איך הופכים לבמאי פרסומות?

 

האמת היא שאין לי מושג איך הופכים לבמאי פרסומות. אם למישהו יש רצפט אני אשמח אם הוא ישלח לי אותו. אני מתאר לעצמי שכמו בכל מה שקשור לתחום הבימוי מה שצריך לעשות, זה לעשות ואז להראות, אז הנה אני מראה את מה שביימתי.

לצפייה בגרסת ה-2 דקות (היותר מלאה ומדליקה)*

לצפייה בגרסת הטלוויזיה- 30 שניות.

הפרוייקט הזה בוצע עבור מוצר בשם ONVU השייך לחברה ישראלית בשם FRESHPOINT וחברה שוויצרית בשם CIBA. המוצר הזה הוא מדבקה המודבקת על מוצרים המיועדים לקירור ויכולה לזהות אם המוצר שהה לאורך זמן בטמפרטורה הנכונה. אם המוצר, לדוגמא, מאופסן בשמש המדבקה משנה את הצבע שלה ואז הלקוח יודע שהמוצר לא טרי.

משרד פרסום- פרומרקט.
מנהל פרוייקט מטעם פרומרקט- דרור ליבה.
חברת הפקה – סרטי יפעת פרסטלניק.
צלם- אלעד דבי.
עורך- עודד פרבר.
ארט- בועז כצנלסון.
עיצוב – דוד שמש בראודקאסט.
מפיקה בפועל- בושמת מרמרלי.
במאי- אורי בר-און.

השאלה עליה אני כן יכול להשיב היא למה אני רוצה לביים פרסומות? יש לזה שלוש סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא הסיבה הטריוויאלית- כלכלית. כמות הכסף שיש בפרסומות גדולה וכשאכנס לתחום הזה באופן יותר משמעותי יהיה לי יותר קל לראות בחיי הקולנוען שבחרתי לעצמי לא רק בחירה מפונקת אלא משהו שיכול לפרנס אותי באמת, כלכלית, לאורך זמן. הסיבה השנייה קשורה גם היא לכסף אבל לא לחשבון הבנק שלי. יותר קל לפנטז ולהפוך את הפנטזיות שלך למשהו שרואים על המסך כשלהפקה יש כסף לעשות את זה. כמות הפשרות הנדרשות מבמאי שמפיק סרט עצמאי ללא תקציב היא עצומה. האפשרות ליצור כשיש יותר מרווח כלכלי, ביחד עם אנשים שמקבלים משכורת אמיתית ויכולים להביא לידי ביטוי לא רק את יכולות האלתור שלהם אלא גם את היכולת המקצועית, מאוד קוסמת לי. הסיבה השלישית היא הכיף שבבימוי אפילו של דברים שהם לא יצירת האמנות שלך. היכולת ליצור, להפיח חיים במשהו אבסטרקטי, לתקשר עם אנשים, ולהיות יצירתי גם בתוך המגבלות המסחריות, כל אלה גורמים לי הנאה רבה.

לפני כשנה נפגשתי עם סוכן במאים ודיברנו על הדברים שאני רוצה לעשות. כשאמרתי לו שאני רוצה גם לביים פרסומות הוא הזהיר אותי ש"משם לא חוזרים- עוד לא ראיתי אף במאי שנכנס לעולם הפרסומות והצליח לצאת ממנו ולעשות קולנוע ראוי". אני מקווה מאוד שזה לא נכון ויכול להצביע לפחות על איילת מנחמי שחזרה משם בשנה האחרונה עם "נודל". הפוסט הזה מתפרסם גם כדי להזכיר לי שאני אמנם רוצה לביים פרסומות אבל בשום פנים ואופן לא רוצה לביים רק פרסומות.

 

* אחרי שבזבזתי יותר מדי זמן בלנסות להעלות את הנגן הזה לכאן, התייאשתי. אם יש מישהו שיודע איך עושים את זה ורוצה להסביר לי, אני אשמח.

עד איזה גיל סבא וסבתא עושים אהבה?

 

כששואלים אותי על מה הסרטים הקצרים שלי אני אוהב לענות: "הראשון על מין אוראלי ופוליטיקה, השני על נשיקות ופוליטיקה והשלישי הוא רק על אהבה". הפוסט הזה יספר קצת על הסרט השלישי- "שיר אהבה אחר".

הסיפור של הסרט הזה התחיל בפרויקט שיזם המפיק מיכה שגריר לזכר המשורר יהודה עמיחי ובו אדפטציות קולנועיות לשירים של עמיחי. כששמעתי על הפרויקט התחלתי לעבור על הספרים של עמיחי שאצלי בספריה עד שיופיע שיר שיתפוס אותי. די מהר נתקלתי ב"שיר אהבה אחר" שהעלה אצלי את הרעיון לסרט. הנה התסריט שאותו הגשתי כדי להסביר מה אני רוצה לעשות.

שיר אהבה אחר/ יהודה עמיחי
כבד ועייף עם אישה על מרפסת:
"הישארי איתי". גם דרכים מתות
כבני-אדם; בשקט או פתאום נשברים.
הישארי איתי. אני רוצה להיות את.
בארץ הלוהטת הזאת,
מילים צריכות להיות צל.

על מה בעצם השיר הזה או מה השיר הזה עושה לי? השיר הזה בעיני הוא על אהבה, אהבה שמעבר לתשוקה, מעבר לאש. אהבה שיודעת שהיא קיימת, שלא צריכה הוכחות אבל מפחדת מהסוף. אולי זו אהבה בין שני אנשים מבוגרים, מבוגרים מאוד. יש להם כבר את הקודים שלהם, כל אחד מהם יודע מה השני רוצה ומתי. "הישארי איתי", אל תלכי, אני מפחד להשאר לבד, "אני רוצה להיות את", אם תלכי אני אלך איתך, אם תישארי אחרי גם אז נהייה ביחד. לא כל דבר צריך לצעוק (כמו שנהוג בארץ הלוהטת הזאת), אפשר גם אחרת, אפשר יפה ובשקט.

הסרטון "שיר אהבה אחר" מציג זוג אוהב מאוד בשנות השבעים המאוחרות של חייו. הם יושבים על המרפסת, השמש כבר עוד מעט שוקעת, יש להם את הביחד שלהם, הוא מסתכל עליה, היא עליו, הוא נוגע לה ביד קלות, מסמן משהו שברור לשניהם בלבד. הם מניחים את הספלים, ונכנסים לתוך הדירה. היא שמה תקליט, הוא מחבק אותה מאחור. היא מסתובבת אליו ושואלת: "אתה אוהב אותי?" והוא אומר:" אוהב, אוהב גם אותך וגם את הצל שלך". הוא מוריד לה את החולצה. היא אומרת: "לאט, לאט יותר" ומורידה לו את החולצה. הם מגיעים למיטה, הם מתפשטים לאט לאט. הוא מכסה אותה בשמיכה, היא מורידה את השמיכה, הם מתחבקים. הם עושים אהבה, בלי אש וצלצולים, אבל באמת אהבה. הם גומרים בלי צעקות, אבל ביחד ונשארים מחובקים על המיטה. המצלמה מתרחקת מהם ופונה לכיוון המרפסת – השמש כבר שקעה.

הסרט יצולם ב"טושוט" לכל אורכו, כלומר שני בני הזוג יהיו בתוך הפריים כל הזמן- למעט בתחילת השוט הראשון ובסוף השוט האחרון. לאורך כל הסרט ישמר שיווי משקל הרמוני בפריים. השוטים יהיו ארוכים ותנועות המצלמה יהיו מינימליות ללא שום "אינטרקאטים" . הצילום יהיה מונוכרומטי בגוונים חמים ונעימים כדי ליצור אווירה נעימה ואוהבת לאורך כל הסרט.

מי שיצפה בסרט הזה, יקבל את כל הרמזים לזה שהסצנה שמתפתחת בין בני הזוג היא סצנת סקס, אבל לא יאמין שלשם זה הולך. גם כשהם מתחילים להתפשט, גם כשהם נכנסים למיטה, הוא יצפה לא לראות עירום ולא לראות סקס אחר. דווקא בגלל שבעיני רוב העולם המערבי סקס הוא התגשמות של אינטימיות קשה לנו לקבל את זה שהוא מתקיים גם אצל אנשים מבוגרים מאוד. הסרטון הזה בא להראות שיש אהבה אחרת מזו שבדרך כלל מצטלמת בסרטים.

אחרי שהתסריט התקבל להפקה נוצרה בעיה חדשה- איפה ימצאו השחקנים המבוגרים שיסכימו להשתתף בכזו הרפתקה? אם הייתי במאי שאוהב גם להצטלם אני בטוח שאפשר היה לעשות סרט דוקומנטרי מקסים מהחיפוש שלי אחר השחקנים, ניסיונות השכנוע, ההסברים על כך שמדובר ביצירת אמנות ולא בסרט כחול, ההסכמה של חלק מהשחקנים, הסירוב המנומס והפחות מנומס של אחרים, ובסופו של דבר ההסכמה של שני השחקנים המקסימים יוסף כרמון ורות גלר להשתתף בפרויקט. כל אלה היו יכולים לתת מבט חדש ומרענן על הכוכבים המבוגרים של התיאטרון הישראלי. העבודה עם כרמון וגלר היתה מאוד מלמדת מבחינתי. חלק גדול ממה שקורה בסרט נבנה בחזרות – ההחלטה לוותר על מילים, האינטראקציה ביניהם וגם חלק מהדברים שאני הכי אוהב בסרט כמו קילוף התפוח וענידתו כטבעת נישואין. (האחרון היה רעיון של כרמון).

על-מנת להחליט איך בדיוק נצלם את הסרט הזה צפינו – הצלם (והשותף שלי היותר ממלא ליצירה הזו ולאחרות) קובי צאיג ואני בסצנות סקס רבות. הסצנה שאני הכי אהבתי היתה סצנה מתוך הסרט "המבט" של ניקולס רוג' שבה אוהבים ג'ולי קריסטי המדהימה ודונאלד סאת'רלנד. כשצפינו בסצנה הזו חשבתי שאם הייתי חי בחו"ל הייתי פונה לקריסטי ומנסה לשכנע אותה להשתתף בסרט. השבוע ראיתי את ג'ולי קריסטי בסרטה המקסים של שרה פולי "הרחק ממנה". הסרט הזה הוא אחד הסרטים הכי מרגשים ויפים שראיתי בחיים, אני ממליץ לכל מי שאוהב אנושיות ללכת אליו, ומצטער שהייתי עסוק ביום הקרנת העיתונאים כך שניב הדס כתב ביקורת ל"וואלה" על הסרט ולא אני.

אבל סטיתי מהנושא- אחרי שהסרט צולם ואפילו הוקרן בפסטיבל חיפה נוצרה בעיה עם הקרנת הסרט בערוץ 1. בסופו של דבר, הסרט לא הוקרן ואני קיבלתי לידי את הזכויות על הסרט ואחראי להקרנות שלו ברחבי העולם. הסרט זכה בפסטיבל ספרדי תמוה במרבלה והשתתף בעשרות פסטיבלים אחרים ברחבי העולם. ביום שישי הבא ה-18.10 בשעה 2030 יוקרן הסרט בפסטיבל הליקון לשירה. ובחודש הבא בפסטיבל נוסף ברגנסבורג –גרמניה. מכל ענייני ההקרנה של הסרט, למדתי שוב שבניגוד למה שאני אוהב להשיב לגבי הסרט הזה, אין שום דבר שהוא לא פוליטי, אפילו אהבה היא פוליטית.

הזכייה בפסטיבל הספרדי היתה משמחת מאוד, כי הסרט קיבל הכרה בין-לאומית. נימוקי השופטים לזכייה בפרס היו לא רק הנושא השנוי במחלוקת, אלא היופי של הצילום. אחד השופטים, שדיבר איתי בטלפון, אמר שהוא התאהב בסרט כבר בשוט השני שלו, ושהצילום הוא זה שהביא לסרט את הפרס. קובי צאיג הצלם של הסרט, הוא מהצלמים המוכשרים ביותר שעבדתי איתם, היכולת שלו להוציא את המקסימום מבחינה ויזואלית מסיטואציה פשוטה המתרחשת רובה ככולה בחדר אחד, היא מה שהופך את הסרט הזה למיוחד בעיני. אחרי הזכייה הזו, היה לי ברור שבהמשך הדרך קובי יהיה הבחירה הראשונה שלי כצלם. לצערי, בינתיים, הוא נסע כדי להצליח באמריקה- טוב לאמריקאים, קצת פחות בשבילי…

לצפייה בסרט "שיר אהבה אחר".

ובלי קשר לכל זה – אני אמשיך לפרסם פוסטים ב"רשימות" כאילו אין משבר ואעשה כל  מה שאני יכול לעשות כדי להמשיך לקיים את האתר הזה כי הוא יקר מאוד לליבי.

יותר מדי מילים וטקס האוסקר הישראלי

מרוב מילים כאן, עבור "וואלה", ובתסריט שעליו אני עובד, כבר כמעט שכחתי שבמאים מתעסקים בעיקר בתמונות. לשמחתי, בקרוב מאוד אוכל להציג כאן פרסומת אותה ביימתי עבור חברה שוויצרית- ישראלית, ואת הסרטונים מתוך פרוייקט השלום שנעשו עבור תנועת onevoice.

בינתיים, לכבוד טקס פרסי האוסקר הישראלי שיתקיים היום, כתבתי את המאמר הזה עבור "וואלה", ולפניו הופיעו גם שתי ביקורות- על "ראיון לילי" של סטיב בושמי ועל "מלצרית" של אדריאן שלי.

4 הערות שחדרו את גרגרנות החגים

· הציטוט הכי יפה שקראתי בתקופה האחרונה הוא מתוך הנובלה של יהושע קנז 'בין לילה ובין שחר': "הייתי מנסה לנחש את מחשבתם הכמוסה ביותר, לאתר את ההבדל בין המתרחש בתוך-תוכם באמת לבין ההצגה שהם מציגים לזולתם. (אך עדיין לא הבנתי שבהצגה החברתית יש אמת שאינה פחותה מן המחשבה הכמוסה, וכי שתיהן מבטאות באופנים שונים, כמו בשתי שפות, אותו דבר עצמו)". בעיני, הציטוט הזה מדבר גם על ההבדל בין כתיבת תסריט לכתיבת סיפור, ואני קצת מצטער שעדיין לא עובדו יותר מהספרים של קנז לקולנוע.

· בשבוע שעבר נשלחתי על-ידי "וואלה תרבות" לראות את הסרט החדש "מלצרית" של אדריאן שלי. ראיתי את הסרט בקולנוע גת. גת הוא אחד מבתי הקולנוע הטובים בתל-אביב, כמעט אחרון הדיונוזאורים שאינו חלק מקומפלקס סרטים גדול, ואחד האחרונים שלא עושה צחוק מהמונח "המסך הגדול". ביום הקרנת הבכורה של הסרט האולם היה כמעט ריק והיה בזה משהו עצוב. אני מאמין שחמלה אנושית מגיעה לא רק לאנשים אלא גם למוסדות. גת הוא בהחלט בית קולנוע שראוי לחמלה, אם אנחנו לא רוצים שגם הוא יהפוך לעוד אחד מהמוצגים בפרוייקט צילום בתי הקולנוע המתים של שרון רז.

· בעניין רשות השידור נגד עמוס גיתאי – מה שרמירז אמר, אבל בדיוק.

· לוולטר בנימין בטח היה הרבה מה להגיד על השנות טובות בעידן השעתוק הטכני, ובכל-זאת שתהייה שנה טובה בלי מלחמה.

האם פון טרייר הוא הבוס הגדול של המכונה שביימה את הבוס הגדול?

 

את הביקורת הזו כתבתי עבור מדור התרבות של אתר וואלה.

 

הסרט החדש של לארס פון טרייר. הקומדיה החדשה שלו. לארס פון טרייר יכול לעשות קומדיה? היא באמת תהייה מצחיקה? לפני כשלושה חודשים התבשרנו- לארס פון טרייר מודיע: "אני בדיכאון ומפסיק את העבודה על סרטים". כשהוקרנה לראשונה הקומדיה החדשה, לפני כשנה, אמר פון טרייר: "מכונה עשתה חלק ניכר מהעבודה על הסרט". ואני חושב שצריך להתייחס לסרט החדש של פון טרייר כאילו הוא פרש מבימוי עוד לפניו, כאילו באמת מכונה עשתה אותו, כאילו הקונספירציה בוצעה ברצינות, צריך לנתק את כל מה שאנחנו יודעים על פון טרייר- את ההערכה לסרטים המוקדמים, את ניסוח הדוגמה, את הקיצוניות הרגשית של "לשבור את הגלים" ו"רוקדת בחשיכה" את הגאוותנות של "דוגוויל" ו"מנדרליי" ואת המשחק האינטלקטואלי של "חמש מכשלות". את הכל צריך לנתק ולחשוב על הסרט כאילו לא פון-טרייר ביים אותו אלא מישהו אחר שאין לנו מושג מי הוא, או שבעצם ביימה אותו מכונה.

"הבוס הגדול" מספר את סיפורו של מנכ"ל חברת היי-טק דנית שלאורך כל שנות פעילות החברה שיקר לעובדים שלו וטען שמעליו קיים בוס באמריקה – "הבוס הגדול", מה שאיפשר לו להיות תמיד נחמד ולהאשים את "הבוס הגדול" בכל דבר שלילי שקורה בחברה. עם פתיחת הסרט מנסה המנכ"ל למכור את החברה למנכ"ל חברה פינית ונאלץ לשכור שחקן מובטל שיגלם את תפקידו של "הבוס הגדול" ויחתום על מסמכי המכירה של החברה. המפגש הראשוני של ששת עובדי החברה עם הדמות הוירטואלית של הבוס הגדול, שאינו יודע דבר עליהם או על החברה, מספק שלל סיטואציות קומיות – מבחורה שלאור התכתבות העבר עם הבוס הגדול מחליטה שהוא הומו שצריך לחנך אותו לחשוק שוב בנשים, דרך אחד העובדים שמאגרף את הבוס הגדול לאחר מלמול סתום אודות הקשיים בסתיו ועד אחרת שהבינה מהתכתובות שהוא מעוניין להתחתן איתה ומאושרת מהרעיון.

מבחינה קולנועית כל הבחירות של המכונה שביימה את הסרט הזה הן בחירות שגויות במתכוון. הצילום בוחר ליצור קומפוזיציות מוטעות וראשיהן של הדמויות נחתכים לעתים קרובות, התאורה לא קיימת, והפריימים ריקים לחלוטין מפריטי ארט. העריכה לא מאפשרת צפייה שוטפת בסרט וגם מי שלא רגיל להרגיש כל "קאט" ירגיש בסרט הזה את קפיצות התמונה הרבות המפריעות לצפייה ואת שינויי התאורה והסאונד משוט לשוט. אפילו השחקנים מתעקשים להזכיר לנו כל הזמן שהם שחקנים ולא דמויות אמיתיות.

באחת מהסצנות החשובות בסרט מדבר השחקן עם אחת העובדות הטוענת בפניו שהוא לא אמין בתפקיד שלו כ"בוס הגדול", הוא אומר לה שבקומדיה של היום הקהל מצפה לחשיפה של הקומדיה – לראות את התפרים. ואכן הסרט מראה לנו את התפרים ומציג סרט רפלקסיבי המתייחס כל הזמן לעצמו משוט הפתיחה בו רואים את השתקפות הבמאי מאחורי המצלמה על חלונות הזכוכית וההצהרה על כך "שזו בסה"כ קומדיה זניחה שלא ראויה לשום מחשבה נוספת", ועד בדיחות הקשורות למניפסט הדוגמה- "החיים הם כמו סרט דוגמה, אולי קשה לשמוע את המילים אך הן עדיין חשובות".

השאלות הפילוסופיות ששואל הסרט הזה הן שאלות העוסקות בדימויים בעולם הקולנוע בפרט ובעולם בכלל. הסרט צוחק על הדימוי שיש לבמאי- האם הוא בדיוק כמו הבוס הגדול מאמריקה- כולם מניחים שהוא שם אבל אף-אחד לא יכול להיות בטוח שהוא קיים? צוחק על התפקיד של שחקן בקולנוע שתמיד רוצה להיות במרכז ולהראות את היכולת האמיתית שלו אבל תמיד כבול בחוזה לפיו יש בוס/ במאי מעליו. צוחק על הרצון של אנשים להראות נחמדים בפני כולם אפילו כשהם בעצם מנוולים, וצוחק על האמונה שלנו בקיומם של מאסטרים רוחניים- לאורך כל הסרט מצטט השחקן המובטל את המאסטר שלו "גאמביני", מחיפוש באינטרנט עולה שאין אדם בשם גאמביני ואם יש אז זו שמה של משפחה המואשמת בגניבות בתעשיית הפורנו הוירטואלית.

אבל אחרי שהסרט הזה מנסה לצחוק על כל עולם הקולנוע, אז בסוף בסוף, הבדיחה הזו היא עלינו- על הצופים או במילותיו של פון טרייר הסוגרות את הסרט – "מי שבא וקיבל מהסרט פחות או יותר ממה שציפה- אני מתנצל, אבל מי שקיבל בדיוק את מה שהוא ציפה- מגיע לו". והשאלה האחרונה שצריך לשאול- אם לא היינו יודעים שזו "הקומדיה החדשה של פון טרייר" האם מערכת וואלה הייתה מבקשת ממני לכתוב עליו ביקורת? אם התשובה היא לא, אז כנראה שהקונספירציה הצליחה ופון טרייר הצליח ליצור לעצמו קומדיה אמיתית שמצחיקה בעיקר אותו.

טביעת האצבע של פול אוסטר

 

"…וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, חי בתוך עולם דמיוני, מכאובי העולם הזה נעלמים. שכן כל עוד הסיפור נמשך, המציאות שוב איננה קיימת" פול אוסטר/ שגיונות ברוקלין.

פול אוסטר הוא אחד הסופרים הראשונים שאהבתי באמת, אהבתי באופן שבא לי לפגוש אותו, לדבר איתו ולהבין מהעיניים שלו אם ככה האיש חושב באמת? ככה הוא חי? או שזו רק פוזה ספרותית? "ארמון הירח" היה הספר הראשון שלו שקראתי, הוא היה ספר אהוב במיוחד ועד היום אני יודע לצטט ממנו קטעים, להרגיש תחושות, או לחשוב על כל בחורה עם מראה אסייתי שאני רואה כאילו היא הייתה יכולה להיות בפוטנציאל קיטי וו.

בשנת 2000 החלטתי לכתוב עליו עבודה סמינריונית. הרעיון של הקורס היה מביך בפשטות שלו: לכל סופר יש טביעת אצבע ייחודית לו שבאה לידי ביטוי בכל דבר שהוא כותב ובכל מישור אפשרי – השפה, הדקדוק, התוכן וכו' וכל מה שצריך לעשות זה לזהות מהי טביעת האצבע ולהוכיח שהיא אכן מופיעה בכל מקום. אני לא אכנס לפרטי הסמינריון כי הוא משעמם ומגוחך (וגם גרם לי להעריך הרבה פחות את פול אוסטר הסופר), אבל מה שחשוב הוא שביום הולדתי ה-25 מצאתי את עצמי בניו-יורק בהרצאה של פול אוסטר שבסופה ניגשתי אליו, סיפרתי לו בקצרה על הסמינריון וביקשתי שיחתום על העותק שלי של "ארמון הירח" ואם זה לא קשה מדי שגם יטביע את אצבעו בתוך קסת הדיו האדומה שלי. חשבתי שאולי אזמין אותו לקפה, אבל בסוף התביישתי, ומייד אחרי שהשגתי את טביעת האצבע הסתלקתי משם.

אוסטר הוא בעיני אחד המספרים הטובים ביותר, ומבחינה זו הוא גם אחד הסופרים הכי קולנועיים שאני מכיר. אם הייתי יושב איתו היום לקפה, הייתי רוצה להבין למה אין יותר עיבודים קולנועיים לספרים שלו? הייתי מספר לו שבעברית המילים לעבד ולאבד נשמעות אותו דבר, והוא כנראה היה מסכים שזו הסיבה. מאז הפגישה בניו-יורק, אני לא "רץ" לקרוא כל דבר שאוסטר מוציא, אבל ביומיים האחרונים נהניתי מאוד מ"שגיונות ברוקלין" שלו. הציטוט מלמעלה לקוח משם ואני חושב שזה יכול להיות מוטו משלים למוטו של הבלוג שלי.

סמי מיכאל- ממזרחי זועם ליקיר הציונות

בשנת 2000, הגשנו (חברתי ל.פ ואני) סמינריון מסכם בחוג לספרות כללית של אוניברסיטת ת"א. הטענה המרכזית של הסמינריון הייתה שמאז שפרסם סמי מיכאל את ספרו הזועם "שווים ושווים יותר" והתבטא בתוכנית הטלוויזיה טנדו ( של ירון לונדון): "אני אינני ציוני", שינה מיכאל את דרכיו והתאים עצמו לדרישות הביקורות וההגמוניה התרבותית עד שאנו מנבאים שבקרוב הוא יזכה גם בפרס הציוני הגדול מכולם- פרס ישראל. לרגל זכייתו של מיכאל בפרס א.מ.ת שיוענק לו על-ידי ראש-הממשלה, אני מפרסם קטע מהסמינריון ההוא.

חלק ו' –(אי?) זהות מזרחית במציאות ובספרות

סמי מיכאל מזוהה בתרבות הישראלית ככותב מזרחי, העוסק בנושאים הקרובים לעולמם של יוצאי ארצות ערב. בתחילת דרכו, סמי מיכאל בוחר בתפקיד זה ומשתמש בו כדי לחדור לבמה הספרותית תרבותית, אולם לאחר מכן הוא מנסה להתנער מהתווית שנצמדה אליו. ההתנערות באה לידי ביטוי בשינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה המזרחית ביצירותיו, בייצוג המזרחי באופן שלא פוגע בסדר של האידיאולוגיה הציונית, ובהתבטאויותיו הפומביות בעניין זה.
כשנשאל מיכאל "איך התווית המזרחית נדבקה אליך ולא לא.ב. יהושע, למשל?" עונה מיכאל "הוא (יהושע) קיבל את הקודים הפנימיים של הציונות". אם כן, מיכאל דחה את הקודים של הציונות ולכן "נענש" בכך שמזוהה עם התווית המזרחית מבלי שנתכוון לכך – האמנם?
עד 1974, השנה בה פרסם מיכאל את הרומן "שווים ושווים יותר" , הוא לא היה מוכר לקוראי הספרות העברית. ברומן זה, נוגע מיכאל בתפר גס מאוד במארג האידיאולוגיה הציונית, שחוטים נפרמים ממנו, והוא הופך לפיסה העומדת על סף תלישה. אנו מוצאים כאן הצבעה מפורשת על הגמוניה אשכנזית ויחסה ליהודים המזרחיים. דויד, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו כשכל צעדיו מושפעים ממוצאו. מיכאל לא משאיר את הסבל וההקרבה של פרוייקט "כור ההיתוך" מאחור אלא מביא אותם לקדמת הבמה ומאיר עליהם בפרוז'קטור. אין נימה של קבלת הסבל לשם המטרה הנעלה, אלא קיימת התחבטות והטלת ספק אם המחיר כדאי. הגיבור אינו מסכם את האירועים "היה לנו קשה…כמו לכולם…". הוא זוכר כל מקרה ומתאר אירועים ספציפיים, דבר המעצים את תחושת ההקרבה, הקושי והסבל האנושי. האם, האב והאחות שנשרפו בבדון, אובדן כבוד האב, רציחת נערה ע"י סרסור – פרטים אלו יוצרים תמונה שלמה של סבל אנושי מוחשי, המתממשת בדמיונו של הקורא.

"אלוהים נתן …אלוהים לקח—"
"את מי?" צרחתי בקוצר- רוח.
אביך, אימך—ואחותך הקטנה." נקרעו המילים מפיו של ראובן.
הדפתי אותו מעלי במהלומת אגרופים. חבטתי בחזהו.
נשכתי את ידו המחזיקה בי- אבל הוא לא הירפה. ברכיי פקו והכל האפיל סביבי…
"איפה הם?"
"בחוץ כיסינו אותם. עוד מעט יבואו לקחת אותם"
יצאתי מהבדון שלהם כשראובן תומך בי – שמיכה זרה, משובצת, היתה פרושה על האדמה מעל לשלוש גבשושיות קטנות. התנתקתי ממנו—לא יתכן שתלוליות קטנות כל-כך תהיינה כל מה שנותר מאבא- אמא והקטנה…"
"מזווית עיני הצצתי בשלוש הגבשושיות, מסתבר שמישהו פסע על השמיכה…
שאול גחן והציץ מתחתיה – לראות את שרידי הגופות החרוכות. עצבי שלי לא עמדו לי להישיר מבט…"
(מיכאל, 74, עמ' 97-98).

ניתן לראות שינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה ביצירותיו. אם ב"שווים ושווים יותר" האשכנזי עמד מול/נגד המזרחי ומחה קולנית על היחס למזרחיים, הרי שב"ויקטוריה" המחאה הופכת לציוץ חלוש, שכמעט ואינו נשמע. כמו כן, ארגון הדמויות משתנה כך שאין עוד כוחות מנוגדים- כולם עוברים "לשחק" באותה קבוצה.
באירוע משפחתי חגיגי בו טוענים בני המשפחה כנגד ויקטוריה על כך שאף אחד מהם לא למד באוניברסיטה, היא מנסה לבטל את טענותיהם וחושבת:

"למה זה צריך להשבית את השמחה בגלל מדמנת שטפונות ושרפות קיץ בבדוני מעברה לפני ארבעים שנה" (מיכאל, 93, עמ' 189) .

נדמה ששורה זו מייצגת יותר מכל את השינוי שעבר על מיכאל מאז "שווים ושווים יותר". הוא קיבל על עצמו את הגישה הציונית, שזהו המחיר ששולם (אובדן משפחה שלמה בשריפה) בעבור "כור ההיתוך", ואין טעם עכשיו באמצע החגיגה הציונית הדשנה, לחזור אחורה ולבדוק מה בעצם קרה שם.
הטענה על קיפוח נשמעת מפי בניה של ויקטוריה בקול רפה, מיכאל "מנמיך" את הטונים. הוא לא "משתיק" אותם לגמרי – בכל זאת העלייה והקשיים הם חלק מן האידיאולוגיה, חלק מהמציאות הריאלית, חלק מ"הסיפור" של המדינה. הנמכת הטונים מתבטאת גם בכך שהטענה מושמעת על-ידי בניה של ויקטוריה, שאינם גיבורי הספר, ולא על-ידי גיבור הספר עצמו, כמו דויד ב"שווים ושווים יותר". מה שנמצא ראוי להיות בקדמת הבמה ב"שווים ושווים יותר" מוזז לפינה חשוכה. מיכאל שינה כיוון, הוא מעוניין לייצג ערבי ויהודי מזרחי ולא רוצה לעסוק במפורש בשסע העדתי, הוא עובר לעסוק ביצירותיו בנושאים שלא יכולים לפגוע בייצוג הישראלי לפי כללי האידיאולוגיה. דבר זה אפשר לו להיות "מאומץ" ע"י האליטה השלטת כנציג של המזרחים . מיכאל שינה כיוון ודרכו החדשה מתאימה לצרכי האליטה, ועונה על האידיאולוגיה. ההגמוניה הציונית בנתה את ההיסטוריה, הספרות העברית מסייעת לה לבסס זאת ומיכאל משתתף גם הוא בפרוייקט. מיכאל מביא למרכז את המזרחי – הוא מוסיף "חדרים" בבניין הציוני ו"מרחיב" את המבנה תוך ציות לכללי הבנייה.

לטענתנו, עיוורונו של מיכאל לציותו לקודים הציוניים בא לידי ביטוי בסירובו לקחת על עצמו את תפקיד הסופר ה"מזרחי" (למרות שהוא מזוהה ככזה ע"י רבים). מיכאל מתעקש לומר כי ייחודו הוא בייצוג ערבי "אחר" (רוזנטל ומיכאל, עמ' 54') אם מקבלים את הטענה שהאידיאולוגיה היא חלק בלתי נפרד מקיומו של הסובייקט כנתין (אפילו ללא מודעות מצד הסובייקט) הרי שההכחשה של מיכאל מובנת.
אנו יכולים לעמוד על סתירה בדבריו של מיכאל (או אולי מעין "התנערות"). מחד, הוא עצמו טוען כי מאורעות ואדי סליב, הם שהיוו "טריגר" לכתיבת רומן שיש בו מעין "סגירת חשבון" עם הממסד האשכנזי בארץ, ומאידך, הוא תוהה על התווית שקיבל כ"סופר מזרחי". האם אין כאן מעין "היתממות", האם "קיבל" מיכאל את התווית או נכון יותר לומר כי "לקח" את תפקיד דוברו של הקול המזרחי?
אם נצטט מתוך הכתוב בכריכת הספר "שווים ושווים יותר" נראה שמיכאל לקח על עצמו תפקיד זה במפורש.

"זהו סיפור חייה של עליית המונים … ממזרח ולא ממערב…. כולם קוראים אל הקורא מבין דפי הרומן הזה ודבריהם –זעקה. עסקנים וסתם יהודים טובים אשר מדקלמים הצהרות על "כל ישראל חברים", "שוויון זכויות" ו"מניעת אפלייה עדתית" ייטיבו לעשות אם יעיינו בדפים אלה רוויי המצוקה." (מיכאל, 74).

מיכאל דוחה את התווית שלקח על עצמו בתחילת דרכו ועמה הוא מזוהה עד היום. לטענתו (רוזנטל ומיכאל, עמ' 222) הדבר שהעלה אותו לתודעה הציבורית, היא עובדת היותו אחד הקולות הבודדים המדברים על עולם ערבי אחר ועל ערבי אחר. הוא אינו מקבל את ההשערה המרומזת של רוזנטל שקבלתו ועלייתו נובעת דווקא משיוכו המזרחי ומהצורך של האינטלקטואל השמאלני אשכנזי להגיד: "דווקא יש לי חבר מזרחי, שימו לב לסמי מיכאל – אפילו כתבתי עליו עבודה סמינריונית באוניברסיטה".

 

לקריאה נוספת-נעמה כרמי על ספר הראיונות של רוביק רוזנטל עם סמי מיכאל.

5 הערות שחדרו את הבל החום

· לפני שבוע התקיים בתמונע ערב שירים מולחנים מאת דוד אבידן. הפתיעה אותי כמות האנשים הרבה והעובדה שביום ההופעה כבר אי-אפשר היה להשיג כרטיסים. מכל ה"מפורסמים" האהובים שהופיעו שם- נורית גלרון, שלומי שבן, יוסי בבליקי, רונה קינן, אילן וירצברג, הכי התלהבתי מהשיר הראשון "הרחובות ממריאים לאט" בביצוע של זמר שמעולם לא שמעתי עליו – דרור להב. אני מקווה מאוד שיום אחד הביצוע הזה יופיע כשיר סיום בסרט שלי. יש שמועה שהשיר הזה הופיע בביצוע אחר בסרט ישראלי, מישהו יודע באיזה? בכל-אופן, אני ממליץ בחום להקשיב לשירים באתר שלו– בייחוד לשיר הזה, ל"בין עזה לברלין", ול"שרה".

· פסטיבל הקולנוע בירושלים חלף כבר מזמן, לא הספקתי לראות שם מספיק סרטים. מהסרטים שכן ראיתי, אהבתי את הסרט (עם השם הבלתי אפשרי) "סטאלגים- שואה ופורנוגרפיה בישראל" של ארי ליבסקר. הסרט מצליח להתרומם מעל לגימיק הבלשי של "מי כתב את הסטאלגים?" ולהגיד משהו מאוד משמעותי על זיכרון השואה בישראל.

· ביום שלישי הוקרן הסרט "סוסעץ" של יקי יושע בסינמטק לכבוד הוצאת מארז מסרטי יקי יושע בדי.וי.די ולכבוד יום הולדתו ה-72 של שמוליק קראוס. בעוונותי, זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט. שמוליק קראוס משחק בסרט הזה תפקיד מדהים. לא ברור לי איך הוא לא לוהק לתפקידים ראשיים גם בסרטים של אחרים אחרי הסרט הזה.

· יכול להיות שדמותו של מבקר המסעדות האימתני אך הרגיש ב"רטטוי" מבוססת על דמותו של אורי קליין? כי אם כן, כל מה שצריך קולנוען ישראלי לעשות כדי לזכות סוףסוף בביקורת טובה מקליין זה לעשות תחקיר על ילדותו של המבקר ולהשתמש בו בחכמה בסרט.

· יאיר רווה פירסם פוסט רטרוספקטיבה לאנטון קורביין לכבוד צאת הסרט "קונטרול" ( שאותו ראיתי בקאן), ומציג כמות גדולה של קליפים שביים קורביין – שווה לבקר.

למרק את התסריטים

 

מתי שמואלוף פרסם בשבוע שעבר מאמר מאת הקולנוענים ימין מסיקה וירמי קדושי שבו הם פרסו את טענותיהם נגד שיטת "הפקות המקור" ו"נאותות ההפקה" ונגד גופי השידור, הקרנות ואיגודי היוצרים השונים שמשתפים איתם פעולה. רציתי לכתוב תגובה למאמר, אבל הבג"צ (המומלץ מאוד לקריאה לכל מי שמתעניין בתחום הטלוויזיה בישראל) שהוגש לפני מספר ימים על-ידי איגודי היוצרים נגד הרשות השנייה, הזכייניות של ערוץ 2 וערוץ 10, נותן לדעתי חלק ניכר מהתשובות למאמר של מסיקה וקדושי.

קריאה בעתירה הזו מסבירה היטב למה הרגולציה חשובה, מה יקרה אם תינתן לגופי השידור הרשות לשדר מה שהם רוצים (אמריקניזציה של המסך ויצירת טלנובלות ושעשועונים מקוריים בלבד), ומתארת את האופן המדהים שבו גופי השידור מתעלמים מההבטחות שניתנו במכרז באופן שיטתי וללא כל בושה. העתירה מתארת גם איך הרשות השנייה נמנעת מלהפעיל סנקציות כנגד הערוצים שלא עומדים במחויבות שלהם, כי במועצת הרשות יושבים מינויים פוליטים שמפחדים להסתכסך עם בעלי ההון שמחזיקים במניות גופי השידור.

במעבר חד, אני אספר שבשבוע שעבר ביימתי סרט תדמית לסטארט-אפ רפואי. זה היה כיף, מעניין, אבל בהחלט לא הדבר הכי יצירתי שעשיתי. השותפים שלי ליצירת הסרט הזה היו אנשים ממרכז "התעשייה"- שחקן שבמוצ"ש הקודם הופיע בו-זמנית בשני ערוצי שידור- בתפקיד מרכזי בסרט קולנוע ישראלי מוצלח ששודר בערוץ הסרטים, ובתפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה עתירת הרייטינג "הבורר", וצלם שהוא אחד המועמדים המרכזיים לאוסקר הישראלי בקטגוריית הצילום ולפי ההימור שלי הוא יהיה גם הזוכה. העובדה ששני אנשים כאלה לגמרי לא עסוקים ונאלצים לעבוד על סרטים מסחריים שגם מבחינה יצירתית וגם מבחינה כלכלית הם לא מספקים מעציבה אותי. איך זה קשור? זה קשור, כי אם הרשות השנייה הייתה גורמת לזכיינים לעמוד בהבטחות שלהם ולהוציא את הכסף שהם מחויבים להוציא על הפקות מקור לשני האנשים האלה לא היה זמן לנשום והם היו יכולים להתפרנס בכבוד מעשייה יצירתית.

בחזרה אל המאמר של מסיקה וקדושי: אני לא מסכים עם חלק ניכר מהמאמר הזה ובטח שלא מסכים עם השיטה הקפיטליסטית שהוא מציע להנהיג במקום השיטה הקיימת. אני מאמין שמאבק האיגודים צריך ורוצה לשרת גם קולנוענים כמו מסיקה וקדושי או גרובייס מהמגזר החרדי. אני די בטוח שהיכולות שלהם אחרי ניסיון של יותר מעשרה סרטים עלילתיים, שכל אחד מהם יצר, עולות על היכולות של כל בוגר אוניברסיטה ויהיה מלומד ככל שיהיה. אני בטוח שאם יינתן להם התקציב הדרוש הם יצליחו לעשות סרטים וטלוויזיה לא פחות טובה ממה שאנחנו רואים על המסכים. אם מסתכלים היטב על העתירה רואים שיש אפילו הגדרה ל"תוכניות מועדפות" שהוא, בין השאר, סוג הקולנוע שיוצרים מסיקה קדושי וגרובייס. המסקנה היא שאם העתירה לבג"צ תצליח גופי השידור יהיו מחויבים להשקיע הרבה מאוד כסף ביצירה של אנשים שהם ממש לא הזרם העיקרי של העשייה הישראלית בשנים האחרונות.

לדבר אחד מהמאמר של מסיקה אני כן מסכים: קיים עיוות לא הגיוני שהורג את הקולנוע העצמאי באמת (הקולנוע שלא מחכה לכסף של קרנות, וגופי שידור אלא מפיק אותו בעזרת סכום כסף קטן והרבה טובות מחברים) בכל השיטה של הפקות מקור ונאותות הפקה. העיוות הוא שגופי השידור לא מקבלים הכרה כהשקעה בהפקת מקור בקניית סרט שהושלם. זאת אומרת הם מחויבים להשקיע סכומים של מאות אלפי שקלים בהפקה מקורית לפני תחילת העבודה על הסרט, אך אם יוגש להם אותו סרט לאחר שצולם, נערך והושלם כסרט מעולה בהשקעה עצמית הם יציעו למפיק הסרט את אותו סכום שאני הרווחתי משבוע אחד של בימוי סרט תדמית, וסכום כזה לא מאפשר לך לשלם משכורות בדיעבד למי שעבד על הסרט שלך אלא רק להזמין את כל מי שעזר לך לארוחת ערב אחת במסעדה. העיוות הזה גורם לכך שאם אתה לא מסיקה או גרובייס ואין לך יכולת להפיץ את הסרטים שלך בקיוסקים, בתחנה המרכזית או באתר האינטרנט של סרטי הקהילה החרדית, אין שום היגיון כלכלי או אפילו סיכוי כלכלי בהפקת סרטים כמו "אלנבי רומאנס" המקסים.

לסיכום, אני תולה תקוות רבות בעתירה הזו. אולי זה נאיבי, אבל אני מאמין שלשם שינוי, הפעם, הצדק המשפטי והכללי יהיו באותו צד. אני מציע לכל היוצרים למרק את התסריטים וההצעות לפרויקטים שלהם, כי אם הבג"צ הזה יתקבל, פתאום יהיה הרבה כסף שאותו יצטרכו להשקיע הזכייניות במהירות רבה, וביום הזה כדאי שנהייה מוכנים עם הצעות ראויות.

כמה ארובות יש בחדרה?

 

בסוף השבוע האחרון נסעתי צפונה וכשעברתי ליד הארובות בחדרה ראיתי פס צהוב של זיהום אוויר. אני מתאר לעצמי שבתל-אביב אנחנו חיים בתוך הפס הזה ובגלל זה לא רואים אותו. בכל-אופן, נזכרתי שפעם כתבתי קטע שעסק בארובות בחדרה ואולי הגיע הזמן להוציא אותו מהבוידעם הממוחשב. כתבתי את הקטע הזה כי חבר שלי (שלאור הצלחת התוכנית אסור לנקוב בשמו) עבד בתוכנית "משפחת קמיצ'לי". הוא סיפר לי על פינה בה אמור אבי המשפחה- משה איבגי להוליך חבורת ילדים משועממים ברחבי המדינה ולספר להם דברים שבכלל לא קשורים אליהם. החלטתי לנסות לכתוב לפינה הזאת.

ארובות בחדרה
איבגי מוביל חבורת ילדים בכיתה א'-ב' בתלבושת אחידה בשדה חרוש ליד חדרה, ברקע רואים את הארובות. ילד אחד קוטף פרחים, ילד אחד מחפש חיפושיות בעשב, וילד אחד מתיישב על החול וחופר בור.

איבגי: אל תסתכלו רק לרצפה, תסתכלו מסביב, שימו לב לשינויים, תראו מתי השמש יורדת. רואים את הארובות האלה? יש לכם רעיון מה זה?

ילד 1: זה סיגריות ענקיות שאיש אחד שקוראים לו אדמה מעשן.

ילד 2: אני לא יודע מה זה, אבל יש פה ריח מגעיל.

איבגי: האמת, גם אני לא בדיוק יודע מה זה, אבל מה שאני כן יודע זה שעד לא מזמן היו פה שתי ארובות ויום אחד בלי שאף אחד שם לב פתאום נהיו שלוש, לא ראו בנאים, לא הביאו בטון, יום אחד יש שתיים ויום אחרי זה שלוש. ומה זה הדבר הזה? אה? למי היה אינטרס? אני אגיד לכם מה זה, זה היה ניסוי כלים, הם פשוט רצו לראות אם נשים לב, אם נתמרמר, אם נצא להפגנות וכשהם הבינו שכלום, שבעצם אפשר לעשות הכל ואנחנו פשוט לא נשים לב אז הם באו עם תוכנית יותר גדולה- הם הקימו את מקדונלדס. מישהו ראה פעם סניף של מקדונלנדס נפתח? אה? הם פתאום הופיעו. פעם היה מקדונלדס רק באמריקה, סניף או שניים בצרפת, ובישראל כלום. יום אחד אתה קם בבוקר ואין שכונה שאין בה מקדונלדס, בכל פינה אתה רק רואה את ה"אם" המכוערת שלהם. ולא שיש לי משהו נגד מקדונלדס, שיעשו מה שהם רוצים, אבל מה נעשה אם גם זה היה רק ניסוי כלים למשהו? אה? מה יהיה הדבר הבא? זה יכול להיות הכל, ויום אחד זה פשוט יהיה פה ואנחנו כבר נהייה רגילים- זה יכול להיות ג'ירפות מעופפות שיופיעו לנו יום אחד במטבח וישתו לנו את כל השוקו, וזה יכול להיות מוסיקה חזקה שתהייה בכל הארץ ובכל מקום וכל הזמן נצטרך לצעוק- זה ממש יכול להיות הכל, אז אני לא יודע מה הם מתכננים ומה הולך לקרות פה, אבל אני כן אומר לכם ילדים, שימו לב, שימו לב לשינויים, אל תסתכלו רק לרצפה, תסתכלו גם לצדדים, כי אי אפשר לדעת מה ילד יום.

כשאני קורא את זה, באיחור של כמה שנים טובות, אני חושב שהקטע הזה עוסק כנראה בגאיידמק. לצערי (או אולי לשמחתי- החבר ההוא מחק את העבודה בקמיצ'לי מקורות החיים שלו) , מי שקיבל את ההחלטות בתוכנית הזו חשב שאין שום קשר בין הדמות שהם מנסים לבנות לבין המערכון הזה והאחרים ששלחתי, וככה לא כתבתי מערכונים למר קמיצ'לי.