אורי בר-און

התבקשתי על-ידי הבמאי דן גבע, לכתוב על הבעיות המוסריות שעלו בזמן שעבדתי על הסרט הדוקומנטרי "המלך לאטי הראשון", עבור כתב העת "תקריב", וזה מה שיצא:

בעבודתי על המלך לאטי הראשון (2008) התקשיתי לענות על שאלות מוסר בסיסיות. הסרט עוסק במשפחה שחיה בישראל: אבא – דיוף, הגיע לישראל מסנגל לפני 17 שנים כעובד זר; אמא – אירנה, יהודייה שעלתה בנערותה מביילורוסיה; ובנם הקטן לאטי, בן השמונה בתחילת הצילומים, שגדל כישראלי לכל דבר.

ההבטחה של סיפור הסרט גדולה: אבי סבו של דיוף היה מלך של שבט הסרר מסנגל. היום, 80 שנה לאחר מכן, דיוף רוצה להפוך את לאטי בן השמונה למלך של אותו השבט. הרעיון ללוות את תהליך ההכשרה של לאטי למלוכה, לבקר את הממלכה, ולבחון אם הוא באמת יכול להיות מלך, הדליק אצלי את התשוקה הדוקומנטרית.

כשדיוף סיפר לי את סיפור המלוכה, לא יכולתי לדעת אם זהו סיפור אמיתי או פנטזיה רומנטית. לא הבנתי מה המשמעות של להיות מלך בסנגל, והכי חשוב לא הבנתי מה מסע ויומרה שכאלו יעשו ללאטי הצעיר. האם הדבר יפגע בו? האם בעצם זה שאני רוצה לצלם את התהליך אני תורם לפגיעה בילד? האם אני מפתח בו ציפיות שלא יתממשו וישברו את לבו? האם דיוף היה יוצא למסע כזה, כה נחוש, אלמלא הייתי מתלהב יחד אתו ומשכנע אותו להצטלם לסרט? החששות שלי גדלו כשאירנה, אמו של לאטי, התנגדה לנסיעה לסנגל בדיוק מהסיבות הללו.

לפני התחלת הצילומים לקחתי את דיוף לביקור אצל האפריקולוגית תמר גולן ז"ל. למחרת היא התקשרה ואמרה: " לאטי לעולם לא יהיה מלך בסנגל, לפחות לא מלך במובן שאתה מדמיין. הסיפור ההיסטורי נכון – סבא של דיוף אכן היה מלך, אך כיום זה כבר בלתי אפשרי. דיוף מפנטז ומאמין שזה יכול לקרות, אבל בסופו של דבר הוא סתם מבלבל לילד את המוח".

כמעט ויתרתי על הסרט, אלא שאז אירנה התחרטה. היא החליטה שאף שגם היא לא מאמינה בסיפור המלוכה, חשוב ללאטי להכיר את השורשים שלו. חשוב שיהיה גאה במי שהוא, וכשהילדים בכיתה יקראו לו "כושי במבה" הוא יוכל להביט להם בעיניים ולהגיד "העור שלי יותר כהה, ואני גאה בזה!" זו היתה הדחיפה ששלחה אותי לדרך.

הימים הראשונים בסנגל היו קשים ללאטי. הוא שנא את האוכל, היה לו קשה עם הריחות, הוא סבל כשילדים מהכפר רצו לגעת בו. ככל שהיה ללאטי קשה יותר כך ידעתי שהסרט יהיה טוב יותר ושנאתי את עצמי על זה. האם חשבתי לעצור את הצילומים? האם קיוויתי שההורים של לאטי יגידו: "שמע, קשה לו מדי, בוא נסתלק מפה"? לא! בתור במאי שמושקע רגשית וגם כלכלית, אני עסוק בלעשות את הסרט הטוב ביותר. לשמחתי הרבה אחרי כשבוע משהו השתנה בלאטי. הוא התחיל להתחבר לסנגל, וכשהגיע זמן החזרה לארץ, כבר רצה להישאר.

היום, לאטי כבר גדול. אנחנו עדיין בקשר. הוא גבוה ממני בראש, משחק כדורסל במכבי ולא נראה שהוא הולך להיות מלך באפריקה. ממרחק השנים, כשאני שואל את עצמי אם הבחירה לעשות את הסרט היתה בחירה מוסרית נכונה, כדי לענות בכנות אני מסתכל בעיקר על לאטי. מהם הדברים שהרוויח, מה הפסיד? אני חושב שהחוויה של עשיית הסרט, הנסיעה לסנגל, ובאיזשהו מקום גם הקשר שלאטי פיתח אתי ועם הצלם והשותף שלי לסרט קובי צאיג עזרו ללאטי לצבור ביטחון עצמי ולהפוך לאדם המקסים שהוא היום. אני אומר לעצמי שאסור היה לי לוותר על כל אלה.

ניתן לצפות כאן בגרסת 50 הדקות של הסרט.

King Lati the fiirst. 50 min version, doc. English sub from uri bar-on on Vimeo.

דרך-אגב, באותו כתב עת, התפרסם גם מאמר מאת יערה עוזרי על סרטי 52-50.