מתוך הביקורת של אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ" על סרטו של עמי ליבנה, שרקייה: "שרקייה", וזה נדיר ומרשים במיוחד כאשר מדובר בסרט ראשון של יוצר שהיה אלמוני מבחינתי עד כה, מונע על ידי חזון קולנועי אמנותי שהממד החזותי ממלא בו תפקיד מרכזי. זהו חזון שניכרים בו תבונה, משמעת, הכרה עמוקה של מהות האמנות שבה ליבנה עוסק והידע כיצד ליישם הכרה זו על המציאות המתוארת בסרט… אינני נוהג לרוב לכתוב דברים שכאלה, אך לכו לצפות ב"שרקיה", כדי שבעתיד סרטו של ליבנה לא יהיה אחד מאותם סרטים ישראליים שהחמצנו והם מחכים שיגלו אותם מחדש. המדובר, אחרי הכל, במעשה אמנות."
א: כבר יותר מעשור אני קורא בקביעות את ביקורות הקולנוע של אורי קליין, גם על הקולנוע הישראלי וגם על הקולנוע העולמי, ולא זכורה לי כזו ביקורת. מנקודת המבט שלי ושל יוצרי קולנוע ישראלים אחרים לביקורות של אורי קליין יש חשיבות מיוחדת. הוא המבקר הבכיר של עולם הקולנוע, לחלקנו הביקורת שלו אפילו תכריע האם הסרט ראוי או לא בעיני עצמנו. מה אתה אומר על הביקורת הזו?
ע: התגובה הראשונית היתה מבוכה. זה הרגיש לי קצת יותר מדי. נראה לי שקלעתי לאיזו אג'נדה קולנועית ושהוא מחפש בקולנוע בכלל ובגלל זה המחמאות יוצאות הדופן.
א: אתה תמיד מצטנע. אני זוכר שאחרי שהסרט התקבל לפסטיבל ברלין אמרת שזה פוקס, אחרי שהוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים אמרת שהשופטים מגזימים. אז מה תגיד עכשיו כשגם הביקורות והקהל אוהבים את הסרט?
ע: זה מפתיע, הציפיות שלי היו מאוד נמוכות, משתי סיבות- הראשונה שזה סרט שעוסק בבדואים שזה נושא שבאופו טבעי לא מעניין את כלל האוכלוסיה, והסיבה השנייה היא שההפקה שהיתה דלת תקציב ונעשתה תחת אילוצים גדולים מאוד.
א: להרים סרט זו עבודה קשה של שנים, הרי לא ציפית שאחרי כל העבודה הזו הסרט יישאר אצלך במגירה, לא?
ע: לא התעסקתי במה יהיה אחרי שאגמור את הסרט. כל הזמן נאבקתי בלהצליח לעשות את הסרט. זה מה שהיה חשוב לי. רק כשהיתה לי גרסת עריכה ראשונית של הסרט שיכולתי כבר לצפות בה אז הבנתי שיש פה סרט עם ביקורת פוליטית קשה על הממסד והיה לי חשש מאוד גדול מהתגובות.
א: מבחינתך עשית סרט לא פוליטי?
ע: ידעתי שזה סרט פוליטי, אבל בקונוטציה הראשונית כשאומרים פוליטי אני חושב על הסכסוך הישראלי- פלסטיני, והסרט שלי עוסק בדברים אחרים. הוא עוסק בבדואים שהם אזרחי מדינת ישראל והסרט הוא הרבה יותר סרט חברתי מסרט פוליטי. סרט שעוסק במיעוט.
א: אתה אשכנזי, תל-אביבי, גבר, סטרייט. מה לך ולמיעוטים בכלל ולבדואים בפרט?
ע: אין לי קשר ישיר. החיבור שלי לסרט התחיל מהזדהות מאוד גדולה עם הדמות של כאמל, גיבור הסרט. הרצון שלו לזכות בהכרה, להיות חלק מהחברה, זה משהו שאני מרגיש בעצמי. ומאוד התחברתי לזה. בתהליך הכתיבה הראשוני לא הבנתי את המשמעות של מה זה לעשות סרט על בדואים. ראיתי בזה יותר משהו סימבולי למצב קיומי של אדם שנמצא בשולי החברה.
א: אז מי אתה עמי ליבנה?
זאת שאלה מעצבנת. אני לא בדואי. לא עשיתי סרט אוטוביוגרפי. אני תל-אביבי. למרות שאני חושב שיצא סרט שמאוד נובע ממני ומאוד מייצג אותי. בנעורים שלי לא הסתדרתי עם מערכת החינוך. כל שנה- שנתיים עברתי למקום אחר שבו היתה תקוה שאצליח יותר להשתלב. במובן הזה אני בדואי. תמיד הייתי בשוליים של החברה. די סוליסט. בתור נער, נסעתי על סקייטבורד לבד שעות. בחיים לא עשיתי משהו קבוצתי.
א: לעשות קולנוע זה לעבוד ביחד עם הרבה אנשים, איך אתה מסתדר עם זה כבמאי?
ע: רק בשנים הבוגרות שלי התחלתי להיות יותר חברותי. להתאמץ יותר להשתלב בין אנשים. לשמור על קשרים עם אנשים. פתאום כשהייתי בן עשרים פלוס הבנתי שזה חשוב. לפני זה לא פיתחתי את זה בכלל. אני זוכר הייתי כבר בן 17. אנשים הולכים, נוסעים לפסטיבל ערד, יוצאים לבלות. אבא שלי היה שואל אותי מה איתי. זה לא עניין אותי. ברור שהיה לי חוסר אבל לא מצאתי את המקום שלי בתוך החברה. רק כשהתחלתי ללמוד קולנוע הרגשתי שאני מתחבר לאנשים שאני לומד איתם.
א: אז בהפקה של הסרט שלך כבר ידעת איך להתנהל בקבוצה?
ע: גם בהפקה זה היה לי קשה. המון עיניים בוחנות סביבי. אני לא חיה חברתית. הרגשתי שאני ועדנאן (השחקן הראשי של הסרט) קצת מחוץ לחבורה הזו שיש לה מלא ניסיון בלעשות סרטים.
א: כילד, רצית לעשות סרטים או שזה משהו שהגיע מאוחר יותר?
ע: לא ידעתי שהאפשרות לעשות קולנוע בארץ בכלל קיימת. זה היה נראה לי משהו רחוק באמריקה, כמו האופציה להיות אסטרונאווט או משהו. אבל כן הייתי מצלם סרטים של סקייטבורד ומאוד נמשכתי לעניין של לצלם ולערוך וידאו אבל לעשות סרטים זה הרגיש רחוק.
א: ואיך התגלגלת ללהיות במאי?
ע: בצבא צילמתי כל מיני דברים של הווי, אימונים בטנק (שרתתי בשריון), וכשהשתחררתי מצאתי מקום שעורכים בו ברחוב אלנבי, וישבתי עם עורך כמה משמרות וזה הדליק אותי, אז למדתי עריכה בחשיפה באוניברסיטה הפתוחה ועבדתי כטכנאי באולפני ת"א ושם הרגשתי שאם אני רוצה להתפתח אז צריך ללמוד –נרשמתי ללימודי קולנוע בבית ברל.
א: מה ביימת לפני "שרקייה"?
ע: בלימודים התחלתי לצלם בעיקר דוקומנטרי. הרגשתי שכתיבה זה משהו שאני לא ממש מבין אותו. בשנה ג' עשיתי סרט עלילתי ראשון שהייתי גאה בו. סרט שנקרא "קלאב פאם פטאל". ואז ביימתי סרט גמר שהשתתף בפסטיבל ירושלים. כשיצאתי מהלימודים קניתי מצלמה וצילמתי דוקומנטרי, יום אחד פרצו לי לדירה וגנבו את המצלמה, אז לא יכולתי לצלם יותר, ואז החלטתי שאני צריך לכתוב כי את זה לא יוכלו לגנוב ממני. במהלך הכתיבה של "שרקייה", ביימתי שני סרטים קצרים שעסקו בצעירים שמחפשים אהבה בת"א.
א: מצעירים שמחפשים אהבה לבדואי שרוצה לשמור בעמדה המרכזית של תחנת אוטובוסים? זה מעבר חד. איזה תחקיר נעשה כדי לכתוב את התסריט?
ע: בהתחלה אני והתסריטאי גיא עפרן צפינו בהרבה סרטים דוקומנטרים בהמשך גם נסענו לדרום, הצטרפנו לסיורים של דו-קיום בכפרים לא מוכרים. אחר-כך נסעתי מספר פעמים להתנדב בעזרה באל עארקיב, ישנתי שם כמה לילות, ניסיתי לראות את הדברים מקרוב, לראות איך אנשים מתמודדים עם הריסת בתים. מה קורה בזמן ההריסה, ובעיקר איך הכל נראה מנקודת המבט של הבדואים עצמם.
א: איזו מין חוויה זו לצפות על כזה אירוע?
ע: זו חוויה מאוד קשה. כשבאתי לאל –אערקיב, ששם הייתי ממש בהריסה של בתים, באתי מתוך כוונה טובה לעזור. אחרי שראיתי את מה שהשוטרים עושים, הרגשתי בושה מאוד גדולה. קשה מאוד להסתכל אחר-כך לבדואים בעיניים. באיזשהו מקום הם כועסים גם עליך בתור מישהו שחלק מהחברה הישראלית שנותנת לזה לגיטימציה.
א: החוויה הזאת השפיעה על הנימה של הסרט?
ע: אני חושב שכן. זה גרם לי להרגיש שמעבר לעשייה של הסרט יש פה גם איזו שליחות של להביא את הסיפור הזה שלא מקבל תשומת לב. נעשו הרבה סרטים דוקומנטרים על בדואים אבל החשיפה שלהם מוגבלת. קיוויתי שדרך סרט עלילתי, שהוא סרט יותר מסוגנן, ומוצג בבתי קולנוע מסחריים שזו פלטפורמה גם בידורית ולא רק אומנותית, הנושא יזכה לחשיפה גדולה.
א: מה זה "שרקייה"?
ע: "תחנה מרכזית" היה השם הזמני של הסרט, שסחבנו איתנו עוד מהגרסה הראשונה של התסריט שבמרכזה עמדו שלושה סיפורים שקורים בתחנה המרכזית. חיפשנו שם חדש. בבוקר שבו צילמנו את סצנת ההריסה של הכפר, שהיא סצנת השיא של הסרט, היתה סופת חול שהשם שלה בפי הבדואים הוא "שרקייה". ההגדרה המילולית של שרקייה היא רוח מזרחית, והבדואים מתייחסים לשרקיה כמשהו שלילי- רוח שמביאה חול מאבק מהמדבר. חשבתי, שיש בזה משהו סימבולי שמתאים לכוחות, שמגיעים כמו רוח מדברית והורסים את הכפר.
א: הלכת די רחוק מהחיים שלך- ובסוף יצא לך גיבור שאפילו ברמה הויזואלית מאוד דומה לך. כל פעם שאני רואה את הפוסטר של הסרט, אני חושב שזה אתה.
ע: אתה לא הראשון שאומר לי את זה. בהתחלה הייתי בשוק מזה. אני לא רואה שום דמיון חיצוני בינינו. אבל אני מבין למה מתכוונים. כנראה זה משהו בתת מודע שגרם לי להתחבר דווקא לעדנאן אבו ואדי השחקן. נוצרה בינינו כימיה מאוד מיוחדת והפכנו לחברים מאוד טובים. זה קרה מהרגע הראשון ולא נוצר לי עם אף אחד אחר משחקני הסרט. אומרים ששחקנים נהיים דומים לבמאים שהם עובדים איתם. סקורסזה – דה-נירו. טריפו וז'אן פייר לאו ששיחק את אנטואן דואנל. יכול להיות שכשרק הכרנו לא היינו דומים, אבל עד שצילמנו את הסרט נהיינו דומים…
א: מה עדנאן חשב על הסרט?
ע:עוד במהלך העבודה על הסרט הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא צריך לשחק. שזה הוא. זה החיים שלו. הוא גם היה מאבטח. הוא גם גר בכפר לא מוכר. יש גם משהו דומה ברצון שלו להיות חלק מהחברה הישראלית, לפרוץ למקום אחר. הוא מאוד התחבר לתפקיד.
א: מה היו התגובות של בדואים לסרט?
ע: התגובה הראשונית היתה מאוד טובה, שמחו לראות את הסרט והרגישו שזו פעם ראשונה שעושים סרט כזה. הרגישו שהסרט מייצג בצורה יחסית טובה ואותנטית את הבעיה שלהם. אבל כן העירו לי הערות.
א: מה למשל?
ע: למשל על זה שהגיבור עשה צבא. זה נראה להם שאני מתחנף לקהל הישראלי יהודי. הרי יש גם הרבה בדואים שלא עשו צבא. אז מה, להם לא מגיע לחיות בכפר מוכר? רק אם עשית צבא אז יש לך זכויות במדינה הזו? הם אמרו גם שבסרט אני מציג כפר מאוד קטן וכשרואים את זה, זה נותן תחושה שכל הכפרים קטנים, והשאלה שנשאלת היא האם כל כפר כזה קטן צריך לקבל הכרה? בפועל יש כפרים של מאות תושבים ועשרות מבנים שנהרסים והטרגדיה הרבה יותר גדולה מאשר בסרט. אני מבין אותם. אבל היו לנו עוד אילוצים חוץ מייצוג המציאות.
א: מה אתה חושב על בעיית הכפרים הלא מוכרים?
ע: אני חושב שלמדינה יש קושי לקבל את אורח החיים הבדואי והיא מנסה להשליט איזשהו סדר. מוסדות המדינה מתקשים להתאים את עצמם לצורת החיים הזו. הפיזור ברחבי המדבר, הארעיות של חורף וקייץ של חלקם. אני לא יודע מה הפתרון. אין לי פתרון. אני חושב שכן צריך לנסות לאפשר להם לחיות את אורח החיים שהם רוצים לחיות.
א: אתה חושב שזו רק המדינה?
ע: זו לא בעיה חד צדדית. חלק מהבדואים מתקשים להבין איך מוסדות המדינה מתנהלים. הם מרגישים שהמדינה לא צריכה להיות מעורבת- תשלום ארנונה, מיים, ביטוח לאומי, חשבון בנק, הכל נראה להם מיותר. לעדנאן אין חשבון בנק. אם הכסף לא אצלו בכיס הוא לא קיים. זו בעיה סבוכה של פערי תרבות. זו גם הבעיה של תוכנית פראוור. הבדואים אמנם סרבו לשתף פעולה עם הוועדה, אבל היה צריך למצוא את הדרך לשתף אותם ולהגיע איתם להבנות. זה נורא שמנסים לכפות את התוכנית הזו בכח.
א: לי קשה בדרום. משהו בצבעים ובאווירה כבד עלי. יש קו ליד צומת מסמיע שכשאני עובר אותו אני נכנס לדיכאון. לך יש חיבור לדרום?
ע: זה לא שרציתי לעשות סרט בדרום ומשם באו לי רעיונות. הרעיון היה לעשות סרט על הדמות של המאבטח הבדואי ומשם באופן טבעי הגיע החיבור לדרום.
א: איך הרגשת לעבוד בדרום? זה שונה ממרכז הארץ?
ע: בעיני, יש משהו בדרום שהוא מאוד מוזנח, חשוף, כמו הנוף. לא נרתעתי מזה. צילמתי הרבה בתחנה המרכזית בבאר-שבע. חצי מהסרט מתרחש שם. כשצילמנו שם, הקיפו אותנו עשרות אנשים, שעמדו והתבוננו בנו, כאילו אנחנו קרקס שהגיע לעיר, ביקשו להצטלם. היתה התרגשות גדולה מצד האנשים. הרגשתי שאנשים רוצים להחשף לעולם הזה של הקולנוע.
א: אז בוא נדבר על קולנוע- אמרת שהסרט מסוגנן. מה הכוונה?
ע: הסיפור עצמו הוא שילוב של מותחן ודרמה חברתית. מהרגע הראשון ברור שהחרב הולכת ליפול מתישהו ונשאלת השאלה האם הגיבור יצליח למנוע את ההריסה של הכפר? זה כבר מכתיב סגנון מסוים. למרות שהסיפור ריאליסטי יש בו משהו שהוא קצת גדול מהחיים. אפי. מכאן נובעת הבחירה להתמקד במסע של הגיבור, וההתמקדות היא בו באופן מובהק, כשבמידה רבה אני בוחר לצלם רק אותו ולהדיר מהמסך דמויות של ישראלים יהודים.
א: לדוגמא?
ע: קודם כל ההנחיה שלי לצלם היתה שהוא עוקב אחרי כאמל. הוא גם הדמות הראשית וגם המספר של הסרט. לדוגמא, אחרי שהוא מניח את מטען הדמה, מגיע אליו שוטר, אנחנו לא רואים את השוטר כמעט, כל האינטראקציה מצולמת "אובר דה שולדר" של השוטר. צילום נורמלי היה מראה לנו את שניהם באופן שווה. או שוט גדול של השוטר המאיים, חותך לפנים של כאמל וכו'.
א: אבל יש סצנות שבהן החלטת על צילום יותר מאוזן, לא?
ע: כן, בסצנת המנהלת שבה כאמל מגיע לדבר עם פקידה. אני כן חותך אליה ומי שמצליח לזהות את הקול שלה מבין שהיא עולה חדשה. בשלב הליהוק זה נראה לי אירוני שדווקא עולה מרוסיה, שנמצאת פה בסופו של דבר לא יותר מעשר-חמש עשרה שנים, היא זו שמסבירה לכאמל שהוא לא יכול לחיות על האדמות שהמשפחה שלו חיה עליה כבר דורות רבים.
א: הסרט מתאפיין בהרבה שוטים גדולים. למה בעצם?
ע: בקונספט של הצילום היתה לבועז הצלם מודעות של אדם לעומת האדמה. זה היה מוטו שהתעסקנו איתו. זה משהו שמאוד מאפיין את החיים המסורתיים של הבדואים. הגדולה של השוטים גורמת לאדם להיות קטן לעומת האדמה. למשל יש פריים מאוד זכור שכאמל הולך על קו רקיע שבו יש שני שליש אדמה ורק שליש שמיים. זה מבהיר שהאדמה היא הדבר המשמעותי פה. זה בניגוד לשוט נורמלי שהקומפוזיציה שלו בדרך-כלל שונה. חצי-חצי או אפילו שני שליש שמיים ורק שליש אדמה.
א: הסרט אמנם מסוגנן, אבל מצולם ברובו מהכתף בצורה שקטה, זה לא מרגיש צילום תזזיתי באיזשהו אופן או לא מתוכנן. עד כמה היתה אימפרוביזציה באיך שהשוטים בנויים?
ע: לא הכנתי "סטוריבוארד". הכנתי פלור-פלנים (תרשימי רצפה של מקום הצילום), וציירתי את כל הסצנות שהיו בסרט והתנועה של השחקנים ואיך המצלמה עוקבת אחריהם. בפועל דברים קצת השתנו בהתאם למצב של האור, למגבלות של לוקיישנים, אבל רוב הזמן עבדנו לפי זה. תמיד היה ברור מאיפה השחקן מגיע ולאן הוא הולך ומה המצלמה צריכה לתפוס בסצנה.
א: החלטת לעבוד בסרט עם שחקנים לא מקצועיים. האם היתה התלבטות לגבי זה?
ע: היה לי ברור שאני רוצה שחקנים בדואים. שמעתי שיש תיאטרון חובבים במתנ"ס רהט ויצרתי איתם קשר ועשיתי אודישנים לכל ארבעת השחקנים שחברים בתיאטרון, ולא הרגשתי שאף אחד מהם מתאים. אחר-כך בחנתי כ-30 מועמדים בדואים והראיתי את האודישנים האלה למפיקים והם טענו שאף אחד מהם לא יחזיק סרט על הכתפיים. נוצר ייאוש מהאופציה הזו. ואז בחנתי שחקנים ערבים שהם לא בדואים, אבל היתה תחושה שהאותנטיות אבדה. חזרתי לחפש בדואים ובדרך לא דרך מצאתי את עדנאן שהוא בדואי אבל חסר ניסיון במשחק, יש לו כישרון משחק טבעי ולא מתאמץ. בעיני הוא מדהים.
א: מאוד קשה להגיע לדיוק עם שחקנים לא מנוסים, כמה טייקים היו לשוט ממוצע?
ע: שניים, שלושה, נדיר שהיה יותר. רוב הסצינות הן גם מאוד פשוטות מבחינה משחקית- הליכות בתחנה או במדבר או סצינות שהן פעולות ללא מילים.
א: זה אילוץ או שחשבת שזה מספיק?
ע: לא היה המון זמן. צילמנו בסה"כ 12 ימי צילום. ב"פיצ'ר" נורמלי מצלמים 20-30 ימי צילום. זה גורם לך לעבוד מהר. אני לא זוכר הרבה רגעים שהתפשרתי בהם, אבל ברור שהיו קטעים כאלה. בסצנת הפתיחה הדלת של האוטובוס נפתחת על המצלמה, רואים את זה. רציתי עוד טייק, אבל לא היתה לי ברירה. היינו חייבים להמשיך הלאה.
א: יש יתרונות בהפקה עם אילוצי תקציב?
ע: אני לא יודע, אין לי למה להשוות. אני משער שהיה משהו יחסית גמיש בעבודה עם הצוות הזה. אם זו הפקה גדולה יכול להיות שדברים הופכים להרבה יותר מסובכים.
א: ואחרי הצלחה כזו, ההפקה הבאה הולכת להיות יותר גדולה לדעתך?
ע: הסרט הבא לא בהכרח יהיה יותר גדול. זה סיפור על נער שפוחד מהגיוס לצבא, אבל לא מסוגל לספר על זה לאבא שלו שמאמן אותו להיות חייל קרבי. התסריט כרגע הוא די צנוע, אבל אני מקווה שיהיה יותר כסף, יותר ימי צילום ובלי הטירוף שהיה לי בצילומים של "שרקייה".
א: נתחיל את ה"קראודפאנדינג" (גיוס כסף מכלל הציבור) עכשיו?
ע: (עמי צוחק), אני לא פוסל שום דבר. זו נראית לי גם דרך לגיטימית לגייס כסף.
השיחה פורסמה במקור בגרסה מקוצרת וערוכה היטב ב"כביש 40- מגזין התרבות של הדרום".
פרסם תגובה