בחינה של כמות הסרטים הישנים האין-סופית המוקרנת בקולנועים האהובים עלי בפאריז השבוע, מובילה בהכרח למחשבה העצובה שאין ספק שלא אספיק לצפות בכולם. זו אותה מחשבה עצובה שחשבתי כשבגיל 18 קיבלתי בירושה בעודם בחייהם, מסבא וסבתא שלי,  את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. פתאום התווספו לספרייה שלי עוד כ-500 ספרים שעדיין לא קראתי. זה היה מאוד משמח אבל גם מאוד עצוב- בחישוב מתמטי פשוט הבנתי שגם אם אמשיך לקרוא בקצב סביר של שני ספרים בחודש, הרי שאקרא מקסימום 24 ספרים בשנה, זאת אומרת שב-20 שנים לא אספיק לחסל את כל ערימת הספרים הזו. ומה יהיה עם ספרים חדשים שיתווספו למה שארצה לקרוא ב-20 השנים הבאות?

עם כל המחשבות האלה השלמתי כבר,  אלא שלאחרונה אני מגלה שגם ספרים וסרטים שכבר קראתי, אני שוכח יותר ויותר מהם. גיליתי גם שאני זוכר הרבה יותר טוב סרטים שלגביהם כתבתי משהו. סרטים מהתקופה שבה כתבתי ביקורות ב"וואלה", נשארים בי יותר, אפילו אם הם לא היו מרשימים בכלל. אז החלטתי להקים מדור חדש בבלוג, שיאלץ אותי לכתוב כמה מילים על כל סרט או ספר שאני קורא. לא מדובר על ביקורת, אלא יותר על הבלחה, משהו שמצא או לא מצא חן בעיני, איזו מחשבה שהסרטים או הספרים העלו בי, איזו נקודה להתייחסות.

אז זה היה המזון התרבותי שלי לאחרונה:

אלנבי/ גדי טאוב– לאורך חלק ניכר מהספר, התחשק לי להרים טלפון לגדי טאוב ולשאול אותו אם הוא כבר עובד על הסרט שיעשה מהספר הזה ואם הוא צריך עזרה, אבל אז נזכרתי שהוא גדי טאוב וסביר להניח שהוא כבר נמצא בשלב מתקדם מאוד ובכלל לא צריך אותי. למרות ההכנסות הטוטאלית שלי אל הספר הזה, קצת אכזב אותי שכל שלוש הדמויות הגבריות הראשיות נופלות איכשהו לתוך אותה תבנית- אם רק יתנו להם את הפנטזיה הנשית הנכונה, הם ישאבו אליה כמו תינוקות אל ציצי.

The brown bunny / וינסנט גאלו– כל מה שידעתי על הסרט הזה לפני שנכנסתי אליו היה שאחת השחקניות מוצצת לגאלו היקר "און קאמרה". בתור מי שהקריירה שלו התחילה ממציצות, חשבתי שאסור לי לפספס את הסרט הזה. זה סרט הזוי ומקסים שלאורך רובו לא הצלחתי להחליט במה בדיוק אני צופה ובכל-זאת הייתי מרוצה. הטוויסט הסופי הוכיח משהו שאני יודע ומתקשה להאמין בו- אם הסוף ממש ממש טוב, אפילו מי שהסרט לא תפס אותו, יצא ממנו עם הרגשה טובה.

סוף שבוע אחד/ ברנהארד שלינק– ספרו של שלינק מנסה לעמת את הטרוריסטים הגרמנים הקומוניסטים של שנות ה-70 עם עיניים גרמניות עכשוויות. מצד אחד כתיבה מיושנת ומונולוגים שהם הרצאות דידקטיות  של כל אחת מהדמויות, מצד שני, מדי פעם, טוויסטים עלילתיים מפתיעים שלא נובעים מפעולה אלא מפערי ידיעה, ומאפשרים לך לצלוח גם את ההרצאה הבאה. דווקא הקטעים מהספר בתוך הספר שכותבת דמות בשם אילזה הם החלק המעניין ביותר, ומתוכם הסצנה בה הטרוריסט הגדול של שנות ה-70 נהרג דווקא בפיגוע מגדלי התאומים.

Taking off / מילוש פורמן– סרט מוזר שזכה באחד הפרסים הגדולים של פסטיבל קאן אי-שם בשנות ה-70. שיטת השיווק הטובה ביותר של הקולנוע היא התור. עברתי ברחוב שמפוליון האהוב עלי וראיתי תור ארוך, הסתכלתי על הפוסטר, נכנסתי. מהבחינה הזו, אולי מה שהרס את בתי הקולנוע כעסק הוא ההזמנות באינטרנט ובטלפון. הסצנות שאקח איתי הלאה הן- סצנת הגומל מעישון המצחיקה ביותר, סצנה מקסימה בה הוריהם של  נערים שברחו מהבית לומדים ביחד איך לעשן ג'וינט, והשיר הזה שבו טוענת בחורה יפה שצריך לזיין את כולם.  מעבר המשקל של הסרט מהציפייה שזה יהיה סרט על הבת היפה אל הוריה המתבגרים מעניין.

הפוסטר היפה שדחף אותי לתוך הסרט

Bullets or ballots/ William Keighly – הלכתי לסרט הישן הזה (משנת 1936) כחלק מפסטיבל בוגי (המפרי בוגרט) שמוקרן באחד מהקולנועים בפאריז. זהו הסרט הכי מוקדם של בוגי בפסטיבל הזה שבו מוקרנים מעל 20 סרטים. כבר בסרט הראשוני הזה, בו בוגי לא משחק בתפקיד הראשי, הוא כובש את המסך וכמעט מעלים את שאר השחקנים המצוינים. זהו סרט מהסוג שעליו אפשר להגיד שפעם היו יודעים לעשות סרטים. כמה שהוא ישן, סרט המאפיה הזה החזיק אותי הרבה יותר מכל סרט פעולה אחר שראיתי בשנים האחרונות, אולי כי לא היה בו אפילו אפקט אחד, ואז בהוליווד, עדיין חשבו שכדי לעשות סרט פעולה טוב צריך הרבה יותר מאפקטים.

חובבי פסטיבלים לקולנוע הם בעצם חובבי הימורים. ברוב המקרים ההחלטה על כניסה לסרט היא החלטה מקרית וסיכויי הזכייה מועטים. אפילו בפסטיבלים  נחשבים כמו סאנדנס, בדרך כלל היו לי יותר הימורים כושלים מהימורים מוצלחים. מצד שני, אין בעיני כיף גדול יותר מללכת לסרט שאתה לא יודע עליו כלום ולגלות שנכנסת לסרט שיישאר בך לתמיד.

התחרות הישראלית היא גולת הכותרת של פסטיבל דוק-אביב ולגביה בדרך-כלל יותר קל לי להמר. מעבר לנושא הסרט ולסינופסיס הקצר, מאפשרת רשימת הקרדיטים עזרה בהימורים. חוץ משמו של הבמאי, אני משתדל גם לראות סרטים של עורכים וצלמים שאהבתי עבודות קודמות שלהם. בין הסרטים שמסקרנים אותי נמצאים סרטו החדש של גיל קרני- "הבלתי נראים" שסרטו עטור הפרסים "מיים סוערים" ריגש אותי לפני מספר שנים.  הסרט "גם כשעיני פקוחות" על המוסיקאי המוערך גבריאל בלחסן שנערך בידי אייל צרפתי שערך כבר שורה ארוכה של סרטים שאהבתי ביניהם "משפוחה" ו"תגיד אמן".  סרטו של אלכסנדר גנטלב "גנבים בחוק" שמשתתף השבוע בפסטיבל טרייבקה ושסדרת הטלוויזיה שלו "האוליגרכים" היתה מעולה בעיני. סרטה של מור לושי "ישראל בע"מ" שהוצג בפסטיבל אידפא ונערך בידי דניאל סיון, סיון ביים בעבר שני סרטים פרועים שמאוד אהבתי "מופע החיים של גוטל בוטל" ו"המלחמה של גיורי"- אם רוחו של סיון שורה גם על הסרט הזה, אז אני די בטוח שאחבב אותו לכל הפחות. "המח החשמלי" סרטו של נדב הראל שמעניין אותי בעיקר בגלל נדב עצמו, אותו פגשתי לא מזמן לראשונה, ואישיותו הקורנת הפתיעה אותי. "סיסטמה" של אוהד מילשטיין שיצר את הסרט "אובססיה" ואני מעריץ את היכולת שלו לעשות את הסרטים שלו לבדו כלומר גם לצלם, לערוך ולהפיק אותם. "קוראים לי אחלאם" של רימה עיסא שנערך על-ידי ערה לפיד שהיא אחת מהעורכות הנחשבות הפעילות בארץ ובין היתר ערכה גם את "מחסומים".

לעומת התחרות הישראלית, הרי שבסרטים הבין-לאומיים כמעט ואין לי "מידע פנימי" וההימור שלי בכלל לא מושכל. מאחר והתנדבתי לכתוב עבור הבלוג של פסטיבל דוק-אביב, בחרתי לי כמעט באקראי רשימה של סרטים שנדמו מעניינים, קיבלתי דיסקים שלהם ובימים הקרובים אצפה בהם ואכתוב את רשמי עליהם.

הסרט הראשון בו צפיתי הוא "המהמר", סרט הולנדי שהשתתף בפסטיבל אידפא האחרון ועוסק בבן שמתחקה אחר עקבותיו של אביו המהמר. על-פניו לסרט יש פוטנציאל גבוה והוא מצולם מצוין. המיסתורין שהותיר אחריו האב והמטען הרגשי שנושא הבן שהוא הבמאי היו יכולים ליצור סרט סוחף.  אלא שבמקום לעקוב אחרי הסיפור הראשי של האב ובנו, ומאחר והאב מת ואין אפשרות לצלם אותו, החליט הבמאי על שני סיפורי משנה בהם הוא עוקב אחר מהמרים אחרים שאינם קשורים לסיפורו האישי. שני הסיפורים האחרים משמימים ולאחר כשעה של צפייה החלטתי לוותר ולעבור לסרט הבא. לסיכום- אל תהמרו על "המהמר".