כבר הרבה מאוד זמן שלא חיכיתי לפרקים של סדרת טלוויזיה והנה אני מוצא את עצמי מחכה לפרקים הבאים של "להוציא את הכלב". ההתחלה דווקא לא היתה מבטיחה, צפיתי בפרק הראשון בהוט וי.או.די כשבועיים לאחר הקרנת פרק הבכורה של הסדרה ותהיתי לעצמי למה הסדרה הזו אמורה לעניין אותי. הכל נראה שם דומה לדברים שראיתי או שאני מכיר מהמציאות התל-אביבית ולמרות שהסדרה מצולמת, ערוכה ומשוחקת היטב לא חשבתי שיש סיכוי שאני באמת אתעניין בה. למזלי, החלטתי להעיף מבט בתחילת הפרק השני ורק אז לנטוש- אז זהו, שממש לא נטשתי.
הניצחון הגדול הראשון של הסדרה הוא הפורמט שאת הרעיון שלו הבנתי רק בפרק השני. אחת הבעיות בהן נתקלים יוצרי הסרטים בשנים האחרונות היא שגופי השידור אינם מוכנים לתמוך יותר בדרמה בודדת, אלא רק בסדרה או מינימום במיני-סדרה. הרציונאל פשוט- מה שמעניין את גופי השידור הוא רייטינג, רייטינג הוא דבר שנצבר משבוע לשבוע ולכן אין טעם להשקיע בשום דבר שהוא חד-פעמי אלא רק בדברים שיקשרו את הצופים לדמויות ויחזירו את הצופים למסך שבוע אחר שבוע. (לדעתי זו שטות, אם אחת הזכייניות תחליט על יום קבוע ושעה קבועה בה משודר סרט טלוויזיה ישראלי, תתמיד בזה ותעשה מספיק רעש מסביב, אין לי ספק שהצופים יחזרו לראות עוד דרמה ולא ישנה להם אם הדמויות הן דמויות חדשות או שהן הופיעו כבר בסרט הקודם). הרעיון מאחורי הפורמט של "להוציא את הכלב" פשוט- ניקח 4 דרמות איכותיות העוסקות במערכות יחסים, נמקם אותן מספיק קרוב אחת לשנייה כך שקווי העלילה של הדרמות יוכלו להשיק אחת לשנייה, והנה יש לנו מיני סדרה שהחיתוך בין הפרקים שבה הגיוני, מנומק וראוי. נוסיף פרק פתיחה המציג את כל הסיפורים ופרק סיום הסוגר אותם והנה לגוף השידור יש מיני-סדרה ולנו יש כסף לעשות 4 דרמות טובות. מה שיפה בעיני הוא שהסדרה לא מאולצת בגלל האילוץ המסחרי הזה, אלא להפך- משתמשת באילוץ הזה כיתרון.
הפרק שקנה אותי הוא הפרק השני- סיפורם של השחקנים נטע ריסקין וצחי גראד מצליח להגיע לתהומות רגשיים. היא סטודנטית צעירה לקולנוע העובדת כמאפרת על סט של טלנובלה, הוא נשוי, מבוגר יותר, ואב לשתי בנות והם אוהבים. נדמה ששמענו את הסיפור הזה כבר הרבה פעמים, אלא שהדרך שבה הסיפור הזה כתוב, מבויים ומשוחק מצליחה לחדור ללב ולהפוך אותו לאמת. קראתי בNRG שהבמאי, ניר ברגמן, סיפר שריסקין היתה המתמודדת העיקרית מול מאיה מירון על התפקיד הראשי ב"כנפיים שבורות". המשמעות היא שבעצם זה שהיא לא נבחרה הפסדנו כחמש שנות ריסקין על המסכים. אין לי ספק שאחרי הדרמה הזו ריסקין תלוהק שוב ושוב לפרויקטים נוספים. אני חושב שבסיפור הזה יש משהו מעודד- גם בגיל 31 עוד יכולים לגלות אותך.
משהו מוזר קרה לסדרה הזו בדרך בין מה שמוצהר כתמה המרכזית של הסדרה לבין מה שרואים על המסך. בכיתובית האינפורמציה של הוט רשום "סדרת דרמה הבוחנת את המונוגמיה בעידן המודרני". אין ספק ששאלת השרירות של מערכת היחסים המונוגמית היא אחת השאלות המרכזיות המעסיקות אותי וכמעט את כל מי שאני מכיר. היא מעסיקה אותנו הרבה יותר מהשאלה אם יש אלוהים, למשל, ולכן סדרה על האפשרות לקיום יחסים מונוגמים היתה יכולה להיות סדרה חשובה, אלא שהדמויות בסדרה לא באמת בוחנות את המונוגמיה. במקרה הטוב הסדרה מתארת כמה קשה להיות מונוגמי כשמסביבך יש שלטי פרסום עם קונוטציות מיניות. המונוגמיה בחייהן של הדמויות, במחשבות שלהן וברצונות שלהן מופיעה כאופציה יחידה, אמנם אופציה בעייתית עם הרבה מגרעות, אבל אף אחת מהדמויות לא מעלה בדעתה אפשרות אחרת. אפילו הדמות של נטע ריסקין, שעוצרת את חייה למען האהבה לא בוחנת שום אפשרות אחרת אלא רק מקווה ליצור לעצמה מונוגמיה משלה, אולי כדי להגיע לאותה נקודה בדיוק אליה הגיעה אמה אחרי 30 שנות מונוגמיה. אני מקווה מאוד שבשני הפרקים האחרונים אולי תצוץ איזו אפשרות פרשנית אחרת לסדרה הזו, אפשרות שתהפוך אותה מסדרה שאהבתי לצפות בה לסדרה עם קצת יותר משמעות.
תגובות