את סוף השבוע האחרון ביליתי בעין גדי בכנס של פורום היוצרים הדוקומנטרים. עין-גדי, אחד המקומות היפים בארץ, (שלא יוצא לי להגיע אליהם כי יש לי פוביית דרום קלה שמתבטאת בזה שבכל פעם שאני יוצא מהעיר אני מעדיף באופן אוטומטי לפנות צפונה), הוא מקום אידיאלי להתנתק מהעולם ולצלול לתוך סוף שבוע של סרטים ומחשבות. הכנס אירח שני יוצרים דוקומנטרים מובילים- ניק ברומפילד ואריק גאנדיני ואיפשר צפייה בסרטיהם, שיחה איתם על כל מה שעניין אותנו, ועוד מספר הרצאות על נושאים שונים הקשורים ליצירה הדוקומנטרית.
הבריטי
ניק ברומפילד הוא אחד הדוקומנטריסטים שאני הכי אוהב לצפות בסרטיהם. סרטים כמו הסרטים על הרוצחת הסדרתית איילין וורנוס ועל יוג'ין טרבלאנש, מנהיג המפלגה הגזענית בדרום אפריקה, הם סרטי חובה לכל דוקומנטריסט ואולי גם לכל אחד. ברומפילד, בעיני, הוא קולנוען מרשים כי הוא מצליח בסרטיו הפשוטים מבחינה קולנועית להגיע אל לב הגיבורים שלו, לפענח אנושית גם בדמויות הקיצוניות ביותר, ליצור סיפור מעניין ומורכב ולהתנהג על המסך באיזו בריטיות שיש בה "אנדר-סטייטמנט" קומי שקשה מאוד לייצר. מהפגישות איתו אפשר היה ללמוד שברומפילד משקיע פחות מחשבה, ממה שהיינו מצפים מקולנוען בסדר הגודל שלו, בעיצוב הפריימים והמבע הקולנועי ומה שמניע אותו הוא בעיקר הסקרנות הבסיסית שלו והיכולת שלו לגלות עניין במה שקורה או לא קורה בזמן הצילומים.
דווקא גאנדיני (שנדמה שממש התאהב בברומפילד תוך כדי סוף השבוע), הוא זה שהצליח להגדיר עבורי את מה שכל-כך מקסים אצל ברומפילד-" הוא מקצוען ביצירת סרטים שנדמים כסרטי חובבים"- כשאתה צופה בסרט של ברומפילד, נדמה לך שכל אחד היה יכול להסתובב עם בום ומבט נאיבי בעיניים ולהגיע לתוצאות של ברומפילד, המציאות, כמובן, מאוד רחוקה מכך- רק ברומפילד יכול להיות ברומפילד.
רובין הוד המודרני
סרטיהם של גאנדיני וברומפילד שונים מאוד האחד מהשני. גאנדיני יוצר בעיקר סרטי תזה, העוסקים בנושא מסויים המטריד אותו ( תרבות הצריכה, החברה והטלוויזיה האיטלקית או בית הכלא גואנטנמו) כשהדמויות משרתות את התזה. הסרטים שלו הרבה יותר אסטטיים משל ברומפילד ומשתמשים בכלים הויזואלים והמוסיקליים של עולם הפרסומות כדי לתקוף את אותו העולם בדיוק.
בסרטו החדש "וידאוקראסי" שמעורר סערה באיטליה הוא מציג את השתלטותה של הטלוויזיה על המחשבה האיטלקית ואת השתלטותו של ברלוסקוני על כל המרחב הציבורי. הדמות המשמעותית ביותר בסרט היא הדמות של "קורונה", צעיר איטלקי שהבין את השיטה והחליט להלחם בה בכלים שברשותו. הוא מפעיל צוות של צלמי פאפאראצ'י המצלמים סלבריטיס במצבים מביכים ואז במקום לפרסם את התמונות הוא מציע אותן למכירה לסלבריטיס עצמם, שמעדיפים לקנות את התמונות ולגנוז אותן ולהמנע מהפגיעה בתדמית שלהם. קורונה מציג עצמו בתור רובין הוד מודרני: " כמו רובין הוד, אני לוקח מעשירים, אבל במקום לחלק לעניים, אני לוקח לעצמי…". בית-המשפט האיטלקי לא אישר את השיטות של קורונה ושלח אותו ל-80 יום בכלא, אלא שהמעצר לא הפך אותו ל"פרסונה נון גראטה" אלא להפך, הוא הפך לסלבריטי בעצמו, הוציא ליין מוצרים הנושאים את שמו, והפך לעוד אחד מאותם סלבריטיס שהוא ביקר בתחילת הסרט. סיפוריהן של הטלוויזיה והחברה האיטלקית כפי שהן משתקפות בסרט מלמדים אותנו שעדיין יש לנו בישראל לאן להדרדר, אבל שהמדרון חלקלק ואם לא נצליח לשים את הבלמים הנכונים מהר מאוד נמצא את עצמנו במקום העצוב בו נמצאים האיטלקים.
הסולק
מסתבר שמתי ברודו, האיש שהביא לתל-אביב את הבראסרי, הקופי-באר, ומלון מונטיפיורי עוסק לא רק בבניית מותגים קולינריים אלא גם משקיע ביצירות קולנוע בהפקת אמיר הראל, ומחזיק בבעלות בחברה שסולקת מיליארד דולר בשנה מהורדת מוסיקה באינטרנט. ברודו הגיע אל הכנס כדי להציג את חזונו לגבי תעשיית הסרטים בעתיד.
הוא התחיל את ההרצאה בכך שהבהיר לנו שהוא לא מתעניין ביצירה אומנותית ולא מתכנן להשקיע כסף כדי שאחד מאיתנו יזכה לביים את יצירת המופת שלו ולהפוך לפליני, מה שמעניין אותו הוא אך ורק איך לעשות כסף, במקרה הזה, מסרטים. הוא טען שההצלחה בהורדות בתשלום בתעשיית המוסיקה מוכיחה שאנשים מוכנים לשלם כסף גם על מה שבאופו תיאורטי הם יכולים להוריד בחינם באופן לא חוקי מהרשת, ושאפשר להעתיק את המודל המצליח גם לסרטים. הוא הצביע על אחת הבעיות הכלכליות הגדולות ביותר של תעשיית הסרטים והיא שגם כאשר סרט זוכה לפרסום כשהוא מגיע לפסטיבלים או במקרה של עג'מי מועמד לאוסקר, אין היום אפשרות אמיתית למנף את ההצלחה האמנותית להצלחה כלכלית, כי לחובב קולנוע יפני ששמע על עג'מי ורוצה לצפות בו, אין בזמן המועמדות איך לעשות את זה, ועד שהסרט יימכר ליפן ואותו חובב יוכל לראות אותו, הסרט כבר ירד מהכותרות ויאבד בין ים הסרטים האחרים.
ברודו טוען שהעתיד הוא אתר אינטרנט שבו כל אחד יוכל להוריד סרטים בזמן אמת ולשלם באמצעות סמס, דבר שיאפשר להפוך כל הצלחה אמנותית להצלחה כלכלית ולכולנו לשרוד. ה"הצעה העסקית" שהביא איתו ברודו ליוצרי הסרטים הדוקומנטרים היתה להעלות את סרטינו לאתר האינטרנט העתידי שלו ולסכם איתו על חלוקת רווחים, אך מעבר להעלאת הסרטים להחליט על סכום כלשהו ( לחלל נזרק הסכום 2,000 דולר, אבל זה יכול להיות כל סכום שהוא), שישולם לחברה שלו כדי לשווק את הסרט באינטרנט ולדאוג לכך שכל מי שיחפש אינפורמציה על הסרט יתקל באפשרות ההורדה שלו בתשלום.
ההרצאה היתה מעניינת וללא ספק, הכיוון שברודו הציג הוא הכיוון שאליו הולך הקולנוע העולמי, ואם דווקא ברודו יהיה זה שיצליח להשתלט על הסליקה העולמית של התשלום באינטרנט עבור הורדת סרטים, הוא יוכל להקים עוד הרבה מלונות בוטיק כמו הוטל מונטיפיורי, אבל אני לא בטוח שנכון להיום הוא מביא איתו איזו שהיא בשורה ליוצרים דוקומנטרים בישראל. עד כמה שידוע לי, נעשה עד היום, ניסוי אחד לשווק סרט ישראלי בשיטה אותה ברודו הציג, הניסוי הזה קבר את סרטו המקסים של דניאל סיון על "מופע החיים של גוטל בוטל", וכמות האנשים שראתה את הסרט היתה נמוכה מאוד. מעבר לזה, אם ברודו עצמו היה מאמין בשיטה שהוא מציע עבור סרטים כמו שלנו, הוא לא היה מבקש מאיתנו את הכסף עבור השיווק באינטרנט אלא היה משקיע אותו בעצמו ולוקח לעצמו אחוזים יותר גבוהים מהרווחים העתידיים.
השראה דוקומנטרית
מאז 2008 כשסיימתי לעבוד על "המלך לאטי הראשון" לא ניסיתי לפתח שום פרוייקט דוקומנטרי קלאסי. ביימתי סרטונים קצרים מ"הסצנה החסרה" לארטה, כתבתי לטלוויזיה, פיתחתי סרטים עלילתיים שלי ושל אחרים ואפילו התחלתי להפיק סרטים דוקומנטרים עבור במאים אחרים, אבל לא מצאתי את האנרגיות הנדרשות לצאת לעוד מסע ארוך משלי. אחד הדברים שהכי שימח אותי בסוף השבוע האחרון בעין-גדי היה שהוא החזיר לי את החשק לצאת שוב לדרך הארוכה והלא נודעת של בימוי סרט דוקומנטרי נוסף, וגם על זה אני רוצה להודות לפורום היוצרים הדוקומנטרים, לשרית סבו המפיקה וליואב שמיר המנהל האמנותי שארגנו את הכנס הזה. הכנס הסתיים בהבטחה שהוא יערך גם בשנה הבאה, אני מבטיח להיות שם.
* עדכון 3.3.10 – התקשרו אלי מהקרן החדשה ואמרו שהם מאוד שמחו לקרוא את הפוסט אבל חבל שלא הזכרתי גם אותם, כי הם היו אלה שיזמו את הכנס. אז תודה גם לקרן החדשה לקולנוע.
