תחילה, המוצר
חברת התרופות הגרמנית בורינגר אינגלהיים (Boehringer Ingelheim) הולכת להציג ב-18 ביוני בפני מנהל המזון והתרופות האמריקני גלולה קטנה ושמה פילבנסרין (flibanserin), במטרה לזכות באישור לשווק את הגלולה הזו בארצות-הברית. הגלולה הזו, שמכונה גם "הגלולה הוורודה" או "ויאגרה לנשים", היא תרופה שאמורה לעודד נשים לרצות סקס. איך זה עובד? נשים לוקחות גלולה של מאה מיליגרמים מדי בוקר. הגלולה מפחיתה את רמת הסרוטנין בגוף ומעלה את רמתם של שני הורמונים אחרים: דופאמין ונורפינפרין. כתוצאה מכך, החשק המיני גובר.
לפני שהגיעה לשלב המתקדם של אישור ה-FDA מימנה החברה מחקרים נרחבים. בשלב השני של הניסויים הקלינים, שהתפרסם בנובמבר 2009, בחנה החברה 5,000 נשים בנות 18-50 מאירופה ומארצות-הברית שטרם הגיעו לגיל הבלות ושהיו במערכת יחסים הטרוסקסואלית ממושכת של לפחות שנה, ושהצהירו על עצמן שאינן סובלות מלחץ בשל גידול ילדים, מדאגה להורים שלהן או מדאגה לפרנסה, והיו מוכנות לקיים יחסי מין לפחות פעם בחודש. חלק מהנשים קיבלו את הגלולה מדי יום במשך 3-6 שבועות. אחרות קיבלו פלסיבו. הנשים האלו עשו סקס בממוצע 2.7 פעמים בחודש. אחרי חודש, קבוצת הפלסיבו הגיעה ל-3.7 פעמים בחודש. קבוצת הפילבנסרין הגיעה ל-4.5 פעמים בחודש. שיפור מדהים של 0.8 פעמים עונג מיני בחודש.
בשלב השלישי של הניסויים הקלינים, שפורסם במאי השנה, בחנו בחברה 1,378 נשים לפני גיל הבלות בארצות-הברית במשך 24 שבועות. חלק קיבלו את הגלולה הוורודה וחלק קיבלו גלולת סוכר. אחר כך התבקשו הנשים לענות על השאלה הבאה: "בסך הכל, האם את מאמינה כי חווית שיפור משמעותי בשל העובדה שנטלת את התרופה המדוברת?" ובכן, 40.5 אחוזים מנוטלות הגלולה הוורודה אמרו שכן, לעומת 25.2 מנוטלות גלולות הסוכר.

אחר כך, המחלה
לפני 30 שנה הוכנסה ל-DSM (ספר המחלות הידוע לשמצה, שפעם כלל גם את המחלה חשוכת המרפא הומוסקסואליות, והיום, אם אינני טועה, עדיין כולל את המחלה הנוראה גם היא "אי נוחות מגדרית" שזה שם מעורר אי-נחת לאנשים שרוצים לשנות את מינם) מחלה שנקראת FSD – חוסר תפקוד מיני נשי.
כמה שנים אחר כך עלתה לחלל האוויר מחלה חדשה, צורה חדשה של FSD, שמפורטת ב-DSM גם היא, שנקראה HSDD – חוסר תשוקה מינית מתמשך. וזהו תיאורה: HSDD היא חוסר או היעדר מתמשך או חוזר על עצמו של פנטזיות מיניות או תשוקה או כל סוג של פעילות מינית. החוסר וההיעדר גורמים למצוקה בלתי ניתנת לתיאור על ידי מחלה אחרת ושלא ניתן לפתור אותה על ידי תרופה. כללית, מדובר על חוסר חשק מיני שכולל גם פנטזיות וגם מגע ממשי והוא מתפתח לאחר שהוכח תפקוד מיני נורמלי.
על פי בורינגר אינגלהיים, אחת לעשר נשים סובלת מהמחלה הזו. כלל אצבע אחר הרווח בתעשיית מחקרי המיניות הנשית מדבר על משהו כמו 43% מאוכלוסיית הנשים. פילבנסרין, שפותחה תחילה כנוגד דיכאון וכשלה במשימתה המקורית, אמורה לפתור את הבעיה הרווחת הזו.

14 אלף תרופות נרשמות לאדם בריטי במהלך חייו  (מתוך תערוכה במוזיאון הבריטי)
  

מדהים
סוף סוף חברות התרופות לא דואגות רק לזין. זה נשמע ציני, אבל זה באמת מדהים. כל הנשים אי שם שרוצות לרצות סקס יכולות עכשיו לישון בשקט. או יותר נכון, להפסיק לישון בשקט. אם חוסר התפקוד המיני שלך באמת מציק לך, ואת חושבת שהוא לא קשור לשום דבר אחר, את יכולה לקחת את הגלולה הזאת ולתפקד כמו הגבר שלך אחרי הגלולה שלו. מבחינות מסויימות, זו מהפכה בפוטנציה, בדיוק כמו הגלולה ההיא למניעת הריון. זה יתרון אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו, אם אכן זה עובד.

מבעית
באמת מבעית. כל כך מבעית, שאני כותבת את הפוסט הזה.
בחברה שבה אנחנו חיים יש כמה סיבות לכך שנשים לא רוצות סקס: הן אחרי לידה והן ממוטטות נפשית ופיזית. אבא שלהן/חבר שלהן/ידיד המשפחה התעלל בהן מינית בילדותן. הן התחתנו לפני 40 שנה ומאז הבעל שלהן לא אמר להן שהוא נורא אוהב את הגוף המהמם שלהן. משעמם להן בחיים באופן כללי ויש להן רוטינת סקס קבועה, וכל כך נמאס להם ממנה שבכל פעם שהוא נכנס ויוצא ויוצא ונכנס הן חושבות על הארנונה וכואב להן בכוס. הן שונאות את הגוף שלהן כי כבר יום שלם הן מסתובבות בקניון ורואות טלוויזיה ולא ראו אף אישה שמנה כמוהן/ עקומה כמוהן / שעירה כמוהן / מחוצ'קנת כמוהן / פאקינג השלימי את המיותר בכל שנאה עצמית החביבה עלייך. הן לא ממש רוצות את הגבר שאיתו נכנסו למטה אבל הוא אמר להן שיש לו כאב ביצים, הן מפחדות לאבד אותו, הן מפחדות שהוא ירביץ להן, הן מעדיפות את הקידום שהוא הבטיח להן, הן מפחדות מהפיטורים שהבטיח להן. את כל הסיבות האלו, הגלולה הוורודה לא פותרת, על אף שאם היו חוקרים אני בטוחה שהיו מגלים שמדובר באחוזים לא מבוטלים מבין הסובלות, רחמנא לצלן, מחוסר חשק לסקס. אבל לא, פילבנסרין היא לא גלולה חברתית. היא ביולוגית.

אז ביולוגיה. כשגבר לוקח ויאגרה, מתקיים אצלו תנאי בסיסי: הוא רוצה סקס עכשיו, אבל יש בעיה מכנית. כשנשים ייקחו את הגלולה הוורודה הן לא ירצו סקס. הן אולי ירצו לרצות סקס. הגלולה לא תשפר את הביצועים שלהן באותו רגע. היא תשחק עם הכימיה שלהן במוח כל החודש, כדי שב-4.5 פעמים באותו חודש הן יוכלו לרצות סקס. הגלולה, כאמור, לא תזרים דם לכוס שלהן כדי שהוא יהיה רטוב. את זה הביולוגיה יחסית פתרה בעצמה: נשים יכולות להיות רטובות גם בלי לרצות סקס. אחרי הכל, ככה גם נוצרים ילדים והביולוגיה דואגת לעצמה. ולכן, הזרמת דם לא תעזור פה. צריך הזרמת דם חדש למוח של הפריג'ידית ששוכבת לי במיטה.

וכסף. פייזר מרוויחה 1.9 מיליארד דולר בשנה על ויאגרה. במשך שנים ארוכות היא ניסתה בעצמה ליצור ויאגרה נשית, משום שהשוק בארצות הברית בלבד מוערך בשני מיליארד דולר בשנה. ב-2004 היא הרימה ידיים והכריזה שהמיניות הנשית סבוכה מדי בשבילה. מאז היו כמה חברות שהתחרו על הגביע הקדוש. ויווס (Vivus) רצתה ליצור קרם אורגזמטי ונאצלה לוותר. פרוקטר וגמבל, עוד חברה שהמעות מצויים בכיסה, ייצרה טלאי טסטוסטרון בשם Intrinsa שה-FDA לא אישר משום שלא השתכנע ×›×™ הוא בטוח מספיק, אולם האיחוד האירופי החליט להביא אותו למדפים לפני שלוש שנים. התחרות הזאת מבהירה ×›×™ היתרון הכלכלי עבור החברה שתצליח לפתח את התרופה או "התרופה" שיזכו לאישור הוא עצום. אין פלא שזו השנה התשיעית ברציפות שבורינגר אינגלהיים גדלה במהירות הגבוהה ביותר מבין 15 חברות התרופות הגדולות בעולם. או כמו שאומרים בעמותת "קמפיין למען צורת התבוננות חדשה": "משום שאין כל פתרונות קסם למצב הסוציו-תרבותי, הפוליטי, הפסיכולוגי, החברתי או הבינאישי שעומד בבסיס הבעיות המיניות של הנשים, חברות התרופות תומכות במחקר ובתכניות יחסי ציבור שנועדו לתקן את הגוף, ובמיוחד את איברי המין". 

ותרבות שוב. אנחנו חיים בחברה שמעריכה את האורגזמה. וזה שיפור. זה שיפור עצום מחברה שלא דיברה כלל על המיניות הנשית בשום צורה אף פעם. ובכל זאת, החברה הזו עושה הכל כדי שכולנו נחשוב שכולן גומרות כל הזמן, זה קורה להן מהר, זה קורה להן עם כל מי שהן רוצות, זה קורה להן בכל פעם, וכשזה לא קורה להן זו בעיה. לעזאזל, לבעיה הזו יש שם: HSDD. וזו בדיוק אותה חברה שתשווק להן את הגלולה הוורודה שתפתור את הבעיה שלהן. אני מוכנה להתערב על האצבע המקלידה שלי שאם אכן תהיה גלולה כזו, תוך כמה שנים כל מי שלא תרצה לקחת אותה תיחשב לא זורמת, לא נחמדה, לא קלילה, ובאופן כללי פמיניסטית ושעירה. וזה באמת מבעית.

לקריאה נוספת

• ומה יקרה אם ישימו לנשים את הגלולה במשקה, במקום סם האונס?
• ומה יקרה אם המשטרה פתאום תחליט שהיא רוצה לפקח על מי שלוקחת את הגלולה?
• כתבה טובה בניו יורק טיימס על מחקרים במיניות הנשית, שבה קראתי לראשונה על פילבנסרין (כאן, מקוצרת ובעברית, לאלו שאין להם מנוי לניו יורק טיימס) (דרך הקולקטיב)
• קובץ סיכומי מאמרים במיניות הנשית שמוכיח שיודעים מעט מאד על המיניות הנשית
• טריילר לסרט אורגזמה בע"מ שמדבר על היסטריית האורגזמה

א.
רוני שני, האישה שאני מוכנה לשלם כסף כדי לקרוא את הלינקבלוג שלה, הפנתה ב"סיכום השבוע" לכתבה מעניינת ב"ניו יורק טיימס". הכתבה עסקה במיזמים עיתונאיים שמנסים למצוא מודל הכנסות אחר מהמקובל בעיתונות המיינסטרים, כדי שזה יאפשר להם לעשות עיתונות כפי שהם רוצים לעשות אותה. בכתבה מוזכרים כמה מיזמים ובהם: the Awl (אני איתך, טל, אין לי מושג מי הם הקוראים של זה), true/slant (שבינתיים נקנו בשלמותם על ידי פורבס, מעדכנת אותי רוני ), ו-The faster times, שנראה שהכתב הכי בעדם. טוב, הם הכי מברוקלין.
המשותף לכל המיזמים האלו הוא שהם מנסים לשים תג מחיר על מלים. מלים של עיתונאים איבדו את ערך השוק שלהן, ביחד עם הטלטלה שעוברת על כל העיתונות, והמיזמים האלו מנסים למצוא אותו. כדי לעשות זאת הם יוצרים קשר ישיר בין המלים שכותב העיתונאי ובין ההכנסות מפרסומות. מודלים שונים שמגיעים לאותה נקודה: כתבה עם ציצים מכניסה 1.3 דולר בשעה. כתבה על התקדמות החפירות הארכיאולוגיות בעין גדי מכניסה 0.1 דולר ביום. לכאורה, אין סיבה שבימינו, ימי הסטטיסטיקה והקליקים, העיתון ישלם לכותביו אותו דבר על שני הדברים.

ב.
השבוע הלכתי לי להנאתי בתל אביב האהובה. היה זה בוקר של רחובות קטנים ואני צעדתי בחובבי ציון ובישראליס והסתכלתי מסביבי, וחשבתי לעצמי על הציר הזה שבין רחובות מסחריים לרחובות של מגורים. הציר הזה שבקצהו האחד נמצאים דיזינגוף וקינג ג'ורג', אלו שהם בעצם קניונים פתוחים, במרכזו נמצאים רחובות כמו אחד העם ובן גוריון, שיש בהם אפשרויות לקנות אבל גם אזורים שקטים יותר, ובקצהו השני נמצאים ישראליס וחובבי ציון, שהם רחובות למגורים ולשיחות בטלות. חשבתי עד כמה הציר הזה נכון בשבילי, וכמה אני צריכה גם כאלו, גם כאלו, וגם כאלו, כדי שאוכל ליהנות מהמולת העיר, כדי שאוכל לקנות בגדים, כדי שאוכל ללכת ולהאזין לשכנים שמדברים על המתרחש במכולת, כדי שאוכל לא לקנות, שאוכל להפסיק להיות אדם צרכן לרגע ולהתבונן במרפסות. חשבתי על האדם האורבני ועל כמה הוא זקוק גם לזה וגם לזה ועל כמה נחמד מהצד של העיר שלו לספק לו את כל האפשרויות.

×’.
האינטרנט, כבר אמרו את זה לפני, לא שונה בהרבה מהעיר. ליתר דיוק, אפשר לקחת את מטאפורת העיר ולהלביש אותה על האינטרנט וזה יבוא עליו בול. ואם מתייחסים ספציפית לאותו ציר של מסחריות, הרי שווינט הוא לגמרי דיזינגוף והסיפור האמיתי הוא לגמרי ישראליס.
מה שהמיזמים העיתונאיים האלו מנסים לעשות הוא להרוס את דיזינגוף סנטר ולהפוך כל חנות בו לקניון בפני עצמה. לכאורה, כל עיתונאי יכול לכתוב על מה שהוא רוצה, ולקבל על כך כסף, וכך לפתור את עצמו מהניסיון למצוא חן בעיני עורכי ווינט שבראש מעיניהם עומדת המחלקה המסחרית. אבל למעשה, כל עיתונאי הופך להיות עורך ווינט בריבוע, כי לא מדובר באיזה גרף הכנסות מעורפל בחדר המנהל אלא בחשבון הבנק האישי שלו, והוא יודע, כמו שיודע כל עיתונאי ששינה פעם כותרת או תמונה של כתבה באתר אינטרנט כלשהו, שציצים מכניסים יותר קליקים מדיון מעמיק ושפוליטיקה מלהימה יותר מדיון בתרבות האוכל.
המצב הזה, וכך מעידים גם אנשי המיזמים שמרואיינים בכתבה, הופך את העיתונאי למשווק. וזה נורא. ההפרדה בין מי שעושה עיתונות לבין מי שעושה פרסומות חשובה לעיתונאי בדיוק כדי שהוא יוכל לעשות אי פעם משהו שאינו קשור בציצים. ברגע שהוא הופך להיות מנהל הקניון של עצמו, לעולם לא יהיה לו זמן ללכת בישראליס להנאתו ולחשוב על מטאפורות על עיתונות.

עיתונאים. כאלה קטנים (צילום: נטלי ברינג)

ד.
אבל למרות זאת, אני דווקא בעד מיזמים עיתונאיים. הרי חייבת להיות דרך לנצל לטובת הטובים את מה שמאפשרת הטכנולוגיה. אולי הפתרון נעוץ דווקא ברחובות כמו אחד העם, כאלו שאפשר לגור בהם בשלווה וגם לשתות בהם קפה ובירה בכל שעות היום. אולי מהרחובות האלו נוכל ללמוד איך לשבור את הבינאריות שבין מסחרי ומגורים, או בין תוכן שיווקי לתוכן עיתונאי איכותי.
אולי צריך לעשות אתר שמרוויח ממשהו, נגיד הימורים, ומשקיע את הרווחים מהימורים בתשלום לעיתונאים שיעשו תוכן איכותי, שאינו תלוי פרסומת. או נגיד לעשות תורנות: כל עיתונאי עושה יום אחד עבודות שירות ומעלה חמישים אייטמים על ציצים ובשאר השבוע עושה את מה שהוא אוהב, בזמן שחבריו נאנקים תחת עול הסיליקון. או לעשות אתר נישה, נגיד ספורט, שמדבר על הליגה וזה, אבל גם על הסטוריה ואמנות וככה.
אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי עושה את זה. אני כן יודעת שאם העיר הצליחה לעשות הפרדת רשויות כזו שמאפשרת גם למתגוררים במטרופולין עמוס הפרסומות ביותר בישראל להלך בשלווה ללא הארנק שלו, הרי שגם העיתונות חייבת לאפשר את אותה פריוולגיה לעיתונאים שלה. אחרת היא לא עיתונות, היא סתם הכריכה של מגזין בננה.

כן, כבר עברו יותר מחמש שנים מאז היום ההוא שפתחנו את הסיפור האמיתי והמזעזע של. מאז כבר עברנו לוורדפרס, איתמר נהיה מומחה CSS, ונכתבו כל כך הרבה מילים, שאם היינו מעמידים אותן אחת ליד השנייה, ונותנים להן לזחול מעט זו על גבה של זו, היינו מקיפים את כדור הארץ.

מתישהו במהלך הדרך נוספו גם גם-שם והחברים של ג'ורג' ותודעה כוזבת. אחר כך עוד כל מיני אנשים ביקשו ורשימות נסגר וכאלו, אז נוספו עוד כמה: לא מזיק ברובו, יהודי צעצוע, אורי בר-און, כוסות רוח, איך עושים ילדים מתרומת זרע?.

לכבוד כל אלו, איתמר עיצב דף בית חדש, מרהיב ביופיו!

יא-אללה, חמש שנים, תשעה בלוגים והמקום הכי כיפי באינטרנט. ברוכים הבאים, אתם. וברוכים הנמצאים, אתם. אנחנו שמחים בכם, כולכם.

תודה תודה (brieuc)