ביום שישי בבוקר צפיתי בסרט על ויסלבה שימבורסקה במסגרת פסטיבל אפוס בסינמטק ת"א. לפי ההקרנה הזו, הפסטיבל הזה הוא הצלחה עצומה. אני הצלחתי להשיג כרטיסים רק לקצה שורה 2, האולם היה מלא לחלוטין ומול הקופות השתרך תור של ממתינים. כנראה שיש קהל לסרטי אומנות ובטח לסרט על משוררת כל-כך גדולה.
הסרט עצמו היה חוויה אחרת. הפרמיס שלו היה מאוד מבטיח. ויסלבה שימבורסקה בחרה 3 אנשים אותם היא מעריצה ורוצה לפגוש- וודי אלן, ואצלב האוול וג'יין גודול חוקרת השימפנזים. התקוה שלי היתה ששיחה כנה ואמיתית עם אנשים שהמשוררת מעריצה, תוליד בהכרח סצנות מקסימות שילמדו משהו על שימבורסקה ועל היחס שלה לעולם. המפגשים המובטחים בהתחלה לא התקיימו בסרט. במקום מפגשים עם שימבורסקה, נפגשו שלושת הנבחרים עם הבמאית שהקרינה להם קטע שבו שימבורסקה מדברת אליהם וצילמה אותם אומרים ברכה כלשהי לשימבורסקה. את הברכות הקרינה הבמאית לשימבורסקה באולם קולנוע- כך שבמקום שיחה כנה קיבלנו התכתבות שלא אפשרה להתקרב ולו במעט לשימבורסקה.
בניסיון לשרטט את מסלול חייה של שימבורסקה, קופץ הסרט בסטייל הדוקו-סלב שאליו מרגילים אותנו הערוצים המסחריים, בין ילדותה בקרקוב, מערכת יחסים אוהבת מאוד עם סופר שלא ברור מה עלה בגורלו או בגורל מערכת היחסים ביניהם, שיר שכתבה עבור סטלין בצעירותה, ו"הטרגדיה של אוסלו" בה קיבלה את פרס הנובל. בתוך כל ההמולה הזו אין שום מקום לשירה המקסימה של שימבורסקה. מעבר לשורת השם, שלקוחה מתוך שיר שלה (ולא זוכה לשום התייחסות בסרט, כי לא ברור למה החיים שלה נסבלים לפעמים או לא נסבלים בכלל), לא מצליח הסרט לגרום לצופה לצאת מהסרט אפילו עם שורה אחת נוספת מהשירה שלה.
שימבורסקה מוצגת בסרט דרך הזוטות שמרכיבות את אישיותה- היא אוהבת גם לחבר חמשירים מלוכלכים, היא נוסעת הרבה בעולם ומבזבזת את זמנה על קניית מזכרות קיטשיות וצילום עצמי ליד שלטים של מקומות, מאוהבת מרחוק במתאגרף צעיר ולוזר, ויוצרת קולאז'ים מגזירה והדבקה של כותרות מהעיתונים. נדמה שהבחירה האמנותית של במאית הסרט היתה לסמן את הקולאז'ים הסתמיים הללו כמרכז פועלה של המשוררת במקום את השירה שלה. הסרט כולו, במקום שיהיה סרט פיוטי כפי שראוי לסרט על משוררת, הוא קולאז' סתמי שמתרוצץ ללא לאות מנושא לנושא, מראש מדבר אחד לשני, ומיבשת ליבשת, ולא נותן לצופה רגע אחד של שקט שבו אפשר להבחין בשימבורסקה באמת. ברגעים המעטים שבהם המצלמה נשארת על שימבורסקה ליותר מעשר שניות ולא מתזזת לקריסת מגדלי התאומים, לצילומי ארכיון של לנין, לקטעים מסרטים של וודי אלן, ולנושאים נוספים, אפשר לראות שמדובר אכן באישה מקסימה ולקוות שיום אחד במאית יותר מוכשרת מקתרינה קולנדה-זלסק, תעשה עליה סרט.
וכדי שלא נשאר בלי כלום, אוסיף כאן את אחד מהשירים האהובים עלי ביותר של שימבורסקה (ובתוכו בייחוד הבית השני) , מתוך "בשבח החלומות", בתרגום של רפי וייכרט.
בנהר של הרקליטוס/ ויסלבה שימבורסקה
בנהר של הרקליטוס
דג דג דגים,
דג מבתר דג בעזרת דג חד
דג בונה דג, דג מתגורר בדג,
דג נמלט מדג במצור.
בנהר של הרקליטוס
דג אוהב דגה,
עיניך-הוא אומר- נוצצות כדגים בשמים,
אני רוצה לשחות אתך אל ים משותף,
הו, היפה בלהקה.
בנהר של הרקליטוס
דג המציא את דג הדגים,
דג כורע ברך לפני דג, דג מזמר לדג,
מבקש מדג שחיה קלה יותר.
בנהר של הרקליטוס
אני דג יחידי, אני דג נבדל
(ולו מדג העץ ומדג האבן)
ברגעים מסוימים אני כותב דגיגים
בקשקשים כסופים, בחפזון שכזה
שאולי רק החשכה מצמצמת במבוכה?
ובלי קשר לכל זה ולשימבורסקה, אספר שלמרות האושר הגדול שלי על מציאת הילדה שתשחק את פראני, אז בינתיים הדברים לא נסגרו איתה מסיבות כלכליות, ולכן אני פותח מחדש בחיפושים אחר שחקנית/ ילדה בת 7 שרוצה לשחק בסרט באורך מלא. סצנות מהסרט אפשר לקרוא כאן. אדגיש מראש, שבשלב זה אין לנו כסף ראוי לשלם אלא רק כסף סמלי לכיסוי הוצאות, הבטחה לכך שנשלם כשיהיה לנו כסף, וחוויה גדולה של להשתתף בסרט שהילדה היא הכוכבת שלו. מי שמכיר ילדה כזו שיכתוב אלי למייל או לעדן המפיקה [email protected]
תגובות