"אל תצלם ספינת דייגים יוצאת אל הים, צלם ספינה יוצאת אל הלא נודע"- שיחה עם נתי ברץ, במאי "הגלגול"

 

החל מיום שישי הקרוב יוצג "הגילגול", סרטו של נתי ברץ, בהקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ. זהו סרט דוקומנטרי העוסק בנזיר טיבטי המחפש את הגלגול של המאסטר שלו. לרגל ההקרנות שוחחתי עם נתי על הסרט.

א: הי נתי, הסרט מגיע לארץ אחרי שזכה כבר בהכרה בין-לאומית רבה. רק לפני שנתחיל, תספר לי על מה מדובר?
נ: קודם כל השותפים לסרט הם ערוצים מכל העולם כולל ארטה-צרפת, פי.בי.אס (ערוץ אמריקאי), בי.בי.סי הבריטים ועוד. הסרט יוקרן מסחרית במקומות רבים בעולם כולל ארה"ב. הסרט גם זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה האחרון, והוקרן בפסטיבל טורונטו החשוב. הוא יוקרן גם בפסטיבל ברלין הקרוב במסגרת פנורמה.

א: מכובד ביותר. לסרט אין שום אחיזה ישראלית ואתה ישראלי, אז מה החיבור שלך לסרט?
נ: יש את העניין הרומנטי ויש את העובדה שאני רואה את עצמי בתור קולנוען שרוצה לעשות סרטים ומחפש תמיד את הפרוייקט הבא.

א: אותי יותר מעניינת רומנטיקה.
נ: התאהבתי בטיבטים לפני 13 שנים כשהייתי בטיול במזרח ומאז אני אחוז באובססיית טיבט. בכל טיול שעשיתי בהודו לאורך השנים רדפתי אחרי טיבטים, קראתי המון ספרות בודהיסטית, השתתפתי בריטריטים, וכבר כשהייתי באוניברסיטה רציתי לעשות סרט על טיבט. רציתי הזדמנות להיות עם טיבטים ולחקור את האובססיה שלי. אולי אני פשוט צריך לעבור לגור בטיבט…

א: הרגשתי בסרט שיש בו הרבה אלמנטים לא מערביים ולא מוכרים. לדוגמא, טנזין, הנזיר גיבור הסרט מגיע לכפר הולדתו, אבל אתה נמנע מלהראות אותו עם הוריו ומשפחתו. בסרט מערבי, ולו בגלל החשיבה הפסיכולוגית על השפעת ההורים על ילדיהם, היו קופצים על ההזדמנות ומראים אותו עם הוריו.
נ: הסרט צולם במשך חמש שנים, ויש עוד 270 שעות חומר גלם שלא רואים בסרט, חוץ מהפגישה עם ההורים, ולכן הכל עניין של בחירה. בחוויה הבודהיסטית ולא הפסיכולוגית-מערבית אין שום משמעות ליחסים שלו עם הוריו ויותר מזה, ברגע שהוא הופך לנזיר הוא צריך לנתק את מערכת היחסים עם המשפחה שלו. מגיל 3 טנזין הלך אחרי המאסטר שלו ואף ברח אליו למערה. בגיל 7 הוא כבר נמסר לידי המאסטר. כל העניין של הסרט הוא לחשוף אותך לצורת מחשבה ומערכת ערכים שונה. כשטנזין מוצא את הילד שהוא גלגולו של המאסטר, והילד עובר את תהליך ההפרדה מהוריו, הצופה מבין שזה מה שעבר על טנזין עצמו. המרכז מבחינתי היה סיפור האהבה בין טנזין לבין המאסטר.

א: איך התמודדת עם זה שלא נולדת לתרבות שעליה החלטת לעשות סרט?
נ: חייתי במנזרים ובמחיצת טיבטים חודשים רבים עד שאפילו הטקסים שלהם נראו לי טבעיים. היה לי חשוב מאוד להגיע למצב שבמקום שאעסוק באיזוטריה ובצבעוניות, אוכל להתייחס לסרט כאילו עשיתי אותו בתוך התרבות שלי. יחד עם זאת, תמיד זכרתי שאני בעצם עדיין לא מבין כלום. אני חושב שכשצילמתי בעצמי בארבעת החודשים הראשונים, לא צילמתי מספיק שוטים יפים וצבעוניים שיקשטו את הסרט אלא רק דרמה אנושית. כל פעם שצלם חדש הצטרף אלי לצילומי הסרט, הייתי צריך לחזור ולבקש שלא להתרכז באלמנטים הצבעוניים של התרבות אלא להתרכז בדרמה האנושית.

א: אני חושב שיש משהו בצילום שהופך את הסרט הזה ליותר גדול מהסיפור שלו- משהו בנופים ובאופן הקולנועי שבו הסרט מצולם, מה הנחה אותך בצילום הסרט?
נ: כשהתחלתי לצלם הייתי מושפע מקבוצת "דוגמה" הדנית, חשבתי שכל מה שחשוב זה הסיפור והפריימינג ולא המקצועיות והליטוש של הצילום. החלטתי מראש שהסרט יצולם במצלמה קטנה, על כתף, אפילו כשאני אצלם אנשים כמו הדלאי למה. רציתי להיות נייד,קרוב לטנזין ורציתי באופן חד לגרום לצופה להתרכז בדרמה ולא במעטפת המרהיבה. ה"דוגמה" נתנה לי הצדקה חזקה לזה.

א: לא הייתי מעלה בדעתי שיש קשר בין קונספט צילום הסרט לבין "דוגמה 95". מתי שינית את אופן הצילום?
נ: אני לא שיניתי, זה הצלמים ששינו. ככל שהסרט גדל, הגיעו צלמים יותר טובים שצילום הכתף שלהם נראה כמו צילום בעזרת חצובה. ירון אורבך, הצלם הראשי של הסרט, צלם מופלא שמצלם פיצ'רים בניו-יורק, הלך עם הכיוון הזה לגמרי אבל גם בצילומי תקריב שלו ממרחק גדול המצלמה לא תזזיתית בכלל. מצד שני, המעטפת של הסרט הזה היא מיתית וגדולה מהחיים, ולכן תמיד ראיתי את הסרט כניגודיות בין שוטים מאוד פתוחים שמבטאים את המעמד ההיסטורי ובתוכם חיתוכים לקלוז-אפים מאוד קרובים אל הגיבורים, כלומר הסיפור האישי של טנזין בתוך המהלך ההיסטורי.

א: זאת אומרת שלכל סיטואציה צילמת גם אקסטרים לונגשוט בנפרד כדי שתוכל לחתוך אליו בהמשך?
נ: בכל סיטואציה היה לי חשוב שיהיה שוט דרמטי שמראה גודל ומעמד, יש את זה בלימודים של הדלאי למה, בהליכה של טנזין מול הטבע ובחיפושים, בעצם בכל מקום. אני חושב שזה עניין של גישה, כל סרט דוקומנטרי, ואפילו הקטן ביותר, אפשר לצלם ולערוך באופן דומה. זה עניין סגנוני. גרירסון אמר:" אל תצלם ספינת דייגים יוצאת אל הים, צלם ספינת דייגים יוצאת אל האופק – אל הלא נודע" .התפקיד של הבמאי בעיני הוא להסתכל על המציאות באופן דרמטי, ולחבר אליה את הצופים. כשחיים עם מישהו באופן יומיומי, הכל נראה פשוט וקטן. אתה צריך להזכיר לעצמך,לצלם ולעורך את הדרמה שבעניין.

א: הבחנתי בסרט בשלושה סוגים של סצנות – סצנות דוקומנטריות ללא התערבות המצלמה, סצ

פורסם ב-6 בינואר 2009 בשעה 16:25 קטגוריות: שיחות עם יוצרים | תגובות (35)

רביעי בערב בטלוויזיה: המלך לאטי נגד הישרדות, למי יהיה יותר רייטינג?

 

באקט של ייאוש החליטה הבוקר הנהלת "רשת"- ערוץ 2 להקדים ביום את מועד השידור של הסרט שלי "המלך לאטי הראשון" ולהעמיד אותו אל מול הפרק הראשון של מפלצת הרייטינג "הישרדות". הסרט ישודר מחר, ביום רביעי בלילה, בשעה 22:50 בערוץ 2. גורמים ברשת מסרו לי שהסרט שובץ, לאחר סיום "הישרדות", כדי שהמוני האנשים המחכים לשידורו של "המלך לאטי הראשון", ייצמדו לערוץ 2 בזמן השידור וכך יתרמו לרייטינג שיא גם לתוכניות האיכות שישודרו לפני לאטי- תוכנית הקאוצ'ינג של אלון גל ותוכניתו של ניסים משעל.

מי שלא רוצה להצמד לטלוויזיה, מוזמן לבוא לצפות בגרסת 70 הדקות של הסרט ביום שבת הקרוב בשעה 18:00 בסינמטק ת"א. בקשות לכרטיסים אפשר להפנות אלי למייל.

* עדכון- מסתבר שלפני ההקרנה בסינמטק בשבת תתקיים הרצאה של ד"ר גליה צבר, ההרצאה תתחיל ב17:00 והסרט מייד אחריה, יתכן שלפני 18:00.

לצפייה בטריילר של המלך לאטי הראשון.

פורסם ב-23 בדצמבר 2008 בשעה 19:07 קטגוריות: המלך לאטי הראשון | תגובות (671)

4 הערות משלהי נובמבר

 

קראתי בנשימה אחת את הספר החדש של פבלו אוטין, "קרחונים מארץ החמסינים". הסרט מכיל שיחות עם במאי קולנוע עלילתי ישראלים על סרטיהם מהשנים האחרונות ומאפשר הצצה מאוד מעניינת אל המחשבות של הבמאים והסיבות להרבה החלטות אותן החליטו במהלך העבודה על הסרטים. חוץ מזה שהספר מאוד מעניין הוא גם עושה הרבה חשק לחזור ולראות את הסרטים פעם נוספת. מומלץ מאוד לכל חובב/ סטודנט לקולנוע.

 

 

ליד כיכר רבין תלוי שלט ענקי " היצירה החדשה בלב תל-אביב הקלאסית". אלא שהיצירה החדשה בעיר, היא לא יצירת אמנות, אלא עוד מגדל. כנראה שככה נראות יצירות בעיר שלא מצליחים להחליף בה ראש עיר. בקלפי שאני ספרתי, לא רחוק מהשלט הזה,  דווקא היה רוב עצום לדב חנין ולעיר לכולנו. אולי בפעם הבאה.

 

 

בשעה טובה, סיימתי לעבוד על שלושה סרטונים מ"הסצנה החסרה". בקרוב אעלה אחד מהם לצפייה כאן. אני מחפש סיפורים דוקומנטרים נוספים שהפעם אמורים לעסוק ב"גוף", "הצלחה", "מכוניות", ו"משחקים". אם למישהו יש סיפורים מעניינים הוא מוזמן ליצור איתי קשר.

 

 

ב1.1.2009 בשעה 23:00 ישודר הסרט שלי "המלך לאטי הראשון" בערוץ 2. לכבוד ההקרנה הטלוויזיונית קיצרתי את הסרט לאורך של 50 דקות במקום 70 בגרסה המקורית. ניסיתי להתווכח על רוע הגזירה, כי אני מאוד אוהב את הגרסה הארוכה, אבל לא היה עם מי. הסבירו לי של"רשת", גוף השידור בו יוקרן הסרט, יותר חשוב וכלכלי להקרין מייד לאחר מהדורת חצות שידור חוזר של סיינפלד מתחילת המאה. מי שירצה לצפות בגרסה המלאה מוזמן לעשות זאת בסינמטק ת"א בתאריך 27.12- יום שבת בשעה 18:00 בערב, במסגרת יום המהגר הבין-לאומי. קוראי הבלוג המעוניינים בכרטיסים מוזמנים לשלוח לי מייל ואני מבטיח לשמור להם מקום.

פורסם ב-29 בנובמבר 2008 בשעה 12:32 קטגוריות: יום בחיים- על תרבות וקולנוע | תגובות (22)

שובה של "הסצנה החסרה"

 

לבלוג הזה יש תכונה מוזרה- הוא נבואה שמגשימה את עצמה. כל מה שאני צריך לעשות כדי לגרום לשנה טובה יותר, זה בסה"כ לרשום מה אני מאחל בבלוג, ואז באורח פלא, זה קורה.
עוד לא עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי כאן על "הסצנה החסרה" והנה יש התעניינות צרפתית ברעיון ונשלחתי לצלם מספר סרטונים קצרים בארץ הקודש. אז עכשיו אני מחפש סיפורים באופן מעשי ולא באופן תיאורטי וזקוק לעזרה במציאת הסיפורים הנכונים.

הסיפור הראשון יעסוק ב"עבודה"- אני מחפש מישהו שהבוס שלו פיטר אותו והוא מת לחזור לרגע ההוא בחיים ולשנות את הדרך בה הוא פוטר.
הסיפור השני יעסוק ברשעות- אני מחפש מישהי שעשתה משהו מרושע למישהו אחר וחושבת שהגיע הזמן להתנצל.
סיפור שלישי יעסוק בנעורים- משהו שעשית או רצית לעשות כשהיית נער ואתה מאוד רוצה להגשים ואפילו אם עבר הרבה זמן מאז וזה מרגיש קצת מגוחך לחזור לשם עכשיו.
סיפור רביעי יעסוק במחוייבות- התחייבת לעשות משהו וברחת בשנייה האחרונה, אולי זה הזמן לנסות לחזור לנקודה ההיא ולקבל על עצמך את המחוייבות.

אם יש לכם סיפור כזה או דומה או שאתם מכירים מישהו שיהיה מעוניין להשתתף בסרטון כזה ולספר לי את הסיפור שלו, אני אשמח אם תפנו אלי. (כמובן שלא אכפת לי אם מדובר בנשים או גברים לגבי כל הסיפורים).
סיפורים נוספים על סצנות חסרות יתקבלו בהרבה אהבה.
שתהייה באמת שנה טובה מאוד.

הערה- מסתבר שיש עדיין בעיה בדיוור של רשימות, כל מי שרוצה ליצור איתי קשר מוזמן ב"קונטקט" -שטרודל uri-bar-on.com

פורסם ב-2 באוקטובר 2008 בשעה 16:08 קטגוריות: פיילוטים ורעיונות שעדיין לא מומשו | תגובות (407)

פוסט בניחוח באגט

 

האמא של ההמלצות
אם הייתי צריך להמליץ על דבר אחד בלבד לגבי פאריז זה היה ה"לילו" – LYLO. זוהי חוברת קטנה, אותה ניתן להשיג בחינם בכל סניף של רשת המוסיקה "פנאק", ומרוכזות בה כל הופעות המוסיקה המתרחשות מדי ערב בפאריז, כולל הופעות חינמיות בבארים הקטנים והאהובים עלי ביותר בפאריז. בערב ממוצע רשומות בחוברת הזו כ-40 הופעות חיות.

הרובע ה-19
בכל הפעמים שהייתי בפאריז לפני שבאתי לגור בה לא יצא לי לבקר ברובע ה-19, וחבל כי יש ברובע הזה הרבה דברים ששווים ביקור אפילו אם הוא במרחק של יותר מ-5 תחנות מטרו ממרכז העיר.

התעלות– הצרפתים אמנם קוראים למה שזורם במרכז הרבעים ה-10 וה-19 תעלות, אבל בקנה מידה ישראלי מדובר בנהרות. בעיני, הן הרבה יותר כיפיות מהנהר המרכזי של פאריז- הסיין כי בהליכה טבעית ליד התעלות האלו אתה מוצא את עצמך צועד צמוד לריצודי המיים. המקום ה"שיקי" ביותר לאכול בו בעונת הקייץ בפאריז הוא פיקניק על גדות התעלה, צמוד למיים, ולא בשום מסעדה מפוארת.

-Barourck הבאר/ בית קפה האהוב עלי נמצא ליד תעלת הלואר ב , 68 Quai de la Loire מדובר במקום קטן וביתי עם מוסיקה טובה, אנשים שמחים ואפילו פינת משחקים. בזכות המקום הזה, בין השאר, שיפרתי פלאים את כישורי הפטנק שלי ואני מקווה שאוכל להתמודד בכבוד בליגה של רוטשילד.

פלאס סן מרט– place Sainte Marthe היא הכיכר האהובה עלי ביותר. אין בה שום דבר מיוחד, היא לא הכיכר היפה ביותר בעיר אבל אני מרגיש בה בבית. היא קטנה ויש בה בדיוק את כמות החיים הנחוצה כדי שאוכל להתרכז בכתיבה בלי להרגיש לבד. בצהריים, מגישים באחת המסעדות בה ארוחה טעימה (כולל מנה ראשונה- עיקרית וקפה) במחיר 10 יורו. בתיאום מושלם, ברגע שהמסעדה הזו נסגרת, נפתח בית הקפה הסמוך אליה ואני יכול לעבור אליו ולהמשיך לכתוב. (האמת היא שהכיכר נחשבת ברובע העשירי אבל היא ממש צמודה ל-19).

קולנועי -MK2 הנמצאים משני צידי התעלה ליד כיכר סטלינגרד, כוללים 13 מסכים כל אחד. הם קולנועים נחמדים המציגים הרבה מאוד סרטים בגרסתם המקורית כלומר בלי דיבוב לצרפתית. אם קונים כרטיס בצד אחד של התעלה עבור קולנוע שנמצא בצד השני, זוכים בשייט חינם מצד לצד.

שני הדברים המופיעים בהמלצות המדריכים השונים ונמצאים ברובע ה19 ובשניהם כדאי מאוד לבקר הם:

Parc des Buttes Chaumont – בעיני הפארק השווה ביותר בפאריז, בהפרש משמעותי מהשאר, לאור זה שאפשר וכדאי לשבת בו על הדשא, הגבעות הגבוהות והמפלים השוצפים משכיחים את העובדה שאתה נמצא בתוך עיר, והתצפית על העיר גורמת לי לחייך.

פארק דה לה וילט– בפארק הזה נמצא מוזיאון המדע של פאריז שיש בו תערוכות נהדרות לילדים, הרבה מאוד מופעי מוסיקה- אני הספקתי הקייץ אפילו לשמוע שם את תומר יוסף והבלקן ביט בוקס, ובלילות הקייץ הקרים מתקיימות בו מדי ערב הקרנות סרטים לאור ירח.

חידה
נניח שאתה מאוד רוצה לראות סרט ישראלי על מסך גדול בשבוע הקרוב, באיזו עיר יהיה לך מבחר יותר גדול בתל-אביב או פאריז? אני לא בטוח מה בדיוק מציג השבוע בתל-אביב, אבל בפאריז אפשר לראות לא פחות מ-7 סרטים ישראלים על המסך הגדול- ואלס עם באשיר, שבעה, ועץ לימון ( המציגים בהקרנות מסחריות ומדורגים במקום השני, השביעי והשמיני בהתאמה בטבלת המבקרים של הפאריסקופ- הטיימאווט הפאריזאי), ביקור התזמורת, בופור, לקחת אישה, וחופשת קייץ (המציגים באופן עקבי במספר מצומצם של הקרנות מדי שבוע). צריך לזכור, מדובר בסתם שבוע פריזאי רגיל ולא בפסטיבל ישראלי חולף.

הגילוי היומי
אחרי עשרות באגטים הסתבר לי שאפשר לקנות גם חצאים. עמדתי בתור אחרי בחורה כהת עור ויפה, היא ביקשה חצי באגט, אז אני לקחתי את החצי השני שלה.

פורסם ב-24 בספטמבר 2008 בשעה 2:51 קטגוריות: פאריז | תגובות (999)

מה הדבר הכי מרושע שעשית?

 

זוכרים את הסצנה החסרה?
אני מחפש סיפורים לפיילוט חדש שיצולם בקרוב בנושא רשעות.
מה הדבר הכי מרושע שעשיתם? האם אתם חושבים שהגיע הזמן לנסות ולתקן את העוול? אם כן, זה הזמן לכתוב אלי מה הסיפור ואולי נצלם את זה, במהרה, בימינו, אמן.

 

פורסם ב-17 בספטמבר 2008 בשעה 17:15 קטגוריות: פיילוטים ורעיונות שעדיין לא מומשו | תגובות (337)

חמש הערות על השקשוקה

 

 • לסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי יש בעיני חשיבות רבה שחורגת מהסרט עצמו. האירוע התקשורתי סביבו יותר חשוב מההקרנה שלו ויותר חשוב מהאיכות של הסרט כי הוא זה שיכול להוביל לשינוי. הצופים האידיאלים של הסרט בעיני הם לאו דווקא האנשים שישנו את השקפת עולמם ואת דרך הצבעתם ויבינו את עוולות הקפיטליזים, אלא דווקא פקידי האוצר שחותמים על עסקאות כמו זו המתוארת כאן. ככל שהאירוע התקשורתי-פוליטי שהסרט הזה יצליח לחולל יהיה יותר משמעותי, יגדל הלחץ הציבורי על האנשים ש"מייצגים" אותנו מול בעלי ההון, ויש תקווה שהם יהיו מודעים שיש מי שאכפת לו ואולי יהססו לרגע לפני שהם חותמים בשמינו. מהבחינה הזו, ההישג הגדול ביותר של הסרט, נכון לכרגע, הוא נסיון הצנזור שלו על-ידי האחים עופר, כי הוא זה שיצר את ההד הציבורי הכי גדול.

• הישג נוסף של רוזנטל ועבודי הוא העלאת המודעות לנושא ואפילו את המודעות של מי שכביכול מודע. כמות הכתבות והמאמרים שקראתי בנושא בשבוע האחרון מאוד גדולה ואני בטוח שאני לא היחיד. המאמר הכי מבריק/ מפחיד/ מעניין שקראתי פורסם ב"החברים של ג'ורג'" על-ידי יוסי גורביץ'. בעיני זו קריאת חובה.

• אחרי הקריאה על עסקת השקשוקה, לא יכולתי להימלט מהחישובים הדמגוגיים של "מה היה אפשר לעשות בכסף הזה?". לפי המתואר בכתבה הזו בNRG הפסידה המדינה מעסקה ספציפית עם האחים עופר 1.2 מיליארד שקל. בימים אלו, פקידי האוצר מנסים לקצץ את תקציב הקולנוע הישראלי שעמד בחמש השנים האחרונות על 58 מיליון ש"ח (מדובר על תקציב שכולל את השכר של כל מי שעוסק בתחום הקולנוע – תסריטאים, במאים, מפיקים, עורכים, צלמים, תחקירנים, שחקנים ואת כל הציוד הנדרש להפקת סרטים). לפי החישוב הזה הועברו לאחים עופר בעסקה הזו כ-20 שנות קולנוע ישראלי ממומן היטב. לא חבל?

• אני מאוד מקווה שמיקי רוזנטל יצליח לכסות את כל הוצאות ההפקה שלו וגם ירוויח מהסרט, בדיוק כמו שאני מקווה שכל דוקומנטריסט ישראלי אחר יצליח לעשות זאת. ידוע לכל שהתחום קצת בעייתי מבחינה כלכלית ואני בטוח שכשרוזנטל יצא לדרך הוא ידע את זה וציפה לעשות סרט מאוד חשוב שגם יצליח לכסות את ההוצאות שלו, אבל לא אחד שיגרום לו לעושר גדול. אני לא כל-כך מבין איך ביטול השידור ב"יס" שינה את חישובי הרווח וההפסד של הסרט הזה. אם "יס" עמדו בכל המחוייבויות החוזיות והכספיות שלהם, למעט השידור, הרי שמצבו הכלכלי של הסרט אמור היה להשתפר מהצינזור כי הוא מאפשר להפקה מכירה נוספת בכרטיסים בסינמטק או במכירה לערוץ שידור אחר. ובלי קשר לזה, ברגע שאגיע לישראל, ארוץ לסינמטק לראות את הסרט, כי חשובה ההזדהות עם הכיוון שאליו הסרט הזה חותר וחשובה גם התמיכה במיקי רוזנטל ואילן עבודי אישית.

• ממש בא לי שקשוקה.

פורסם ב-4 בספטמבר 2008 בשעה 2:03 קטגוריות: יום בחיים- על תרבות וקולנוע | תגובות (35)

המלך לאטי הראשון באוזן השלישית בת"א

 

אני מבטיח לחזור בקרוב לכתוב פוסט אמיתי שיכלול דיווחים מהרובע ה-19 בפאריז. בינתיים, אני שמח להודיע על הקרנה ראשונה של "המלך לאטי הראשון",  יום רביעי, 20.8, בשעה 19:30 באולמות ההקרנה של האוזן השלישית בת"א. אני מאוד אשמח אם מי שהולך יספר לי איך זה היה.

פורסם ב-19 באוגוסט 2008 בשעה 1:19 קטגוריות: המלך לאטי הראשון | תגובות (85)

המלך לאטי הראשון בחיפה

מחר, 31.7, בשעה 19:00 תערך הקרנה של הסרט שלי "המלך לאטי הראשון" בסינמטק חיפה.

המטוסים מפאריז מלאים, אז לא אוכל להגיע להקרנה, אבל אשמח מאוד אם מישהו יספר לי איך היה.

פורסם ב-30 ביולי 2008 בשעה 17:13 קטגוריות: המלך לאטי הראשון | תגובות (249)

סינופסיס לסרט דוקומנטרי "יוד'לה לתמיד?"

במרץ 1999 פגשתי את צחי נוי באתר צילומים של סרט סטודנטים. אנחנו נכנסים לשיחה על חייו של השחקן והדימוי שנדבק לו בעקבות תפקידים שקיבל. צחי מתלונן באוזני על המחיר שהוא משלם על כך שגילם את יודל'ה, בסרטי "אסקימו לימון". לבקשתו, אני מסכים לביים סרט דוקומנטארי שיחשוף צדדים אחרים שלו כשחקן. צחי מאמין שסרט כזה יוכל לחלץ אותו מהדימוי שדבק בו.
מספר חודשים לאחר מכן, ביולי 1999, התחלנו את הצילומים עם צחי, ראיונות, אודישנים, תגובות ברחוב, מפיקים ואנשים שעבדו עם צחי מספרים עליו. במהלך הצילומים, אריק, גיסו לשעבר, פוגש אותו ומציע לו להצטרף לחברת הסטארטאפ שהוא מקים.
אוגוסט- דצמבר 1999- צחי משתכנע להשקיע בחברת הסטארטאפ שהרעיון שלה הוא העברת מידע במייל ישירות למח של בן- אדם. כמונו, צחי מטיל ספק ברעיון שנשמע כמו הזיה ממוחו המטורף של גיסו. אבל לאחר פרזנטציה משכנעת שהציגה בפנינו המצאה המאפשרת לעוורים לראות, צחי משתכנע ואנחנו, ספק מסוקרנים, ספק משועשעים, יוצאים איתו למסע. הוא מתמנה למנכ"ל החברה ואנחנו ממשיכים בצילומים.
ינואר- מאי 2000- השותפים עושים ניסיונות רבים לגיוס כספים נוספים לחברה, אבל נתקלים בקשיים רבים. לא נמצא משקיע שיהיה מוכן להשקיע בחברה שבה יוד'לה, סליחה, צחי הוא המנכ"ל. הכיוון של הסרט הדוקומנטארי, כבר לא ממש ברור וצוות ההפקה מחליט להפסיק את הצילומים. טלפון שאני מקבל מצחי, מקפיץ אותי ואת הצוות ליום צילום נוסף. מנהל האשראי בבנק מזרחי מוכן להרים את הכפפה ומציע להם העמדת קו אשראי בתמורה להעמדת ערבות קשה. (בית או כל נכס אחר). אנחנו חוזרים לצלם.
יוני- יולי 2000- לאחר ניסיונות רבים, צחי מצליח לשכנע את אחותו להעמיד את הבית שהם קיבלו בירושה מהוריהם ובו היא גרה עם ילדיה, כערבות לבנק.
אוגוסט 2000- ספטמבר 2001- החברה מצליחה לגייס משקיעים נוספים, ביניהם קרן הנאמנות ג'רוזלם גלובל של שלמה קליש, ועוד מספר משקיעים פרטיים. החברה מגייסת עובדים, ומסיימת פיתוח אבטיפוס של המוצר, מתקיים מו"מ למכירת החברה ברווח גדול.
אוקטובר 2001- מרץ 2002- מכירת החברה לא מצליחה, רמת המזומנים של החברה יורדת, צחי ואריק נקלעים לריב, אריק עוזב את החברה. צחי מנסה במקביל לחזור לקריירת המשחק, הוא מוזמן להשתתף במספר פרקים באופרת הסבון "רמת אביב ג'" בהפקת גלובוס גרופ.
מרץ-נובמבר 2002- צחי לא מצליח לשלם לעובדים את המשכורת, החברה ממשיכה לקרוס, בחודש נובמבר מתמנה לחברה כונס נכסים.
יוני 2003- הבנק דורש מאחותו של צחי לפנות את הבית לקראת מכירה. צחי מיואש.
יולי 2003-יוני 2004- מתנהלים דיונים בין צחי לבין הבנק, יורם גלובוס מתערב בדיונים ומציע לצחי לשחק בעוד שלושה סרטי אסקימו לימון כיוד'לה בוגר. גלובוס מוכן להתחייב להחזר החובות לבנק אם צחי יסכים ובכך למנוע את פינוי אחותו ומשפחתה מהבית. מצד אחד- צחי חייב את זה לאחותו, מצד שני – האם הוא יכול להיות יוד'לה לתמיד?

את הסרט הזה לא הצלחתי לגמור, זאת אומרת לא הצלחתי להתחיל לצלם, זאת אומרת שהוא בכלל לא דוקומנטרי אלא מוקומנטרי. הרעיון לסרט הזה התחיל בכלל מפגישה עם עידן אלתרמן. אחרי ששנינו ביימנו סרטונים קצרים לפרויקט "מבטים 2002", (אני את "72 בתולות" והוא את "אבטחה צריך לקיים") חשבנו שיכול להיות נחמד לעשות משהו ביחד. הגעתי אז למסקנה שכל מה שאני יודע על עידן מתמצה בדמות שלו כ"צחי". רציתי לעשות סרט מוקומנטרי העוסק בדימוי הזה ובאיך שדימויים נדבקים ומצא חן בעיני הרעיון שסרט כזה יהיה מוקומנטרי כלומר דוקומנטרי פיקטיבי. כשדיברתי עם עידן על זה הוא לא התלהב, ואמר שזה לא מתאים לו. אבל אני כבר מאוד התלהבתי והעליתי את כל השמות של האנשים שאני יודע יותר על הדימוי שלהם והרבה פחות עליהם.

יוד'לה הכי התאים, למעשה הוא התאים הרבה יותר מצחי כלומר מעידן. צחי נוי כלוא בתוך הדימוי של יודל'ה כבר כמעט 30 שנה, וכשנפגשנו והוא אהב את הרעיון, היה לי ברור שהוא האיש הנכון לתפקיד הזה. המרירות האמיתית שלו על כך שבגלל שהוא מקובע בתודעה הציבורית כיודל'ה אף אחד לא מציע לו תפקידים אחרים שימשה מניע מרכזי בתסריט. את התסריט כתבתי כשהוא מבוסס פחות או יותר על הדמות של צחי נוי אבל כל העלילה הייתה מומצאת לחלוטין. הבעיות התחילו בשלב גיוס הכספים. אם הסרט מוצג כדוקומנטרי אז הוא נשמע סיפור מעולה ורוב האנשים היו שמחים לראות סרט דוקומנטרי כזה, אם הוא מוצג כעלילתי, זה לא נשמע מעניין. אם אתה מגיש אותו למסלול דרמה אז בקרנות מסבירים לך ש"זה לא דרמה, אם כבר אז זה דוקומנטרי חוצה גבולות", ואם אתה מציג את זה כדוקומנטרי ובסוף מסביר שזה פיקטיבי, אז שואלים: "מה פה דוקומנטרי בכלל?" כל התשובות שקיבלנו היו שליליות. למרות שניסיתי להגיש ולהציג את הפרויקט שוב ושוב עם מפיקים שונים לא הצלחתי להשיג מימון לסרט הזה, וכך גם הוא נהדף אל מעמקי ההארד-דיסק.

אולי בגלל זה ואולי סתם כי זה סרט טוב, אני מעריץ את אבידע לבני שהצליח לעשות את הסרט "הימנית האחרונה של מקס בר". זה סרט מקסים ומומלץ (בייחוד למי שאוהב מוקומנטרי), הסרט יו

פורסם ב-24 ביולי 2008 בשעה 22:54 קטגוריות: פיילוטים ורעיונות שעדיין לא מומשו | תגובות (16)