כששואלים אותי על מה הסרטים הקצרים שלי אני אוהב לענות: "הראשון על מין אוראלי ופוליטיקה, השני על נשיקות ופוליטיקה והשלישי הוא רק על אהבה". הפוסט הזה יספר קצת על הסרט השלישי- "שיר אהבה אחר".
הסיפור של הסרט הזה התחיל בפרויקט שיזם המפיק מיכה שגריר לזכר המשורר יהודה עמיחי ובו אדפטציות קולנועיות לשירים של עמיחי. כששמעתי על הפרויקט התחלתי לעבור על הספרים של עמיחי שאצלי בספריה עד שיופיע שיר שיתפוס אותי. די מהר נתקלתי ב"שיר אהבה אחר" שהעלה אצלי את הרעיון לסרט. הנה התסריט שאותו הגשתי כדי להסביר מה אני רוצה לעשות.
שיר אהבה אחר/ יהודה עמיחי
כבד ועייף עם אישה על מרפסת:
"הישארי איתי". גם דרכים מתות
כבני-אדם; בשקט או פתאום נשברים.
הישארי איתי. אני רוצה להיות את.
בארץ הלוהטת הזאת,
מילים צריכות להיות צל.
על מה בעצם השיר הזה או מה השיר הזה עושה לי? השיר הזה בעיני הוא על אהבה, אהבה שמעבר לתשוקה, מעבר לאש. אהבה שיודעת שהיא קיימת, שלא צריכה הוכחות אבל מפחדת מהסוף. אולי זו אהבה בין שני אנשים מבוגרים, מבוגרים מאוד. יש להם כבר את הקודים שלהם, כל אחד מהם יודע מה השני רוצה ומתי. "הישארי איתי", אל תלכי, אני מפחד להשאר לבד, "אני רוצה להיות את", אם תלכי אני אלך איתך, אם תישארי אחרי גם אז נהייה ביחד. לא כל דבר צריך לצעוק (כמו שנהוג בארץ הלוהטת הזאת), אפשר גם אחרת, אפשר יפה ובשקט.
הסרטון "שיר אהבה אחר" מציג זוג אוהב מאוד בשנות השבעים המאוחרות של חייו. הם יושבים על המרפסת, השמש כבר עוד מעט שוקעת, יש להם את הביחד שלהם, הוא מסתכל עליה, היא עליו, הוא נוגע לה ביד קלות, מסמן משהו שברור לשניהם בלבד. הם מניחים את הספלים, ונכנסים לתוך הדירה. היא שמה תקליט, הוא מחבק אותה מאחור. היא מסתובבת אליו ושואלת: "אתה אוהב אותי?" והוא אומר:" אוהב, אוהב גם אותך וגם את הצל שלך". הוא מוריד לה את החולצה. היא אומרת: "לאט, לאט יותר" ומורידה לו את החולצה. הם מגיעים למיטה, הם מתפשטים לאט לאט. הוא מכסה אותה בשמיכה, היא מורידה את השמיכה, הם מתחבקים. הם עושים אהבה, בלי אש וצלצולים, אבל באמת אהבה. הם גומרים בלי צעקות, אבל ביחד ונשארים מחובקים על המיטה. המצלמה מתרחקת מהם ופונה לכיוון המרפסת – השמש כבר שקעה.
הסרט יצולם ב"טושוט" לכל אורכו, כלומר שני בני הזוג יהיו בתוך הפריים כל הזמן- למעט בתחילת השוט הראשון ובסוף השוט האחרון. לאורך כל הסרט ישמר שיווי משקל הרמוני בפריים. השוטים יהיו ארוכים ותנועות המצלמה יהיו מינימליות ללא שום "אינטרקאטים" . הצילום יהיה מונוכרומטי בגוונים חמים ונעימים כדי ליצור אווירה נעימה ואוהבת לאורך כל הסרט.
מי שיצפה בסרט הזה, יקבל את כל הרמזים לזה שהסצנה שמתפתחת בין בני הזוג היא סצנת סקס, אבל לא יאמין שלשם זה הולך. גם כשהם מתחילים להתפשט, גם כשהם נכנסים למיטה, הוא יצפה לא לראות עירום ולא לראות סקס אחר. דווקא בגלל שבעיני רוב העולם המערבי סקס הוא התגשמות של אינטימיות קשה לנו לקבל את זה שהוא מתקיים גם אצל אנשים מבוגרים מאוד. הסרטון הזה בא להראות שיש אהבה אחרת מזו שבדרך כלל מצטלמת בסרטים.
אחרי שהתסריט התקבל להפקה נוצרה בעיה חדשה- איפה ימצאו השחקנים המבוגרים שיסכימו להשתתף בכזו הרפתקה? אם הייתי במאי שאוהב גם להצטלם אני בטוח שאפשר היה לעשות סרט דוקומנטרי מקסים מהחיפוש שלי אחר השחקנים, ניסיונות השכנוע, ההסברים על כך שמדובר ביצירת אמנות ולא בסרט כחול, ההסכמה של חלק מהשחקנים, הסירוב המנומס והפחות מנומס של אחרים, ובסופו של דבר ההסכמה של שני השחקנים המקסימים יוסף כרמון ורות גלר להשתתף בפרויקט. כל אלה היו יכולים לתת מבט חדש ומרענן על הכוכבים המבוגרים של התיאטרון הישראלי. העבודה עם כרמון וגלר היתה מאוד מלמדת מבחינתי. חלק גדול ממה שקורה בסרט נבנה בחזרות – ההחלטה לוותר על מילים, האינטראקציה ביניהם וגם חלק מהדברים שאני הכי אוהב בסרט כמו קילוף התפוח וענידתו כטבעת נישואין. (האחרון היה רעיון של כרמון).
על-מנת להחליט איך בדיוק נצלם את הסרט הזה צפינו – הצלם (והשותף שלי היותר ממלא ליצירה הזו ולאחרות) קובי צאיג ואני בסצנות סקס רבות. הסצנה שאני הכי אהבתי היתה סצנה מתוך הסרט "המבט" של ניקולס רוג' שבה אוהבים ג'ולי קריסטי המדהימה ודונאלד סאת'רלנד. כשצפינו בסצנה הזו חשבתי שאם הייתי חי בחו"ל הייתי פונה לקריסטי ומנסה לשכנע אותה להשתתף בסרט. השבוע ראיתי את ג'ולי קריסטי בסרטה המקסים של שרה פולי "הרחק ממנה". הסרט הזה הוא אחד הסרטים הכי מרגשים ויפים שראיתי בחיים, אני ממליץ לכל מי שאוהב אנושיות ללכת אליו, ומצטער שהייתי עסוק ביום הקרנת העיתונאים כך שניב הדס כתב ביקורת ל"וואלה" על הסרט ולא אני.
אבל סטיתי מהנושא- אחרי שהסרט צולם ואפילו הוקרן בפסטיבל חיפה נוצרה בעיה עם הקרנת הסרט בערוץ 1. בסופו של דבר, הסרט לא הוקרן ואני קיבלתי לידי את הזכויות על הסרט ואחראי להקרנות שלו ברחבי העולם. הסרט זכה בפסטיבל ספרדי תמוה במרבלה והשתתף בעשרות פסטיבלים אחרים ברחבי העולם. ביום שישי הבא ה-18.10 בשעה 2030 יוקרן הסרט בפסטיבל הליקון לשירה. ובחודש הבא בפסטיבל נוסף ברגנסבורג –גרמניה. מכל ענייני ההקרנה של הסרט, למדתי שוב שבניגוד למה שאני אוהב להשיב לגבי הסרט הזה, אין שום דבר שהוא לא פוליטי, אפילו אהבה היא פוליטית.
הזכייה בפסטיבל הספרדי היתה משמחת מאוד, כי הסרט קיבל הכרה בין-לאומית. נימוקי השופטים לזכייה בפרס היו לא רק הנושא השנוי במחלוקת, אלא היופי של הצילום. אחד השופטים, שדיבר איתי בטלפון, אמר שהוא התאהב בסרט כבר בשוט השני שלו, ושהצילום הוא זה שהביא לסרט את הפרס. קובי צאיג הצלם של הסרט, הוא מהצלמים המוכשרים ביותר שעבדתי איתם, היכולת שלו להוציא את המקסימום מבחינה ויזואלית מסיטואציה פשוטה המתרחשת רובה ככולה בחדר אחד, היא מה שהופך את הסרט הזה למיוחד בעיני. אחרי הזכייה הזו, היה לי ברור שבהמשך הדרך קובי יהיה הבחירה הראשונה שלי כצלם. לצערי, בינתיים, הוא נסע כדי להצליח באמריקה- טוב לאמריקאים, קצת פחות בשבילי…
ובלי קשר לכל זה – אני אמשיך לפרסם פוסטים ב"רשימות" כאילו אין משבר ואעשה כל מה שאני יכול לעשות כדי להמשיך לקיים את האתר הזה כי הוא יקר מאוד לליבי.
תגובות