אז את מתכננת להרוג גם אותי?

כשאני כותב סרט, אני כותב גם את כל המסביב. את כל מה שלא יראו בסרט, אבל חשוב מאוד שאני והשחקנים נדע כשאנחנו מצלמים את הסרט. זהו קטע מהסיפור השלם שעומד מאחורי הסרט "10% ילדה שלי", ורובו לא מופיע בסרט עצמו. בקטע מתוארת הפגישה הראשונה של ניקו ושל אמא של פראני, שבה גם לניק קייב היה תפקיד חשוב. להתראות בערב, ניק!

הסיפור שבגללו באתי לראיין אותה קרה בסוף שנות ה-80. השליטה של מכבי ת"א בכדורסל היתה בשיאה אלא שהפועל הרימה לשם שינוי קבוצה טובה- מרסר, זלוטיקמן, פרישמן ודלזל היו אז הכוכבים, בסדרת הגמר נגד מכבי היתה התוצאה 1:1 וכולם התכוננו למשחק המכריע. ההרגשה של אוהדי הפועל היתה שהמשחק מכור- השופטים לא יתנו למכבי להפסיד את האליפות גם אם הפועל תיתן את משחק חייה. לנעה היה רעיון גאוני, היא אספה כעשר חברות יפות שלחלקן לא היה שום קשר לכדורסל ויצאה בקמפיין שכוון ישירות לעבר השופטים במשחק המכריע תחת הסלוגן: "להם יש כסף, לנו יש חתיכות". במסגרת הקמפיין התמקמו נעה וחברותיה בלבוש מינימלי וחיוך מפתה מול בתיהם של השופטים, חילקו שוקולד, פרחים והבטחות וקיוו שבמשחק המכריע השופטים יזכרו גם אותן ולא רק את הכסף של מכבי., המנהל המיתולוגי של מכבי הגיש נגד נעה תביעת דיבה משפטית לאחר שהיא התראיינה במבט לחדשות ואמרה בפה מלא שהוא משלם כסף לשופטים וזו הסיבה היחידה לאליפויות הרבות של הקבוצה. הקמפיין לא עזר, מכבי ניצחה במשחק השלישי וזכתה בעוד אליפות בשרשרת האליפויות הבלתי נגמרת שלה. את כל הפרטים האלה מצאתי בעיתונות הספורט של אותן שנים בארכיון בית אריאלה. בעיתון "העולם הזה" נעה אפילו הופיעה בכתבת שער. מה שלא היה כתוב בעיתון, אבל היה ידוע בקרב אוהדי הקבוצה הוא שאחד השופטים נדלק על נעה ואחרי שגורל האליפות הוכרע הוא ונעה ניהלו רומן לוהט, והוא זה שהצליח להגיע להסדר עם המנהל של מכבי להסרת תביעת הדיבה.

נפגשנו באוסישקין. היה לי הסדר עם המחסנאי של הקבוצה, שאיפשר לי להיכנס בשעות המתות לתוך האולם המיתולוגי ולצלם את ראיונות התחקיר בתוך האולם. כמעט לכל האוהדים והשחקנים שראיינתי נצצו העיניים כשהושבתי אותם על כיסא בקו העונשין. יש בזה משהו מרגש לראות אולם ריק מתוך המגרש עצמו, את כולם זה מחזיר אחורה לאיזה רגע מסוים וזו תמיד היתה השאלה שאיתה פתחתי את הראיון. "לאן את חוזרת כשאת יושבת איתי כאן?" שאלתי. נעה לא ענתה. הוצאתי מהתיק את הצילום של השער של "העולם הזה". "תסתכלי על זה, כשמצאתי את זה בבית אריאלה זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שכל הסיפור הזה עלייך הוא אמיתי ולא איזה אגדה אורבנית". היא לקחת את הצילום ממני, בהתה בתמונה שלה על השער יותר מדי שניות ואז כשהקול שלה קצת מהסס אמרה: "אכפת לך שנלך למקום יותר נעים? קשה לי פה, יש איזה מקום לשתות? משהו פתוח בשעות האלה?"

לקחתי אותה לפאב שלי. זאת אומרת, הפאב שבו הייתי אמור להתחיל משמרת בעוד שעתיים. לא רק שחשבתי שזה מקום נעים, גם האלכוהול היה חצי חינם בשבילי והיה לי ברור שאני הוא זה שצריך להזמין את נעה לשתות ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב בעולם- להקשיב. לפעמים אני חושב לעצמי שחבל שבשביל להיות פסיכולוג צריך ללמוד כל-כך הרבה, וחבל שברמנים שבעצם עושים בדיוק את אותה העבודה כמו פסיכולוגים לא מתומחרים בצורה הוגנת יותר. כמות הוידויים שחטפתי מאנשים זרים לחלוטין לאורך השנים בהן עבדתי בבר היתה מרשימה: " זה מוזר לי, אבל אתה הראשון שבא לי לספר לו את זה- כשהייתי קטנה איש אחד אנס אותי…", "… תראה, אני אמנם נראה כמו כולם ומתנהג כמו ישראלי לגמרי אבל אני מרגיש רמאי כי אף אחד לא יודע שבעצם אבא שלי פלסטינאי…" וידויים כאלה ואחרים היו עניין קבוע על הבר שלי והיה לי נדמה שלנעה יש גם מה לספר, בלי להזכיר את זה שהיא היתה יפה. במח שלי רצו כל הסיפורים ששמעתי עליה, אז כשהיא אמרה שהיא רוצה שאקח אותה למקום יותר נעים,לא חשבתי יותר מדי, פשוט לקחתי אותה לשם.

נכנסנו לפאב. האוויר היה קצת דחוס. "סליחה על האוויר". אמרתי לה כשאני מנסה לאוורר את המקום כמה שאפשר. "תזהרי, כל בחורה שאני מביא אותה לכאן שלא בשעות שהפאב פתוח אני מתאהב בה". זה היה כמעט נכון. זאת אומרת, זה קרה רק פעם אחת, ורדפתי אחרי הבחורה ההיא שלושה חודשים כדי שבסוף היא תגיד לי שהיא מצטערת על הלילה שהיה לנו ביחד ושהחבר שלה חזר מחו"ל והם מתחתנים. נעה רצתה טקילה. חתכתי לה לימון ושתינו ביחד שלושה שוטים רצופים לפני שהתחלנו לדבר. זה היה קצת מפתיע. היא נראתה בחורה שברירית כזו ששותה מסוג המשקאות בצבעים האידיוטים ששותות הבחורות מ"סקס והעיר הגדולה". "כבר הרבה זמן לא שתיתי, אבל כשהייתי ברמנית בגלולה טקילה היה המשקה שלי". הגלולה, איזה מין מקום היה הגלולה? אני תמיד חושב שהשיר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" נכתב על הגלולה. זה היה איזה סוג של באר מיתולוגי, כולם היו שם, כולם התחילו שם, כל האגדות התלאביביות המזויינות וכמובן ניק קייב. איך הוא קשור? אין לי מושג, אבל כל סיפור שמתחיל בגלולה נגמר בניק קייב. לך תבין למה. "נו, אז אולי את תוכלי לספר לי אם הסיפור הזה הוא אגדה או נכון?".שמתי במערכת את הביצוע של קייב וענבל פרלמוטר ל"שיברס" "מה? שהיא פגשה אותו בגלולה ואז הם הלכו להקליט את זה?" זה היה רק חצי סיפור ממה שאני הכרתי. הסיפור השלם היה שהיא ראתה אותו בגלולה ונדלקה על הרעיון להקליט איתו שיר, אז היא פשוט ניגשה אליו ואמרה לו שאם הוא הולך איתה עכשיו להקליט שיר ביחד אז היא תשכב איתו. "משהו כזה" אמרתי. "עזוב אותך, היא בסך הכל אהבה סיפורים, אז היא המציאה ערימות כאלה על עצמה, כשהיא מתה הייתי בטוחה שזה גם מין סיפור כזה, בקושי הצלחתי להיות עצובה". "אז היא שכבה איתו בשביל זה או לא?". "מה זה משנה, העיקר שזה סיפור יפה, לא?". בזה היא צדקה לגמרי, אם יש משהו שקונה אותי זה סיפורים, ובכלל לא משנה לי אם הם אמיתיים או לא. "ומה הסיפור שלך?" ניסיתי לחזור לעניין שבשבילו בכלל נפגשנו. "מה נגמר בסוף עם התביעת דיבה ההיא, ישבת בכלא או מה?", "ממש". "תספרי לי?" " עוד שתי טקילות ואני אספר לך מה שאתה רוצה" מזגתי לשנינו עוד. עכשיו גם עלי הטקילה התחילה להשפיע ועוד היה לי ערב שלם לעבוד כאן בבר. חשבתי אם להוציא את המצלמה ולצלם את הראיון פה. אבל נעה מצאה חן בעיני מאוד והחלטתי שלנסות להחזיר את המצלמה יהרוס את הרגע, מה גם שהפאב היה חשוך ולהתחיל להאיר אותו כשעוד שעה מתחילה לי המשמרת היה לא לעניין.

נועה סיפרה את כל מה שכבר ידעתי. אבל במילים שלה הסיפור הזה נשמע אפילו יותר אגדה אורבנית ממה שהוא. עכשיו עם האלכוהול, היא נראתה פתאום משועשעת מהסיפור הזה " ומה היה עם השופט ההוא ואיתך בסוף?", "הרגתי אותו". "מה עשית?" "ערב אחד הוא היה אצלי, הוא היה אמור לחזור למשפחה שלו, אבל לא נתתי לו ללכת וכשהוא הלך הוא היה בלחץ ואולי גם קצת שיכור, אחרי יומיים שהוא נעלם קראתי בעיתון שהוא נהרג בתאונת דרכים, אתה קצת מזכיר לי אותו, אתה יודע?", "אז את מתכננת להרוג גם אותי?", "עוד נראה". הזוג הראשון להערב הגיע לפאב ואני הלכתי לתת להם תפריטים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *