הגבר הישראלי בקולנוע של אורי זוהר ושלי

הערב ב- 20:35 ישודר פעם נוספת הסרט "10% ילדה שלי" בערוץ יס קולנוע ישראלי. אתמול שודר שם סרטו של אורי זוהר, "שלושה ימים וילד", שאני מאוד אוהב. למרות שאפשר לראות את הדמיון בין מערכות היחסים בסרטים, הרי שמעולם לא חשבתי על הדמיון הזה. לפני מספר שבועות קיבלתי במייל מהסטודנטית המקסימה גל זיידמן, עבודה שהיא כתבה במסגרת קורס קולנוע ישראלי בבית ברל, בהנחייתו של דוקטור פבלו אוטין. העבודה העוסקת בהשוואה בין דמויות הגברים בסרט שלי ובסרט של אורי זוהר. מאוד התרגשתי מזה, וגם היה לי מאוד מעניין. ברשותה של גל, אני מעלה כאן את העבודה המלאה.

ילדים של אחרים בקולנוע הישראלי

גל זיידמן, המדרשה, שנה א'

בחיבור זה אתייחס למאמר "דמות הגבר בקולנוע הישראלי" של יעל ישראל, ואשווה ואחבר בין הסרטים "שלושה ימים וילד" בבימויו של אורי זוהר ו"10% ילדה שלי" של אורי בר-און.

במאמר "דמות הגבר בקולנוע הישראלי" מתייחסת יעל ל"צאצאים" של הגבר המאצ'ואיסטי הישראלי –, הצבר, החייל, השומר, החלוץ. הצאצאים של הארכטיפ מתחילים מבחור נאה, חכם וחזק, מנהיג, ומגיעים בסוף לאחר., ככל שהקולנוע התקדם, כך התפתח גם עומקן הדמויות, וסוגיהם השונים.

בהתייחסותה של יעל ל"שלושה ימים וילד", היא אומרת "…שגם בסרט "שלושה ימים וילד" (אורי זוהר,1966), גילם (קוטלר) את דמותו התלושה של גבר הלוקח לביתו את בנה של אהובה לשעבר: טיפוס תמהוני, מפסידן, לא יודע לסרב לאנשים, שאפילו חברתו העדיפה לבסוף צבר מיתי סתגלתן וגברתן על פניו."

ואני מסכימה איתה חלקית בנושא זה. אמנם דמותו של קוטלר, בסרט, דב, היא אכן דמותו של טיפוס תמהוני שאינו יודע לסרב לאנשים, המקבל על עצמו גזרות ומתמודד עם סיטואציות מסוימות בצורה מאוד מבישה (מעמיד פני ישן, מבואס אחרי ששכב בפעם הראשונה, מתחמק מעימותים), אך הוא מוצג גם כקורבן: שירת במלחמה ונעזב על ידי אהובתו לטובת אדם אחר.

בנוסף הוא אינטלגנט: סטודנט למתמטיקה ואף מורה נאה, נערץ על ידי תלמידותיו. יש לו קשר לא מחייב עם בחורה, ומחוזר בסרט על ידי נשים שונות. בנוסף, הוא גם מוקף בטיפוסים שעל חלקם הוא מתנשא בציניות ועוקצנות, שלפעמים נופלת מתחת לראדאר של הדמויות האחרות.

דב מוקף בקוצים, שהם לא רחוקים (מטאפורית) מסיבוכם מחייו, בהם הוא רק מעניק עזרה ובסוף יוצא כאוב. אני מאמינה שדמותו של דב היא מעבר לארכיטיפ התבוסתן או הגיבור הנאה, ויש בו עומק. אך לדעתי גם העומק הוא עומק לא ברור, ומטושטש, ולפעמים דמותו עוברת על הסקלה בין התבוסתן לגיבור הנאה, בלי יותר מידי הצדקה, אלא כדי לתת את תחושת העומק הזו. לפעמים זה עובד, ולפעמים הדמות הולכת לאיבוד בתוך עצמה.

פגישתו של דב עם הילד, בנם של אהובתו לשעבר (נועה) ובעלה הנוכחי, מציגה את דב כבחור צעיר ומאוהב, עדיין שבור לב, ומתרגש וחושש בו זמנית לפגוש את אהובתו הישנה. כבר בשיחה עם בעלה של נועה, הזיכרונות של דב מציפים אותו במונטאג' מהקיבוץ והרגעים בהם ראה את נועה. אנחנו, כקהל, רואים אותה אחרי שפגשנו את החברה הנוכחית שלו, יעל, מוצגת ליד הקוצים שלה בחדרו בעירום. יעל, מוצגת כמושא מיני, וההצגה של נועה, תמימה במובן מסוים, מציגה את ההתאהבות האמיתית של הגיבור, סגנון המאפיין את דור האקספרסו והרגישות החדשה. לאורך הפגישה עם הילד, דב ואנחנו נזכרים ברגעים עם נועה, וגם מגלים זיכרונות על חייו כעת, ועוזרים לנו לגלוש בין זמנים בעלילה. אנחנו רואים את התחושות שלו בתוך הזיכרונות, ומבינים את נקודת מבטו על הסיפור שמתרחש בהווה.

הילד מהווה לא רק טריגר לזיכרונות, אלא גם מוציא את הצדדים השמורים יותר של דב. מעבר ללהציף אותו בסיטואציות שאולי הוא היה נמנע מהן ביום יום, ומעמיד אותו מול רגשות ישנים, הוא גם גורם לדב לדאוג, לכעוס, לצחוק ולהתחבר אליו. במובן הזה, הילד הוא יותר כלי סיפורי המשקף את הדמות של דב מאשר דמות מגובשת בפני עצמו. הילד, שי, הוא ילד מקסים ועדין, אך הוא לא מוצג בעומק הדמות שיכולה להיות לילד, כדי לפנות במה לדמותו של דב. נעשו ניסיונות לבניית והעמקת דמותו של שי, בין אם זה בחיוך שובב או רגעי פחד שהוא חווה, ובין אם בהצגתו כאפתי לעולם, הלוקח הכל כמובן מאליו – אך כל אלו הם תפרים גסים המראים את הניסיון התסריטאי לחפות על הטכניקות הסיפוריות בהן נעשה שימוש, מה שגורם לנו, כצופים, קצת להתנתק מהרגשות כלפי שי.

סרטו של אורי בר-און, "10% ילדה שלי", מהווה מסגרת שונה לתמונה דומה. בסרט אנו פוגשים את ניקו, בחור צעיר היוצא עם אישה המבוגרת ממנו, שהיא גם אם לילדה. ניקו לא רחוק בדמותו מהצאצא ה"תלוש" (על פי מאמרה של יעל) שאליו דב משתייך. הוא גר במקום הרוס ונטוש (שהפך לגן עדן בשבילו), נמצא בין עבודות, וכאמן קולנוע הוא מתנסה בצילום בטכניקות ועדשות שונות. הוא מתחמק מלעבוד על סרט הגמר שלו, בזמן שהוא עובד על סרט משלו עם פראני, הילדה הקטנה של בת זוגו. הוא נאבק בחייו עם עצמו ועם העולם, מוכיח וגם מאכזב את האנשים סביבו

פראני, בדומה לשי, היא ילדה של מושא האהבה (וגם שמה נועה) של הדמות הראשית, הגבר. היא נכנסת לחייו ומציגה לו ולצופים את התחושות שלו ומהווה מראה לאישיות שלו, מעבר לסיפור חייו. גם ניקו וגם דב מתמודדים עם העבר וההווה שלהם דרך בילוי וזמן איכות עם הילדים שהם לא שלהם, ומגלים על עצמם יותר ממה שידעו וציפו לגלות. ניקו, הקולנוען, מוצא השראה גדולה בפראני ומחליט לעשות עליה (ועליו) סרט, עוד מוקד לשיקוף חייו. בהסתכלות חוזרת על החומרים המצולמים הוא מבין את אהבתו לפראני, מעבר להיותה רק הבת-של.

בשני הסופים דמות הגבר ה"תלוש" מסיימת לבד, בתבוסה שלא באשמתם. התמודדם עם התבוסה היא שמסמנת את השוני ביניהם. דב קרוב יותר למה שיעל תיארה במאמר (דוגמה למה שיעל תיארה). כשנועה מגיעה לקחת את שי, דב מעמיד פני ישן, ומחכה עד שנועה תעזוב. הוא מסתכל עליה מהחלון, יותר מאשר שהוא מסתכל על שי.

ניקו, לעומת זאת, כאוב על אובדנה של פראני, ונעזר בקולנוע כהשקפה מומצאת להתמודדות עם העזיבה של שתי הבנות שאהב בחייו.

הקשר של ניקו ופראני מתנהל ומשרת את העלילה בצורה שונה מב"שלושה ימים וילד". הקשר שלהם אמיתי, ואנחנו מלווים בעיקר את שניהם, ללא פלאשבקים ושיחות צד שמאפילות על היחסים ביניהם. בר-און הציג לנו את העומק של שתי הדמויות: פראני הילדה הכנה והמבולבלת מכל מה שקורה סביבה, וניקו, שבעצמו עוד מתבגר, כועס, שמח, רוקד ומפשל ומוצא דרכים יצירתיות להתחבר לפראני.

דרך הקשר של השניים, בבילויים שמותאמים לשניהם (בניגוד ל"שלושה ימים וילד" שבהם דב לוקח את שי לבריכה או לשחק במחבואים, ולא נהנה יותר מידי בעצמו, אלא רק שוקע בזיכרונות) אנחנו מתמקדים בהם ולומדים על השתלשלות החיים והזיכרונות שלהם דרך שיחות משותפות של השניים. אנחנו שומעים על נועה, אמה של פראני (חובבת ספרות, במיוחד את סלינג'ר, מרצה באוניברסיטה ומעריצת הפועל) ואבא של פראני (בחור אינטרסנט המשקיע בכספים ומזיז הרים כדי לפנות את דרכו. אנטגוניסט), אנחנו, כצופים, מכירים אותם מבלי לראות את פרצופם מדבר אפילו פעם אחת. אנחנו מכירים את הסיפור מסביב וההשלכות שלו דרך הקשר המשותף של שניהם. פראני מוציאה מניקו, מחוץ לתחושת האהבה והאבהות, רגשות שונים, תסכולים, שמחות ורעיונות, בהיותה ילדה שעוברת תהליך אמין בעצמה, של התחברות לניקו וגם להיות "אנטי" לפי איך שחייה מתקדמים גם מחוץ לבילויים שלה עם ניקו. הקשר שלהם הופך אמיתי וחזק יותר עם הזמן.

דמותה של ניקו שזורה באמת ובתמים בחייה ורגשותיה של פראני, וההפך, וכל מה שפראני מציפה בניקו כבר הופך לטבעי לצופים. השימוש ברגשות המשתנים והצפים של הדמויות כנות והגיוניות, ומשרתות את הנרטיב והמבנה של העלילה. גם אם המבנה של העלילה הוא שלוש מערכות פשוט, הוא מגיע לעומקים וניואנסים ש"שלושה ימים וילד" לא יכול היה להגיע אליהם.

"שלושה ימים וילד" היה שייך לתקופה שבה חקרו את הרגישות. השתמשו במבע אומנותי שמזכיר את אירופה. צריך לזכור ש"שלושה ימים וילד" מבוסס על סיפורו של א.ב. יהושוע ולכן גם מדמה מבנה ספרותי עם וויס- אובר. לתקופה שבה זה נעשה גם בארץ וגם בעולם (הסרט השתתף בפסטיבל קאן, קיבל שבחים רבים ואף זיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב), הסרט עובד, ומעביר את הרגשות, האומנות והסיפור. אך דמות הגבר עוד לא התייצבה לחלוטין. הוא היה קרוע על הרצף בייצוג הגבריות, וכנראה מייצג את התקופה, יותר מאשר הילד או הסיפור.

"10% ילדה שלי" מראה התקדמות בבניית דמויות עמוקות עם תגובות אמינות לשיחה ולמתרחש ומערכת יחסים שהיא גם נרטיבית וגם ריגשית, המציגה את פנים הגיבור במידות אמינות ומרגשות. דמות הגבר הישראלי הופכת לרגיש למרות התסכולים והילדותיות, לחכם למרות ההחלטות הלעיתים שגויות שמקבלת הדמות, ובעיקר מלא בלמידה עצמית ממה שסובב אותו, וגורם לנו להבין, להתחבר ולהתרגש בעצמנו.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *