלאומושן ועדיין ימצאו להם צופים,
    וזידאן הוא סוג של אלוהים…

  • אורי   ביום 2 במאי 2010 בשעה 9:30

    וגם, אתה יודע איך זה, הסרטים הכי מעניינים הם כשהרע והטוב מתרכזים שניהם בתוך בן-אדם אחד, ובמקרה של טייסון זה כנראה הסיפור.

  • יוסף   ביום 2 במאי 2010 בשעה 17:29

    יש איזו בעיה בסיפור של מייק טייסון, שאני מתאר לעצמי שהיא די מגבילה עבור כל יוצר סרטים: טייסון הוא אהבל ריק מתוכן. נדמה מירב המאמץ כשמצלמים אותו הוא איך לא להוציא אותו אידיוט כל שניה. אולי סרט שמתמודד עם האהבליות שלו בצורה ישירה היה יכול להיות מעניין, ברמה של הסדרה על אוזי אוזבורן.
    אישית, אני מת על דוקו ספורט, "בית שאן סרט מלחמה" הוא דוגמה נהדרת לאחד הטובים, תמיד תמצא שם דרמה בווליום הכי גבוה. אבל זה ז'אנר בעייתי, כמו הרוקומנטרי, כי הוא תמיד קצת יחצ"ני מדי, קצת אפי מדי והסיפור הוא תמיד אותו הדבר: הוא נגע בשמיים ואז נפל. כך שהם משפיעים עלי בערך כמו שסרטי ברוס לי עבדו עלי בילדותי, בסוף הסרט אני רוצה להיות הגיבור, אבל לאו דווקא להמליץ על הסרט לחברי.

  • אורי   ביום 3 במאי 2010 בשעה 9:22

    חכה, אני קורא לטייסון, שיאכל לך איזה אוזן, אחרי מה שאמרת עליו…

  • ג'ו   ביום 5 במאי 2010 בשעה 21:29

    מה כבר יכול להגיד אחד שנשך למישהו אוזן? איך הוא מסביר התנהגות כזאת?

  • אורי בר-און   ביום 5 במאי 2010 בשעה 22:01

    האמת שלזה דווקא יש לו תירוץ ממש טוב- הוא חטף ראסיות שם על ימין ועל שמאל והשופט לא ראה או התעלם ועלה לו הדם לראש, ואז זה קרה. איכשהו כשהוא אומר את זה זה נשמע פחות מגוחך.

  • רועי (משחק איתך כדורסל)   ביום 24 ביוני 2010 בשעה 14:12

    לפי דעתי הסרט על מייק טייסון היה מרתק ולפי דעתי הציג את דמותו בצורה מרתקת. אין בסרט חשבון נפש כי טייסון איננו מסוגל לכך. הסרט הנוגע גם במקורותיו נותו הקשר לאישיותו אך לא נותן תירוצים. ההיסטוריה שלו חושפת אדם יצרי עם רגשות לא מעובדים שלעולם לא הייתה לו סביבה שתאפשר ראייה מתוחכמת,אשר כוללת הכלה של רגשות מנוגדים ומתן ביטוי יעיל ואדפטיבי אשר לןקח בחשבון את הסביבה. בהרבה מובנים מדובר בסוג של ילד אשר חווה טרגדיות נוראות לצד הצלחות שלא היו לו כלים להתמודד איתם. החוזק של הסרט הוא שלא מעיביר ביקורת אך גם לא מהלל ומספק תירותים. הוא מביא את מייק אייסון בכלולותו ומאפשר לצופה לשפוט בעצמו.

    דרך אגב, נהניתי מהסרט 72 בתולות

  • אורי בר-און   ביום 24 ביוני 2010 בשעה 14:32

    הלו רועי, ברוך הבא!
    פתאום בתגובה שלך, ראיתי שאתה פסיכולוג ולא רק שחקן כדור-סל.
    אני חושב שמבחינת צופה נורמלי, כל הסתכלות אחורה היא חשבון נפש, גם אם היא לא מכילה "ביטוי יעיל ואדפטיבי". אבל אני מסכים איתך שהחוזק של הסרט הוא אכן יותר בתיאור ופחות בסיפוק הסברים, את ההסברים הוא משאיר לצופה ובעיני זה נחמד.
    אה, ותודה על 72 בתולות.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *