מהי "הסצנה החסרה" שלך?

 

בשנת 2003 אחרי שביימתי את הסרטון "נשיקה היא נשיקה היא נשיקה" הבנתי משהו מוזר וחדש לגבי הכח של המצלמה. תמיד היתה לי הרגשה שיש שתי תגובות אפשריות למצלמה, אנשים שאוהבים מצלמות ואז כשאתה מצלם אותם הם פורחים (בדרך כלל, האנשים האלה פחות מעניינים אותי) ואנשים שמפחדים ממצלמות ואז הם נבוכים ומתרגשים ובדרך כלל מהצילומים שלהם לא יוצא שום דבר שאפשר להשתמש בו. כשצילמתי את סרטון הנשיקות הבנתי שלמצלמה יש כח אחר – המצלמה יכולה לשמש בתור תמריץ עבור אנשים כדי לעשות משהו שהם היו מתים לעשות, אבל בחיים לא היו מעזים. למסקנה הזאת הגעתי כשצפיתי בחומר הגלם של סרטון הנשיקות. האנשים שצילמתי לסרטון נבחרו לצילומים כי הביעו סלידה מהרעיון להתנשק עם מישהו שמסמל עבורם קו אותו הם לא מוכנים לחצות. מצד שני, הם ידעו מראש שהרצון שלי הוא שבסופו של דבר הם יתנשקו עם מי שיושב איתם על הספה. אם הם ידעו מראש ובכל זאת הגיעו ליום הצילומים, אז כנראה שהם בכל-זאת רצו לעבור את הגבול שהם עצמם קבעו והחליטו לעשות את זה בחסות המצלמה. המצלמה ואני (כבמאי שאומר להם מה לעשות), שימשנו בסרטון הזה, כתירוץ לעשות משהו שהם לא מעיזים לעשות בחיים הרגילים שלהם. חשבתי אז על מצלמה כמו סוג של אלכוהול המאפשר לך להיות טיפה שיכור ולהתחיל עם הבחורה שבחיים לא היית מעיז להתחיל איתה.

בעזרתו של קובי צאיג, הצלם (שעבד איתי מאז על רבים מהפרויקטים שלי), התחלנו לצלם סיפורים של אנשים שהמצלמה שימשה בהם כמו אלכוהול. המלהיב בסיפורים היה הסיפור של גדי- גדי היה אז עו"ד בן שלושים וסיפר לי על ההתאהבות הראשונה שלו במירב בכיתה א'-ב'. הוא תאר כמה הוא אהב אותה ואיך אף-פעם הוא לא העז לספר לה על זה. עוד הוא סיפר, שבזמנו, היה לו חלום שהיה חוזר על עצמו כל לילה: הוא הולך לים, ופתאום הוא רואה את מירב טובעת וצועקת הצילו, אז הוא רץ לתוך הים ומציל אותה, סוחב אותה על הידיים החוצה, והיא מסתכלת עליו במבט שאומר:" אני אוהבת אותך גם". מאז כיתה ח' גדי לא דיבר עם מירב, מאז סוף התיכון הוא לא ראה אותה. במהלך הצילומים הוא מנסה לאתר אותה, מדבר עם אבא שלה ונלחץ משיחה עם החבר שלה, הם נפגשים בבית הספר היסודי שלהם, הוא מספר לה כמה אהב אותה ומגלה שלא היה לה שמץ של מושג, ואז מספר לה גם על החלום. למרות שכל הסיפור מרגיש לה קצת מטורף, היא מחליטה לממש עבורו את החלום. הם הולכים לים והוא מביים את הסצנה שבה היא טובעת והוא מציל אותה.

בזמן שערכתי את הסיפור הזה, עם העורך רון עומר, חשבנו שאפשר להפוך את זה לסדרה שתקרא "הסצנה החסרה". בנוסף לסרטון המצולם של גדי שהאורך שלו היה 12 דקות, ניסחתי מסמך שהכיל את הרעיון ובקצרה סיפורים נוספים שהתאימו לפורמט, אותם מצאנו במהלך התחקיר. ניסיתי, ביחד עם המפיק עמי אמיר ממטר הפקות, למכור את הרעיון לגופי השידור. משום מה, אף אחד לא רצה את זה, אני לא לגמרי בטוח למה. התגובות שקיבלנו היו בעיקר: "זה מקסים, אבל זה לא מה שיביא לנו 25 אחוזי רייטינג".
את הפיילוט המצולם, אני לא יכול, לצערי, להעלות כאן, אבל הנה המסמך שהגשנו:

הסצנה החסרה*- פורמט לסדרה דוקומנטרית עם טוויסט.

אם היית יכול לשכתב את התסריט של החיים שלך, איזו סצנה היית מוסיף או משנה?
לכל אחד מאיתנו יש רגעים בהם אנחנו חושבים: " אם רק יכולתי לחזור אחורה בזמן הכל היה משתנה". לדוגמא: מישהו פיטר אותך מהעבודה, ואתה יצאת מהמשרד שלו שותק ועם דמעות בעיניים. אבל בעצם רצית להגיד לו בדיוק מה אתה חושב עליו, להפוך עליו את השולחן ולסיים בטריקת דלת כזו שכל המשרד ישמע. התוכנית מאפשרת לגיבורי הסדרה לביים עבור עצמם את הסצנה החסרה שלהם כפי שהם רואים אותה בדמיונם, ולסגור את העניין שנשאר פתוח.
ארבל, בת 30, היתה מאוהבת בחברה הכי טובה שלה בבית הספר התיכון, התוודתה בפניה ונדחתה, היא קיבלה ממנה הזדמנות שנייה לנשק אותה במהלך הטירונות בשירותים מסריחים בבה"ד 7, אבל לא ניצלה אותה, ארבל מנסה להחזיר את החברה לשם, אבל הפעם לנשק אותה. ענבל, בת 22, גנבה מאבא שלה בגיל 7 מדליה שסבא שלה הכין לו לבר-מצווה, ונתנה אותה לשתי בנות מקובלות מהכיתה שלה כדי שיהיו גם חברות שלה, המדליה נעלמה וענבל רוצה לחפש אותה בבית של החברות שלה ולהביא את המדליה בחזרה לאבא שיחבק אותה ויגיד לה שהוא סולח לה על הגניבה. אילנית היתה כבר מתחת לחופה עם גיא, אבל בשנייה האחרונה ברחה, 12 שנים עברו מאז בהן היא לא ראתה את גיא, היא רוצה להתנצל בפניו ולאפשר לו לשבור את הכוס. בגיל 12 יוסי הכניס מכות רצח לליאת בגלל שהיא המשיכה לענות על שאלות של המורה בזמן ההפסקה, כמה ימים אחר-כך היא התחילה ללמוד ג'ודו ונעשתה סגנית אלופת ישראל, היום בגיל 25 היא רוצה למצוא את יוסי ולהזמין אותו לדו-קרב בחצר בית הספר. מיקי ואלירן היו החברים הכי טובים מגיל צעיר, בגיל 12 הם ביצעו את הגניבה הראשונה שלהם מחנות הממתקים של אברהם, בגיל 18 הם נתפסו בפריצה לבית פרטי, והסתכסכו על רקע האשמות הדדיות. שניהם השתחררו כבר מהכלא, ומאז לא בקשר, מיקי, היום, מציל בחוף הים, רוצה לשחזר את הגניבה הראשונה מהקיוסק של אברהם, הגניבה שייסדה את הקשר ביניהם ועל-ידי כך לחזור לחברות הטהורה. דפנה, בת 40, היתה מלכת הכיתה, נעמה היתה הילדה הכי דחויה, יום אחד בכיתה ו' דפנה אמרה לנעמה: " תשמעי נעמה, יש לך את השיער הכי מכוער בעולם" יום אחרי זה נעמה גזרה לעצמה את השיער. דפנה מרגישה אשמה עד היום ורוצה למצוא את נעמה, להתנצל, ולאפשר לה לעשות לדפנה איזו תספורת שהיא רוצה.

הסיפורים נשזרים זה בזה בעריכה מקבילה וכל פרק נע בין מספר סיפורים שמתחילים בפרק אחד ומסתיימים בפרקים אחרים. כל אחד מהסיפורים מכיל את התיאור של הסצנה החסרה והחשיבות שלה בעיני הגיבור , את הנסיונות של גיבור הסיפור להפיק ולביים את "הסצנה החסרה" שלו עם האנשים האמיתיים הקשורים בסיפור, ובסופו של דבר הסצנה עצמה וההרגשה של הגיבור לגביה ולגבי המימוש שלה.

* סצנה- אירוע בסרט המתרחש כולו במקום אחד ובזמן אחד. כשמקרינים סרט בתהליך וחסרה סצנה מסוימת, שעדיין לא צולמה, נהוג להשתמש בכיתוב scene missing.

לפני כשנה, עשיתי נסיון נוסף להרים את הפרוייקט הזה בעזרת חברת הפקה אחרת, אבל גם הנסיון הזה לא צלח, וכך גם הרעיון הזה שוכב לו בתחתית ההארד-דיסק. בינתיים, אני מסתפק באיסוף סיפורים על סצנות חסרות שונות ומשונות. מהי הסצנה החסרה שלכם?

כאן יואב טוקר, פאריז.

 

כבר שנים שאני מקנא ביואב טוקר, אז הנה סוף סוף הדיווח שלי:

הרחוב האהוב עלי כרגע הוא  rue champollion  ברובע הלטיני. ברחוב הזה יש שלושה קולנועי סינמטק מקסימים שבכל אחד מהם לפחות שני אולמות. הפילמוטק הוא החביב עלי ביניהם כי הוא מקרין בעיקר סרטים באנגלית. בחודש שאני פה היו בהם רטרוספקטיבות לוודי אלן, מרטין סקורסזה, ג'ים ג'רמוש, דיוויד קרוננברג, אנטוניוני, ועוד. הפאב שממול לסינמטקים הreflet הוא בינתיים פאב הבית הפריזאי שלי- מומלץ בחום.

לאחרונה הפסקתי ללכת לאיבוד ברגל והתחלתי לנסוע לאיבוד על אופניים. ה- velib, (קיצור של המילים אופניים וחופשי או בעברית "חופשניים") הוא פרוייקט של עיריית פאריז. העירייה פיזרה ברחבי העיר עשרות אלפי זוגות אופניים. בעזרת כרטיס מתוחכם, אותו ניתן לרכוש ב30 יורו לשנה, מאפשר לכל אחד לקחת זוג אופניים ללא עלות נוספת לחצי שעה ולהחזיר אותן באחת ממאות תחנות ההחזרה ברחבי העיר.

ממה מפחדים הפריזאים? בין הדירה התלאביבית שלי לבין העולם שבחוץ מפרידה דלת אחת. ביני לבין העולם הפריזאי מפרידות חמש דלתות, שני קודים וארבעה מנעולים. וזו לא רק הדירה שבה אני גר, מדובר באיזו נוירוזה כללית שהופיעה כמעט בכל הבתים שהתארחתי בהם, אז או שיש כאן משהו מאוד מסוכן שאני לא ממש ער לו, או שזה סימפטום למחלה הרבה יותר מורכבת. בכל-אופן אני מבטיח להמשיך לבחון את התופעה ולעדכן.

בקולנועים המסחריים שמתחת הבית שלי מוצגים שני סרטים ישראלים – "ואלס עם באשיר" ו"שבעה", בהצלחה גדולה. כל פעם שאני עובר לידם, אני מתמלא בקצת גאווה פטריוטית מטופשת.

ובינתיים בארץ, בחודש יולי יהיו הקרנות נוספות של "המלך לאטי הראשון" ב21.7 בשעה 20:00 וב26.7 בשעה 18:00 בסינמטק ראש-פינה וב 31.7 בשעה 19:00 בסינמטק חיפה.

שלום, אני נוסעת. (לפאריז)

 

"מה יש לך לחפש בפאריז?" שאל אותי חבר פריזאי, " אני בעצמי רוצה לברוח מפה". אז ניסיתי להסביר לו ולעצמי למה עברתי לגור בפאריז: את כל חיי הבוגרים חייתי במרכז תל-אביב, אני מאוד אוהב אותה, היא העיר שלי והבית שלי, אבל כבר הרבה מאוד זמן, אני חולם על הזדמנות לגור קצת בעיר אחרת. לנשום אוויר אחר, להבין תרבות אחרת, ולתפוס זווית ראייה שונה על החיים.

הבחירה הטבעית שלי לעיר זרה היא ניו-יורק. נולדתי שם, כלומר יש לי דרכון אמריקאי, אני מדבר את השפה היטב ובאופן יחסי אמור להיות לי קל להתאקלם. אלא שאני לא רוצה להתאקלם. אחת המשימות שלי כדי שאוכל להמשיך את קריירת הקולנוען שלי היא להצליח למצוא מקורות פיננסיים נוספים לסרטים שלי מעבר לקרנות ולגופי השידור הישראלים. עד היום היה לי הרבה מזל.( למרות הרבה תשובות שליליות) כל הסרטים שלי מצאו מימון ישראלי. אין שום ערבות לכך שהקרנות ימשיכו להיות נחמדות לסרטים שלי וגם בגלל זה אני צריך לפתוח עוד אופציות. בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים ישראלים מומנו כקו-פרודוקציות ישראליות- אירופאיות, לעומת זאת, לא שמעתי על אף סרט ישראלי שמומן בכספים אמריקאים. כסף מארה"ב מממן בדרך-כלל סרטים באנגלית, ומה שאני רוצה לעשות זה סרטים ישראלים בעברית. ככה הוחלט שהעיר שבה אני רוצה לחיות בחו"ל תהייה אירופאית.

לפני שנה הוזמנתי לפסטיבל קאן לסדנה עבור קולנוענים צעירים של האיחוד האירופי. אחת החונכות בסדנה התלהבה מהסרטים שלי והציעה לי לנסות לפתח ביחד איתה את הסרטים הבאים. שם התחילה המחשבה על מגורים בפאריז. המחשבה הזו תפסה תאוצה בביקור הפריזאי האחרון שלי בנובמבר, והנה השבוע אני בפאריז.

אני לומד צרפתית, הולך הרבה לאיבוד בכוונה, מנסה לפגוש כמה שיותר אנשים מעניינים, מתלהב מהכמות העצומה של סרטי סינמטקים שמוצגים בעיר, ומקווה שבימים הקרובים אצליח להושיב את עצמי לכתוב את התסריטים, שבסופו של דבר, בשבילם בכלל הגעתי לכאן. יכול להיות שבעוד מספר חודשים אמצה את השהות הפריזאית שלי ואחזור. יכול להיות שארגיש צורך ואמצא סיבה להישאר יותר. זה תלוי בהרבה גורמים. בינתיים, אני כאן. מי שעובר בעיר מוזמן להגיד שלום. מי שמחפש במאי או כותב ישראלי בפאריז שיספר לי על זה.

"פתאום זה נשמע הרבה יותר הגיוני", אמר החבר הפריזאי.
אין לי מושג אם זה הגיוני, אבל בינתיים זה מאוד מאוד כיף.

היא רק בת 19

חנה מחמלבף רק בת 19, אבל הסרט שלה – "המחברת" ראוי מאוד. הנה הביקורת שכתבתי עבור וואלה.

 

"המחברת" סרטה של חנה מחמלבף מתאר יום בחייה של באחטאי, ילדה כבת 6 הגרה במערה באפגניסטן. באחטאי הצעירה מקנאת בעבאס הילד, שגר במערה הסמוכה ומחליטה שהיא רוצה גם ללכת לבית-ספר, דבר לא פשוט בכלל מאחר ובשביל ללכת לבית-ספר היא צריכה להשיג מחברת וכלי כתיבה ולמצוא בית-ספר שיסכים לקבל אותה לשורותיה. המכשולים בדרך להגעה לבית-ספר לא כוללים רק קשיים בירוקרטיים, אלא גם חבורת ילדים עם מקלות דמויי רובים, המשחקים באמינות רבה עד אימה חיילי גרילה הלוכדים את בחטאיי וילדות אחרות ולא מאפשרים לה להגיע לבית-הספר.

בכתיבת ביקורת על סרטה העלילתי הארוך הראשון של חנה מחמלבף מפתה מאוד לכתוב על השושלת המשפחתית העניפה שלה המשמשת כמקדם המכירה העיקרי של הסרט, אלא שהסרט של חנה מחמלבף בת ה-19 בלבד עומד בפני עצמו כיצירה קולנועית בשלה, הראויה לתשומת לב, גם בלי הקישור המשפחתי. בנוסף על כך, הביוגרפיה הקולנועית של היוצרת הצעירה הזו גם היא מרשימה וכוללת שני סרטים שהשתתפו בפסטיבלים חשובים בעולם. סרטה הקצר "היום בו חלתה דודתי" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו כשהיתה בת 9 בלבד, וסרטה הדוקומנטרי "האושר שבשיגעון" השתתף בפסטיבל ונציה כשהיתה בת 15.

כלל אצבע קולנועי קובע שעמוד אחד של תסריט שווה לדקת מסך אחת. התסריט שנכתב על-ידי מריזה, אמה של חנה וניתן להורדה באתר האינטרנט של המשפחה,כולל 21 עמודים בלבד ואורך הסרט הוא 81 דקות. מיעוט הדיאלוגים בסרט מאפשר לבימאית לתפוס את המציאות בקצב הנכון לסרט ובאיטיות הראויה לו. הבימוי של מחמלבף הצעירה בוגר מאוד ועבודתה עם השחקנים הצעירים (שמן הסתם לא הוכשרו בבתי ספר למשחק אלא הוכשרו במהלך הסרט) ראויה לשבחים רבים. הסרט כולו מצולם כמעט כמו סרט דוקומנטרי ומבליט את האמת הדוקומנטרית של הילדים שסיפורם מסופר בסרט. הבחירה היחידה הבעייתית של מחמלבף היא פס הקול של הסרט. המוזיקה מחדירה לסרט עודף דרמטיות ובמקום לעורר את הצופים להזדהות עם הסיטואציות אותה עוברת בחטאי מרחיקה אותם ממנה.

באחת מהסצנות המקסימות ביותר בסרט נאלצת הילדה באחטאי לעבור ליד כלב מעורר אימה. היא מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו: "כלב, אל תטרוף אותי". את הפשטות הזו, המשלבת פחד בסיסי של ילדים באשר הם מול עולם, עם הרצון של בחטאי להגיע ליעדה מצליחה מחמלבף לשכפל פעם אחר פעם לאורך הסרט כולו.

בעולם הקולנוע קיימת קטגוריה נפרדת ל"סרטי ילדים", בדרך כלל מדובר על סרטים שנעשו עבור ילדים ובמקרים רבים גיבוריהם הם ילדים. במקרה של "המחברת", למרות שהסרט עוסק בילדים והיוצרת שלו כמעט ילדה בעצמה, הרי שהסרט מיועד למבוגרים ומבקר את התנהלותם בעולם. שמו המקורי של הסרט בפרסית ובאנגלית הוא "בודהה קורס מתוך בושה", וצילומי ארכיון מרשימים מהאירוע ההיסטורי שבו פוצצו פסלי הענק של בודההבאפגניסטן על-ידי משטר הטאליבן פותחים ומסיימים את הסרט. חסרונם של הפסלים בנוף הוא הרקע למקום ההתרחשותן של הסצנות הדרמטיות ביותר בסרט. הההחלטה לשנות את שמו העברי של הסרט מחבלת אך במעט באלגוריה הפוליטית שהיא הבסיס לסרט הזה. הטענה המרכזית היא שילדים הגדלים בעולם בו שולטת האלימות כמו באפגניסטן לא יוכלו להיות שום דבר אחר פרט לאלימים מאוד. באחת מהסצנות בסרט אומר הילד עבאס לאחר שהושפל על-ידי שאר הילדים. "כשאני אגדל אני אהרוג אותך" ואכן זו האופציה היחידה שיש לילד הזה לגדול ולהרוג או להישאר קטן ולההרג.

מה לעשות עם 10,000 דולר? שיחה עם יריב מוזר במאי ומפיק "המלחמה הראשונה שלי"

 "אחד מתפקידיו של הסרט הדוקומנטרי הוא להיות עד וללכוד רגעים שלא ניתן לשחזר. יריב מוזר הצליח תחת תנאים קשים ביותר לעשות זאת, כשהוא מציג סרט דוקומנטרי אינטנסיבי וחי".
מתוך נימוקי חבר השופטים בפסטיבל דוק-אביב להענקת צל"ש לסרטו של יריב מוזר "המלחמה הראשונה שלי".

לכבוד ההקרנות המסחריות של הסרט בסינמטק ת"א (מדי יום בשעה 18:45 ובשבת ב11:00 בבוקר) החלטתי לדבר עם יריב מוזר על עשית הסרט ועל ההפצה שלו. אני מכיר את יריב מספר שנים, בתחילה כמנהל הפסטיבל הבין-לאומי לסרטי סטודנטים, לאחר מכן, כמפיק ראשי בעלמה הפקות ( שם, בין היתר טיפל במסירות רבה בסרט שלי 52/50), ונכון להיום גם כמפיק עצמאי בחברת מוזר פילמס ובמאי.

א: בתחילת הסרט אתה מספר שיצאת לדרך באופן אינסטינקטיבי כשהחלטת לקחת איתך מצלמה לשרות המילואים ולצלם. נגמרה המלחמה, עם מה מצאת את עצמך מבחינת הסרט?
י: ישבנו אני והעורכת והמפיקה של הסרט, יעל פרלוב וצפינו בחומרים. שנינו עוד מכירים מתקופת האוניברסיטה, היא מורה ואני סטודנט. היו לי בסך הכל 15 שעות מצולמות של חומר גלם והיה לנו ברור שהם מספרים את המלחמה הזאת. בעיקר את התהליך שעבר על החיילים ועליי, מנאיביות להתפכחות.
א: כלומר, את התהליך הזה החלטת שאתה רוצה לספר בסרט?
י:כן, לא רק לספר בסרט, אלא גם להעביר כחוויה לצופה שרואה את הסרט ומרגיש בעצם מה זה היה להיות במלחמה הזאת.
א: זאת בעיני הנקודה הכי חזקה בסרט, היכולת להרגיש מה חווה חייל בזמן כזה והיכולת של הסרט ללכוד את המציאות הישראלית ברגע הספציפי של המלחמה ההיא. בחרת ללוות את הסרט בוויסאובר (קריינות) שמתאר את הרגשות שלך…
י: היה לי ברור וגם ליעל, שאני צריך לספר בקול שלי את הסיפור של המלחמה מנקודת המבט שלי. זה אמצעי קולנועי פשוט ויעיל מהבחינה הזאת. אני לא מחצין את הרגשות שלי ולא מאד אמוציונאלי כבן אדם ולכן הקריינות היא לא כזאת, אלא קורקטית ועניינית. זה מה שהיה לי חשוב.
א: היו עוד אופציות ששקלתם חוץ מהוויסאובר?
י: בניסיונות הראשונים שלנו לגבש פיילוטים בעיקר לצורכי מכירת הסרט, לא היתה קריינות ואני הרגשתי שמשהו חסר וההיעדרות שלי מורגשת. אני בחרתי את הקריינות, אני כתבתי אותה ואני עומד מאחוריה ובסופו של דבר, הקריינות מחברת את הצופה שרואה את הסרט לתוך הסיפור והמלחמה.

א: זה סרט ראשון שלך כבמאי, במהלך חלק ניכר מהצילומים צילמת לבד בלי צלם מנוסה ובלי מקליט, הגעת לחדר העריכה והתחלת לעבוד עם יעל פרלוב שהיא אחת מהעורכות המנוסות והמוערכות בישראל. תספר לי קצת על זה.
י: יעל ואני כבר עובדים יחד מספר שנים מאז סיום הלימודים וזה התחיל עם העבודה על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. אנחנו עובדים יחד מצויין ויש בינינו חברות אמיתית. היתה לי הזכות לעבוד איתה על הסרט הראשון שלי והיא לא רק העורכת שלו, היא גם המפיקה וזה אומר שהיתה לה מעורבות בכל החלטה אמנותית ועסקית שיש בסרט הזה כמו לכל מפיק. יעל היא היום מפיקה לצד היותה עורכת ויש לה הישגים מרשימים מאד בתחום הזה, ראה למשל את סדרת נשים כותבות. זה נכון שיש לי פחות ניסיון ממנה בכל הקשור לעריכת סרטים ובימוי, אבל היה בינינו דו שיח כל הזמן לאורך כל העשייה. כמפיק אני הרבה יותר בטוח בכישרון שלי ועם זאת, אני חייב להגיד שהיא מפיקה בנשמה.

א: הזכרת את מכירת הסרט, ממי גויס לסרט כסף ובאיזה שלבים של העבודה על הסרט?
י: כחודש אחרי המלחמה כבר גיבשנו פיילוט מתוך החומרים שנאספו במהלכה ואיתו הלכנו בין הקרנות וגופי השידור. ערוץ 8 היו הראשונים להבין את הפוטנציאל ואני חב להם הרבה מאד. מיד לאחר מכן קרן רבינוביץ' הצטרפו ואחרי ההשתתפות בפורום הקו-פרודוקציות בהנהלת אורנה ירמות, הצטרפו להפקה ערוץ ZDF ARTE וגם הערוץ הפינלנדי YLE קנה את הסרט במכירה מוקדמת.
א: כלומר כל גיוס הכספים של הסרט נעשה לפני שלב הראפקאט (עריכה גסה של הסרט, השלב בו ניתן לראות כבר לאיזה כיוון הסרט הולך, א.ב) , והגיוס מחו"ל נעשה בעיקר על רקע ההשתתפות בפורום הקו-פרודוקציות בארץ?
י: זה נכון.

א: אנחנו עדים היום למסע פרסום מהגדולים והמושקעים שנעשו בארץ עד היום לסרט דוקומנטרי, האם מאחורי הפרסום הזה עומדת תוכנית עיסקית שאתה אמור להרוויח ממנה?
י: במהלך העבודה על הסרט התקבלתי (גם כן אחרי פורום הקו-פרודוקציות) לכנס המפיקים של סאנדאנס. שם התגבשה אצלי ההבנה שכל כך מושרשת בביזנס האמריקאי, ההסתכלות על סרט דוקומנטרי כעל סרט המיועד למסכי הקולנוע לפחות בתחילת דרכו ולא כסרט טלויזיה כפי שאנחנו מורגלים כאן. מסכי הקולנוע הם אמנם סיכון עסקי כיון שמושקע רבות בשיווק ופרסום וקשה מאד לכסות את ההשקעה, אבל יש רווח מאד גדול ביחסי הציבור הניתנים לסרט והפיכתו לשם דבר בציבור, דבר המסייע מאד בהמשך הדרך השיווקית עסקית, אשר מובילה בסופו של דבר גם למסך הטלויזיה בקצה הדרך. כך אני גם מלמד את הסטודנטים שלי היום כמורה להפקה יוזמת. כמובן שבמקרה הספציפי של הסרט הזה, אני באמת מרגיש שליחות לספר את הסיפור של המלחמה הזאת ולהגיע לכמה שיותר אנשים, אני חושב שיש לסרט הזה כמו לספרים שנכתבו אחרי המלחמה, משמעות ציבורית פוליטית מעל כל המימד העסקי. אגב, זה הזמן להזכיר שבשלב ההפצה הצטרף לסרט עודד הורוביץ וחברת סרטי אורלנדו שמביעה אמון מלא בסרט ובזכות שלו להגיע לקהל הרחב.
א: באיזה שלב הצטרפה חברת סרטי אורלנדו ומה התפקיד שלה?
י:עודד הצטרף כאשר הסרט כבר היה מוכן ועדיין לא נחשף. עודד הוא מפיץ סרטים ותיק שמתמחה בהפצה עצמאית של סרטי איכות הפונים לקהל רחב. הוא איש קולנוע מוכשר ויש לו טעם מעולה שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש. ההבנה שלו בהפצה של סרטים לרבות, שיווק, יחסי ציבור ופרסום היא יקרת ערך. כל החלטה שהיתה קשורה בהפצת הסרט הזה בישראל התקבלה בשיתוף פעולה מלא עם עודד.

א: נניח שמספר הכרטיסים שימכר לא יכסה את עלות השיווק, זה נכון להגיד שאתה עדיין תהייה מרוצה מאחר שהרווח אמור להצטבר לא באופן מיידי מההכנסות הקולנוע אלא מהחשיפה לה אתה והסרט זוכים?
י:זה סרט טוב וראוי שיגיע לכמה שיותר צופים ויעורר הדים על מה שקרה במלחמה הזאת. אני דוחף את הסרט הזה קודם כל בגלל הצורך לספר את הסיפור של המלחמה הזאת, זה צורך ציבורי חברתי פוליטי. הקולנוע היא רק הפלטפורמה הראשונה שיוצרת הדים עבור הפלטפורמות הרבות שמחכות לסרט בהמשך הדרך – יש הרבה מאד מסכים היום ולסרט מתוכנן מסע ארוך. אין לי כוונה לעשות סרטים למגירה. שני סרטים קודמים שהפקתי – חומוס קארי והטוקבקיסטים – יצאו עכשיו ל-DVD בהסכם הפצה ארצי עם האוזן השלישית והתו השמיני. יש הרבה מאד עבודה כמפיק דווקא כאשר הסרט כבר גמור. זה לא סוף הדרך זה רק האמצע.
א: הגישה הזאת היא גישה מאוד שונה מהגישה של רוב היוצרים הדוקמנטרים בארץ. אני די בטוח שאם נותנים לרוב היוצרים 10,000 דולר, הם לא יוציאו אותם על הפצת הסרט הקודם, אלא יתחילו לעבוד על צילום והכנת הסרט הבא. מה דעתך?
י:זו לא הגישה שלי ואני פועל אחרת. זה שינוי בגישה ולדעתי זה שינוי חשוב. אנחנו עושים סרטים בשביל שהם יגיעו לקהל ויכירו אותם ויהפכו להיות סרטים משמעותיים ומוכרים.
א: אני מסכים איתך שהרבה מאוד סרטים דוקומנטרים לא זוכים לחשיפה הראויה. של מי לדעתך האחריות על חשיפת הסרט לציבור?
י:זאת אחריות משותפת של כל העוסקים במלאכה, לרבות אלו המממנים אותה. אגב, אני חייב להגיד לך שאני עדיין בתהליך של עשייה מאד אינטנסיבית ויש עוד הרבה מה לעשות ואני עוד לא במקום של סיכומים ומסקנות.
א: מה הציפיות שלך מבחינת כמות צופים בקולנוע בסרט? מה הם התקדימים שלפיהם החלטת ללכת על כזו הפצה?
י: זה לא ענין של כמות צופים, אלא רצון באמת כנה להגיע לקהלים שלא נחשפים באופן אוטומטי לסרטים תיעודיים. אני רוצה להגיע לאנשים שאכפת להם ממה שקרה במלחמה ואני יודע שהסרט הזה ידבר אליהם. אני רוצה להגיע לתלמידי תיכון בכיתה יב' לפני גיוס ולאמהות שהילדים שלהם משרתים בצבא. ויש כמובן דוגמאות של סרטים דוקומנטריים שהצליחו בקולנוע כמו מועדון בית קברות וילדי השמש ומבחינתי הם הצלחות.
א: השאלה היא אם לכל הדבר הזה יש באמת פוטנציאל כלכלי במדינה כמו ישראל? האם אתה יכול להגיד לבמאי ישראלי ששווה לו להשקיע בהפצה מסחרית?
י: אתה מושך אותי כל הזמן לסוגייה הכלכלית ואני מנסה להגיד בכל התשובות שלי שכסף הוא לא תמיד הענין המהותי. סרט צריך להגיע לאנשים ולדבר אליהם ולהפוך להיות משמעותי עבורם, אחרת למה אנחנו עושים סרטים. אני טוען וזאת גישה שהופכת להיות יותר נפוצה היום בעולם, סרט דוקומנטרי יש להתייחס אליו כסרט קולנוע לכל דבר ולהתחיל את תהליך ההפצה שלו בקולנוע כדי לבסס את מעמדו הציבורי ו"להקל" עליו את הדרך מול שאר הפלטפורמות שבהם הוא ייחשף לציבור. זאת אומרת שמבחינתי זה שווה שמורה בתיכון ברחובות יקרא על הסרט בעיתון ועוד חודש יבקש ממני לבוא לבית הספר ולהקרין את הסרט בפני התלמידים שלו.
א: אבל אם אתה רוצה שהסרט יגיע לקהל רחב ככל האפשר, מה בעצם אכפת לך מהמורה ברחובות, תשקיע את כל המאמצים שלך בזה שהוא יוקרן פרייםטיים בערוץ 2 ואז יגיע להכי הרבה קהל בישראל.
י:החשיפה בטלויזיה היא חד פעמית ואמנם רחבה, אבל מהר מאד יורדת מסדר היום הציבורי, לעומת ההפצה המסחרית שמשאירה סרט בתודעה של הצופים. תבין שהיום HBO נלחמת לקבל שניים שלושה מסכים בניו יורק או בוסטון להפצה מסחרית מצומצמת והכל כדי שיכתבו על הסרט מבקרי הקולנוע וכך יקנו לסרט שם אצל הקהל לפני השידור הטלויזיוני, לפתח אצל הקהל את התיאבון לסרט. זאת הגישה שם.

א: אתה במאי שחושב כמו מפיק מהרבה בחינות, האם היו החלטות אמנותיות שנבעו מזה? לדוגמא אורך הסרט?
י: אני מפיק של הסרט ובעלים של חברת הפקה ובאוריינטציה שלי אני מפיק ואתה יודע את זה. לצד המלחמה הראשונה שלי אני מפיק היום עוד עשרה סרטים שונים בשלבי הפקה שונים. והבימוי נבע כאן מהמקום והחיבור האישי ואגב רק ככה אני אמשיך לביים, כאשר יהיה לי חיבור אישי אמיתי וכנה.
לגבי החלטות אמנותיות… כל אלה נבעו מהעבודה על הסרט כמכלול ולא משיקולים זרים של הפקה. אם הייתי חושב שהסרט לא מחזיק 80 דקות הוא לא היה באורך הזה. המפגש עם הקהל עד כה מוכיח שלא טעינו – על דבר אחד אין עוררין, הסרט הזה לא משעמם ומשאיר את הצופים מרותקים לכל אורכו.     
                          

א: תודה רבה, יריב. אני מאחל לסרט הרבה הצלחה ואינשאלה שהוא יפתח את הדלת להפצות מסחריות גם לסרטים דוקומנטרים נוספים.
י: תודה רבה גם לך אורי.

פוסט פסטיבל דוק-אביב 2008

לכתוב השנה באופן כללי על הפסטיבל זה קצת מוזר ואולי בגלל זה עיכבתי מאוד את הכתיבה שלי עליו. כשהסרט שלך משתתף בפסטיבל אתה פחות פתוח לקליטה של דברים מבחוץ ויותר רגיש למה אומרות השמועות, מי אהב את הסרט שלך ומי לא, ועוסק עיסוק ניכר ומטופש גם בקריאת תווי הפנים של השופטים כדי לנחש מה הם חושבים. לאור התגובות המאוד חמות שקיבלתי מהרבה אנשים לאחר ההקרנה קצת התאכזבתי שהסרט לא זכה בשום פרס.
קולנוענית יותר מנוסה ממני כתבה לי על האכזבה שלי:

"מהניסיון שלי כל נושא הפרסים בעייתי ואין לו סוף, הרי תמיד יגיע הרגע שבו לא תזכה. אני הגעתי עם הסרט האחרון שלי לאידפא- (הפסטיבל הדוקומנטרי באמסטרדם הנחשב לחשוב ביותר בעולם, א.ב) שזה היה המון בשבילי, אז הייתי אמורה להתבאס שלא זכיתי באידפא? צריך לדעת לשמוח במה שיש ואני לא אומרת את זה מיפות נפש אלא מהניסיון.
במקצוע הזה אתה כל הזמן צריך להתקבל ולהוכיח את עצמך מחדש, לקבל קרן, לקבל גוף שידור, להתקבל לפסטיבלים, לזכות, למכור לרשתות זרות, אין לזה סוף ואי אפשר שהאגו שלך יכנס בתוך זה. באמת הכי חשוב לשמוח עם העשייה עצמה אחרת תמיד יהיו אכזבות."

אני מאוד מזדהה עם מה שהיא כתבה, ובאותה נשימה שמח שהסרט עלה לשלב הבא בתחרות האוסקר הישראלי בו מתחרים 21 סרטים ומת שהסרט יעלה לשלב של חמשת הגדולים. ביום שלישי ה27.5 בשעה 20:30 תתקיים בסינמטק ת"א הקרנה של "המלך לאטי הראשון" עבור חברי האקדמיה לקולנוע. הניסיון מלמד שחברי האקדמיה לא נוטים למלא את האולם הגדול של הסינמטק בהקרנות של סרטים דוקומנטריים, כך שיש סיכוי גדול שמי שיגיע להקרנה יוכל להיכנס גם אם הוא לא חבר אקדמיה.

עד היום התפרסמו מספר התייחסויות ביקורתיות לסרט:
עיתון האקונומיסט התייחס לקולנוע דוקומנטרי ישראלי והקדיש פסקה שלמה לסרט.
מאיר שניצר בקטילה כוללת של כמעט כל סרטי התחרות הישראלית בדוק-אביב, התייחס בשורה אחת שלילית וכמעט מעליבה.
הבלוגרית קוקסטה כתבה עבור אתר האינטרנט "תל-אביב סיטי".
וענת פרי כתבה ב"רשימות" את התגובה/ פרשנות הכי יפה בעיני עד עכשיו לסרט לאחר שצפתה בו בסינמטק י-ם.

ולמרות העיסוק העצמי האובססיבי מדי, הספקתי לראות גם השנה בפסטיבל די הרבה סרטים שמכל אחד מהם נשאר לי משהו, אבל אני אספר רק על השניים שהכי אהבתי ואני ממליץ למי שיכול לראות אותם:

"נגיעה אחת רכה"- פורטרט אנושי מאוד של הקריקטוריסט הנכה והפרובוקטיבי קאלאהן הפועל בארה"ב. חבל שאין לנו בישראל אחד כזה, בהזדמנות אני חייב למצוא ספר שלו, ובינתיים אפשר לראות מבחר מהקריקטורות הנהדרות שלו ולשמוע קצת מהשירים שלו כאן.

דיסקורמה והשאנסון הצרפתי-. סרט קטן מאוד המתאר מגישת תוכנית טלוויזיה צרפתית מפורסמת משנות השישים והשבעים במסגרתה היא אירחה וראיינה זמרים צעירים ולא מוכרים ופתחה להם את הדרך לקריירה. אולי זו הנטייה שלי לאהוב צרפתית בזמן האחרון ואולי פשוט צורת העשייה הפשוטה של הבמאית אסתר הופנברג הנותנת לקטעי הארכיון לדבר במקומה, שגרמו לסרט הזה לגעת בי ולרגש אותי מאוד. הוא זוכה אצלי לתואר הסרט הקסום של הפסטיבל.

בקרוב תתפרסם בבלוג שיחה עם יריב מוזר שסרטו "המלחמה הראשונה שלי" זכה בצל"ש מחבר השופטים בדוק-אביב.

הקרנת בכורה

 

ביום שישי תערך הקרנת הבכורה של "המלך לאטי הראשון" בדוק אביב. יש בזה הרבה שמחה אבל גם לא מעט חרדה. אני חושב שהסצנה הזו מתוך התסריט שלי – "פראני ואני" מוציאה החוצה, יותר מכל דבר אחר, את החרדה הזו. בעיקרון, הבטחתי לעצמי שאני לא אפרסם יותר סצנות מהתסריט הזה, אבל אני חושב שיום שישי הוא אירוע מיוחד ומותר לחרוג לכבודו מהבטחות.

11. פנים, חדר של פראני, לילה.

החדר של פראני לא גדול אבל יש בו המון צעצועים. יש בו מין בית קטן ששייך לחתולה שלה, מיטה ושטיח. החדר כולו בגוונים סגולים. שנינו שוכבים במיטת היחיד הקטנה שלה מתחת השמיכה שמצויירים עליה דינוזאורים. היא לובשת פיג'אמה עם דובונים ואני לבוש בבגדים.

פ
עוד פעם

א
מה עוד פעם?

פ
זה הסיפור הכי כיפי אז תספר שוב

הסיפור הזה מופיע כאנימציה, והאנימציה נחתכת מדי פעם אלינו במיטה.

א
זה לא יאומן, איך לא נמאס לך לשמוע את הסיפור הזה כבר? טוב, אז זה הערב שבו אמורה להיות ההקרנת בכורה של הסרט שלנו, והכל כבר מוכן ושלחנו את כל ההזמנות לכולם, ואנחנו בבית ומתגנדרים לקראת היציאה. אני לובש חליפה רצינית, ואת את השמלה הלבנה. כי אנחנו יודעים שנצטרך לעמוד על הבמה

פ
רגע, גם אמא, שכחת את אמא

א
נכון, גם אמא מתגנדרת, היא שמה את העגילים הכי

פ
עונדת

א
כן, עונדת את העגילים הכי יפים שלה ושלושתנו נורא יפים ורחוצים הולכים לכיוון הסינמטק
ואז כשאנחנו בדרך מתקשר אלינו המקרין השמן מהסינמטק ואומר שהייתה פריצה בלילה והקסטה של הסרט נעלמה והוא לא יודע מה לעשות. ואנחנו מסתכלים על השעון ויש רק עוד חצי שעה עד ההקרנה וכל האנשים כבר בדרך. ואז אנחנו מחליטים להרים טלפון לישו ולשאול אותו אם הוא יכול לעזור. טוב תתקשרי אליו

פראני מדמה טלפון עם הידיים שלה ומתקשרת.

פ
טרינג טרינג, טרינג טרינג הלו, ישו?

אני מרים את הטלפון הדמיוני ועונה לה.

א
כן, פראני מה אפשר לעזור לך הפעם?

פ
תשמע ישו, יש לנו הקרנה של הסרט שלנו תכף ומישהו גנב את הסרט, אתה חייב לעזור לנו למצוא איפה זה

א
אל תדאגי פראני אני מיד מפעיל את כל כוחות המגנט שלי ועף בכל העיר עד שאני אמצא את זה. בינתיים תלכו אתם לסינמטק ותתנהגו כאילו הכל כרגיל

פ
ביי ישו, תודה.

א
ישו לובש את הזר על הראש ועף מעל כל תל-אביב, עד שהוא מוצא את המחסן הנידח ואיש אחד מכוער מכוער מכוער, לאיש הזה יש שלוש קרניים

פ
מה עם היצ'קוק?

א
אה היצ'קוק, בדרך כשישו עף בזווית העיין את מי הוא רואה?

פ
את היצ'קוק!

א
אז הוא לא אומר לו כלום וממשיך לעוף לכיוון האיש עם הקרניים. הוא מגיע אליו ואומר לו, הלו אתה גנבת את הסרט של פראני. האיש לא עונה ורק נוגח בישו בכל הכח. אז מה ישו עושה?

פ
הוא מושיט את הלחי השנייה?

א
ברור. ובגלל שהוא מושיט את הלחי השנייה האיש עם הקרניים כל-כך מופתע שהוא מחליט להודות שהוא גנב את הקסטה ולתת לישו אותה

פ
ובינתיים בסינמטק

א
בינתיים בסינמטק אני כבר עומד על הבמה ואומר תודה ותודה ותודה ואת יוצאת החוצה ומחכה לישו שיביא כבר את הקסטה. והוא עף ומגיע לרחבה ואת נותנת לו נשיקה על הלחי

פ
איכס, אני לא נותנת לו שום נשיקה על שום לחי

א
טוב, אז את לוקחת ממנו את הקסטה, ולי כבר בכלל אין מה להגיד יותר אבל אני ממשיך להגיד תודה ותודה ותודה. ואת רצה לחדר ההקרנה ואז את מסמנת לי ביד שאני יכול להפסיק להגיד תודה ונכבה האור והסרט מתחיל

פ
וכל הקהל נהנה מהסרט והם צוחקים ונהנים ובסוף מוחאים כפיים ובכלל לא מפסיקים למחוא כפיים

א
ואז את עולה לבמה וכולם ממשיכים וממשיכים וממשיכים עד שהם רוצים ללכת לישון, לילה טוב פראני

פ
לילה טוב, אבל מחר אתה מספר לי בדיוק את אותו סיפור

א
בדיוק

אני נותן לה נשיקה על הראש יוצא מהמיטה ומכבה את האור.

פ
טוב, ותקרא לאמא

א
טוב

אני יוצא מהחדר שלה לכיוון הסלון

המלך לאטי בעמוד הראשי של ידיעות

אין לי כל-כך מה להגיד על זה, אבל מי שיקנה היום ידיעות אחרונות יוכל לראות בעמוד הראשי תמונה של לאטי וב"24 שעות" כתבה ארוכה על הסרט.

בינתיים, הכתבה לא עלתה באינטרנט.

 

מתוך הררי העבודה על סגירת הסרט

 

כשכתבתי את הפוסט הזה עם הקבלה של "המלך לאטי הראשון" לדוק-אביב קיוויתי שאוכל לעדכן את הבלוג מתוך סיום הסרט, אבל מסתבר שלסגור סרט זו משאבת זמן מטורפת שלא השאירה בחיים שלי מקום לבלוג הזה וכמעט לשום דבר אחר. עכשיו, כשדברים מתחילים להירגע, אני מקווה לחזור.

לסרט מתוכננות כרגע שתי הקרנות, הקרנת בכורה ב4.4, יום שישי ב12:00 בצהריים, והקרנה נוספת ב-12.4, יום שבת בשעה 10:00 בבוקר. כרטיסים אפשר לרכוש דרך אתר דוק-אביב.

מתוך הררי העבודה על הסרט, הצלחתי לחלץ ביקורת אחת עבור "וואלה" על שני סרטים אירופאים העוסקים בנושא השואה – "הזייפנים ו"סוד". זו הביקורת:

סרטים המתרחשים בתקופת השואה נוטים לזכות בפרסים. למדנו את זה בעבר עם "החיים יפים", "רשימת שינדלר" ואחרים ולמדנו את זה השנה כש"הזייפנים" האוסטרי ניצח את "בופור" בטקס האוסקר ו"סוד" הצרפתי היה מועמד כמעט בכל הקטגוריות לפרסי הסזאר בארצו. אלא ששני הסרטים הללו אינם סרטי שואה קלאסיים, הם מתקיימים בשכנות לשואה. בין "הזייפנים" לבין השואה מפריד קיר דק, דרכו יכולים לראות ולשמוע גיבורי הסרט את זוועות השואה, ואילו גיבורי "סוד" מסתתרים בקומה השנייה של השואה וכמעט לא חווים אותה ישירות.

"סוד" מתאר את קורותיה של משפחה צרפתית בתקופת השואה מתוך פלשבקים של בן המשפחה שנולד לאחריה, אך כל מה שקרה בתקופה הזו השפיע באופן בלתי הפיך על חייו. העניין המרכזי בו עוסק הסרט "סוד" הוא הזיכרון של השואה. איך אנחנו זוכרים אותה, איך היא משפיעה על חיינו עד היום, ואיך כל מה שהוסתר מתחת להררי מלחמת העולם השנייה חודר בכל-זאת לחייו של הגיבור.

"הזייפנים", המבוסס על סיפור אמיתי, מתאר את קורותיהם של יהודים שהתמחו לפני השואה בזייפנות והובאו אל אחד ממחנות הריכוז כדי להגשים את התוכנית הנאצית לזיוף המטבעות הבריטים והאמריקאים כדי להפיל את הכלכלה של בנות הברית. למרות הקרבה הפיזית של גיבורי הזייפנים לזוועות השואה, הרי שהדילמה המוסרית בה עומדים הזייפנים היא שעומדת במרכזו – האם לעזור לנאצים ולשרוד, או לנסות לחבל במשימת הזיוף, להסתכן במוות, אבל אולי להציל את העולם. השואה במקרה זה מהווה אלמנט דרמטי, ההופך את השאלה ההיפותטית הזו לבעלת מימד ממשי עד זוועה.

שני הסרטים מנסים לנתח את האירועים שקרו בשואה מפרספקטיבה של זמן ומתרחשים על פני תקופה רחבה יותר מאשר שש השנים ההן. בזיכרון הקולקטיבי השואה מתרחשת בשחור לבן. זה זיכרון שנסמך על צילומים, קטעי ארכיון וגם על הרצון להדחיק את מה שקרה שם לפינות מהן הזיכרון לא יוכל לפרוץ. השחור-לבן הופך את האנשים למכלול של שישה מיליון במקום יחידים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו. קלוד מילר, במאי "סוד" מנסה לנתץ את הזיכרון הקולקטיבי ומצלם סרט הבנוי מ-4 שכבות, כשדווקא תקופת השואה מצולמת בצבעים ואילו ההווה הסיפורי בשחור-לבן. "הזייפנים", לעומת זאת, מתאר בקצרה את חייו של גיבור הסרט סאלי כבוהמיין ברלינאי לפני המלחמה וכמהמר בקזינו לאחריה. אך בשני הסרטים נוצרת תחושה שסיפורי המסגרת אינם באמת נחוצים וניתן היה להסתפק בזמן ההתרחשות עצמו .

יש שני דברים מרעננים בסרטו החדש של מילר; הראשון הוא להזכיר לצופים שגם בתקופת השואה היהודים אהבו, שנאו, חשקו והיו נחשקים, והדברים האלה הם חלק מהחיים תמיד. השני הוא להזכיר לנו כישראלים שהיו יהודים בתקופת השואה ולאחריה שהתחבטו ברלבנטיות של יהדותם ומדינת ישראל בכלל לא היוותה אופציה עבורם. לא הצלחתי למצוא שום דבר חדשני בסרטו של רוזוביצקי במאי "הזייפנים" למעט העובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי מדהים שקשה להאמין שהתרחש במציאות.

נדמה ש"סוד" הוא הסרט האינטליגנטי מבין השניים והוא זה שהיה אמור להישאר בתודעת הצופים, אלא שההפך הוא הנכון. דווקא "הזייפנים" הוא הסרט שייצרב בתודעה כסרט חשוב ואיכותי ואילו "סוד" יישכח בין אלפי סרטים אחרים, שניסו להעביר את חווית השואה מזווית אחרת. הסיבה לכך היא פשוטה – לא תמיד רעיונות יפים הם מה שמחזיק סרטים. "סוד" מבזבז את האנרגיה הסיפורית על ארבע שכבות זמן ששתיים מהן – ההווה וקטעי הארכיון האמיתיים מהשואה – מיותרות. הזייפנים הוא סרט העשוי ברמת מיומנות גבוהה יותר, מצליח ליצור הזדהות גבוהה עם גיבוריו, לסחוף את הצופים אל תוך הדילמה המוסרית של גיבוריו ולחדד את זוועת השואה דווקא על רקע זה שגיבוריו חיו בתנאים הרבה יותר טובים מהיהודים במחנות הריכוז.

הערה לסיום:
לכל חברי המאותגרים טכנולוגית ובייחוד לשלום הגר, אם לוחצים כאן, ועוקבים יפה אחר ההוראות, אפשר לעשות מנוי לבלוג ואז כל פעם שאני כותב פוסט יתקבל עדכון במייל.

איך הסתכסכתי עם קלוד שברול

 

באופן עקרוני, אני שונא לפרסם ביקורות שליליות. הרבה יותר כיף להסביר למה אני אוהב סרט. אבל הפעם לא היתה לי ברירה- פורסם בשינויים קלים בוואלה תרבות.

 

נניח שאת אישה צעירה ויפה וגם שדרנית טלוויזיה, יותר נכון חזאית. ונניח שהדבר היחידי שאת לא יודעת לחזות הוא העתיד האישי שלך. במי תבחרי כדי להמשיך את החיים לצדו – בסופר נשוי המבוגר מאימך במספר שנים ועשוי ללמד אותך דבר או שניים על מיניות, או בבחור צעיר, מפונק ומעורער מעט בנפשו, בן למשפחת תעשיינים הטובלת בכסף? זו השאלה החותכת בבשרה של גבריאל, גיבורת סרטו החדש של קלוד שברול, "חצויה לשניים".

קלוד שברול, אחד מהבמאים הצרפתים עתירי הזכויות, עוד מימי הגל החדש, חוזר אל האקרנים עם סרט חדש, ה-67 במספר. חלק ניכר מסרטיו של שברול הם סרטי מתח, אלא שהפעם לא מדובר במתח אמיתי, אלא בקריקטורה של מתח ובקריקטורה של מערכות יחסים ובקריקטורה של דמויות. מאחר ולא מדובר בחוסר יכולת, אני נוטה להניח ששברול עשה כאן בחירה מודעת, והוא מנסה להראות לנו שוב את הגיחוך המובנה בבסיסה של הבורגנות ובדברים המניעים את הבורגנים – התמה המרכזית במירב סרטיו של שברול.

למרות הקסם הרב שמפזרת סביבה השחקנית הראשית לודיווין סאנייה, ששיחקה גם ב"שמונה נשים", "בריכת שחייה", ובסרט נוסף שעולה השבוע "הסוד", היא לא מצליחה להתגבר על התסריט והבימוי הכופים עליה משחק מאולץ. באחת מהסצנות בסרט מגיע אל מקום עבודתה של גבריאל המאהב הצעיר ובידיו זר פרחים ענקי והתנצלות על כך שהתנהג בתוקפנות בפגישתם האחרונה. גבריאל מקבלת את סליחתו ונדמה שהם יוכלו להמשיך ולפסוע עם זר הפרחים אל האושר, אלא שאז מגיע זר נוסף, קטן יותר, הפעם מהמאהב המבוגר שלה, אותו ככל הנראה היא אוהבת באמת. מתוך הזר היא שולפת פתק ובו רק מילה אחת "בואי" וכשהמילה הזו מכה בה, נופל הפתק מידיה, היא עוזבת את מאהבה הצעיר עם שני הזרים ומבלי להתנצל רצה אל זרועותיו של המבוגר. כך לא מתנהגות דמויות, כך מתנהגות קריקטורות של דמויות.

במספר מובנים הסרט הזה מתנהג כמו טלנובלה – ככל שהדמויות אומרות אחת לשנייה יותר פעמים: "אני אוהב אותך" כך הצופה פחות מאמין לרגש שאמור להימצא מאחורי המילים הקרטוניות האלה. לכל דמות בסרט יש תפקיד מוגדר מראש ואף אחת מהן לא חורגת מהקלישאה שאותה היא אמורה לגלם. גם במימד הויזואלי של הסרט אין שום דבר פיוטי או מרשים, אלא מדובר בצילום סטנדרטי שבעיני מנסה לדמות איזו מציאות טלוויזיונית שבתוכה חיות הדמויות של הסרט.

סצינת הסיום היא אלגוריה לשמו של הסרט ובה גבריאל הופכת משדרנית טלוויזיה לשולייתו של קוסם ומתייצבת תחת הגיליוטינה האמורה לבתר אותה לשניים. הסצנה הזו היא סצנה המודבקת לעלילת הסרט ומנסה להבהיר שבסופו של דבר גבריאל אכן חצויה לשניים ולמעשה לא היתה צריכה לבחור באף אחד מהגברים. הבעיה היא שבגלל הגחכת הדמויות בסרט נדמה שאין טעם בהבהרה הזו; לרוב הצופים לא יהיה ברור מה מוצאת גבריאל מלכתחילה בשני הגברים ביניהם היא כביכול נקרעת.  יכול להיות שאצל חלק מהצופים הסרט יתקבל באהדה כסאטירה חריפה על הבורגנות, אלא שאצלי הוא התקבל בעיקר בשעמום.

 

ולמי שהתעניין מה שלום המלך לאטי, אז אני יכול לספר ששלומו טוב, והוא מתקדם בצעדי ענק להשלמת הגרסה הסופית שתוצג בפסטיבל דוק-אביב.