הפוסט הזה מוקדש לטאפי שכותבת את האחד הבלוגים היותר מרגשים בבלוגספרה. טאפי כותבת מכתבים לאייל, החבר שלה, שנהרג ביום הראשון של המלחמה האחרונה בלבנון.
הערב בשעה 21:30 ישודר פעם נוספת בשידורי הלווין פרויקט "הודעה נמסרה למשפחה" שביימתי בשנת 2005. אני לא יזמתי את הפרויקט ההוא, יזם אותו יוסי קורנוויץ עורך התוכן ואני הוזמנתי על-ידו ועל-ידי יפעת פרסטלניק המפיקה לביים אותו. בפגישה עם נציגי "יס" הם שאלו אותי: " מה פתאום אתה, שעד היום הכרנו בעיקר כמישהו שעושה דברים מצחיקים, רוצה לביים פרויקט ליום הזיכרון". בגלל שלא היה לי נעים להגיד שאני צריך להתפרנס ממשהו ובימוי זו האופציה הכי מעניינת שנתקלתי בה אז עניתי ש"כל מקום שיש בו רגש מעניין אותי". אבל האמת היא שלא שיערתי שימי הצילום והעריכה שבאו בעקבותיהם יהיו כל-כך קשים נפשית.
במהלך הפרויקט נסענו בין בתי המשפחות השכולות וראיינו כל פעם מישהו אחד. אבא, אמא, אחות, חברה. החלטנו שאנחנו לא מתמקדים במי שמת אלא מתמקדים במה עבר על מי שמדבר איתנו מהפעם האחרונה שבה הם פגשו את מי שנהרג ועד לרגע ההודעה שנמסרה להם על מותו. אני חושב שאף פעם לא בכיתי כל-כך הרבה ברצף כמו בימי העבודה על הפרויקט הזה. איכשהו הרגעים הכי קשים היו הרגעים שבהם ראיינו אמהות של מי שמת, ולידי, מאחורי המצלמה, ישבו "החברות/האלמנות של" ובכו.
לפני שניגשנו לצילומים קיבלנו מספר החלטות קונספטואליות. הפרויקט הורכב מ-11 מרואיינים, היה לנו חשוב מאוד שהצילומים יערכו בבתים של המצולמים, שירגישו בנח, שירגישו שאנחנו באמת מתעניינים בסיפור האישי שלהם וטורחים להגיע אליהם ולא מסמנים אותם כעוד אייטם טלוויזיוני באולפן. כל סרטון נפתח בהודעת הרדיו שמתארת את המקרה בו נהרג החלל ומסתיימת בביטוי השגור "הודעה נמסרה למשפחה". על רקע ההודעה צילמנו צללית של המרואיין, הצללית אמורה להגביר את תחושת חוסר הפרסונאליות של ההודעה ולעומתה את האנושיות של הנמענים שלה. צילמנו את כל המרואיינים עם מצלמה בתנועה על "דולי". החלטנו שתנועת המצלמה תאפשר לסרטונים שבעיקרון הם סרטים מאוד סטטיים קצת דינאמיות. החלטנו גם החלטה מהסוג שאין סיכוי שאף אחד בעולם שהוא לא מי שהחליט אותה ישים לב אליה: בכל פריים שבו צולם מרואיין יש שעון. השעון לא זז, הוא נעצר בשעה שבה נהרג החלל שעליו מדובר בסרטון. לשמחתי הרבה, יכולתי לבחור את המוסיקאים שיעבדו איתי על הפרויקט הזה. בחרתי בעמיר לב ואמיר צורף, שלדעתי כתבו מוסיקה מקסימה ונוגעת. היה לי מאוד חשוב שהפרויקט הזה לא יהיה חלק מה"יורים ובוכים" הקלאסי. הוא לא עסק במלחמות, לא בפיאור גיבורנו שמתו אלא אך ורק בצער של מי שנשאר בחיים, ואולי מהצער הזה יהיה מי שיסיק מסקנות.
לפרויקט יש שני פורמטים, אחד שכולל את כל הסרטונים וישודר היום בערב ושני (שבעיני הוא הפורמט היותר נכון כי הוא מאפשר תשומת לב אמיתית לכל אדם) שבו משודרים כל אחד מהסרטונים שאורכם 5 דקות כל שעה לאורך כל יום הזיכרון. היום ומחר ובכלל ליבי עם כל האנשים שצילמתי לפרויקט הזה, עם כל מי שאיבד את יקיריו וגם עם טאפי.
*את "הודעה נמסרה למשפחה" ערך יובל ארז וצילם גיורא ביח.
**תוספת- אחרי קריאה בפוסט האחרון של טאפי, אני תוהה שוב אם הפרויקט הזה והפוסט הזה הוא סוג של חזירות על חשבון מי שנהרג ומי שכואב לו באמת. אני מקווה מאוד שמי שהצטלם ל"הודעה נמסרה למשפחה" מרגיש שהפרויקט הזה עושה משהו חיובי בשבילו, ואחרי הכל, זה מה שחשוב באמת.
תגובות