אורי בר-און

גרסה מקוצרת של הרשימה הזו פורסמה בשבוע שעבר ב"וואלה תרבות" . הרשימה נתפסה על-ידי הטוקבקיסטים כהמשך המאבק המטופש בין אוהדי "בופור" לאוהדי "ביקור התזמורת" וזכתה לקיתונות של בוז מהם. אפשר להאשים את הטוקבקיסטים, ובייחוד את אלו של "וואלה", בזה שהם יותר מגיבים מקוראים, אבל אני חושב שהפעם האשמה לחוסר ההבנה שלהם קשורה גם לכך שכתבתי את הרשימה בחיפזון בין ימי צילום וכנראה שלא הייתי מספיק ברור. אני מנצל את הבלוג כדי לנסות ולתקן את הרשימה ההיא ולהבהיר את הכוונה האמיתית שלי.

היום בו הוכרזה מועמדותו של "בופור" לאוסקר האמריקאי הוא יום חג לתעשיית הקולנוע הישראלי ולמדינה כולה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הכותרת הראשית של אתרי האינטרנט השונים עסקה במשך שעות ארוכות בקולנוע. החשיפה לה יזכה הסרט בעולם היא חשיפה חסרת תקדים שאמורה להביא לשינוי משמעותי בדרך בה רואה העולם את הקולנוע שלנו וללא ספק תשנה גם את צורת העשייה הישראלית בשנים הקרובות. השאלה היא איזה מין שינוי זה יהיה?

שנת 2001 היא השנה המיתולוגית בה השתנה משהו יסודי בקולנוע הישראלי. "חתונה מאוחרת" היה הסרט הישראלי הראשון, מזה הרבה מאוד זמן, שהפך להצלחה מסחרית בקולנועים בישראל. ההצלחה שלו שינתה את הקונספציה של עשיית סרטים בישראל- מאותו יום והלאה אי-אפשר היה להאשים את הקהל, התקציבים או כל דבר אחר בכישלון בקופות: אם סרט קטן, רובו בגרוזינית, של במאי שזה הסרט הראשון שלו, מצליח בארץ ובעולם אז כל אחד מוכשר מספיק יכול גם. ההצלחה המסחרית המפתיעה הבהירה שגם קולנוע ישראלי יכול להיות עסק אמיתי ולא עסק לפילנתרופים. מאז 2001, כמעט מדי שנה, יש לפחות סרט ישראלי אחד, בדרך-כלל הסרט שזוכה בפרס "אופיר", (אבל ממש לא רק, ע"ע "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר) המצליח להפוך לעסק כלכלי ולהביא את הצופים הישראלים לקולנוע ולפעמים אותו הסרט או סרטים אחרים עושים חייל בפסטיבלים או בהקרנות מסחריות בחו"ל.

שנת 2007 היא שנת השינוי הנוסף. זו השנה שבה כל חובב קולנוע עולמי גילה את הקולנוע שלנו והבין שאי-אפשר להתעלם ממנו. היא היתה כזו גם ערב חלוקת פרסי אופיר בספטמבר השנה, לאחר ההצלחות הבין-לאומיות המרשימות של כל חמשת הסרטים שהיו מועמדים לפרס אופיר בכל הפסטיבלים הנחשבים בעולם. ההכרזה המדהימה השבוע ש"בופור" ברשימת המועמדים הסופית לפרס הסרט הזר באוסקר היא החותמת האחרונה לכך שרוח חדשה לגמרי מנשבת במפרשי הקולנוע שלנו.

חברי האקדמיה הישראלית לא בחרו את בופור כסרט שייצג אותנו באוסקר הם בחרו את "ביקור התזמורת". בדיעבד, אפשר לטעון שזו היתה בחירה מוטעית, מאחר והפרס המרכזי של הזכייה הזו הוא מועמדות לאוסקר האמריקאי, והנה דווקא בופור, שלא היה הבחירה הראשונה, אלא נשלח לאוסקר כתחליף לאחר ש"ביקור התזמורת" נפסל, דווקא הוא מצליח להגיע לשלב הגמר. אלא שהבחירה של חברי האקדמיה, המורכבת ברובה מיוצרי קולנוע, לא היתה בחירה מוטעית, זו היתה, בעיני, בחירה מודעת של זהות, בחירה שאמרה – ככה אנחנו רואים את הקולנוע שלנו ואת עצמנו, ככה אנחנו רוצים שיתפסו אותנו בחו"ל, אלה הסרטים שאפשר וצריך לעשות בישראל. העלייה של בופור לשלב הגמר של האוסקר תשכיח, ובצדק גמור, את הבחירה הראשונית של חברי האקדמיה. אם נרצה או לא, בופור יסמל מעכשיו עשייה ישראלית בעולם ויהווה מודל לחיקוי עבור קולנוענים ישראלים אחרים.

בהרבה מובנים "בופור" הוא צירוף של גורמים היוצרים הצלחה חד-פעמית שיהיה קשה מאוד לשחזר. זהו שילוב של קולנוען בשל כמו סידר, לאחר שני סרטים עלילתיים מוצלחים, עם תסריט המבוסס על רב-מכר ספרותי שהצלחתו כבר הוכחה, כששני אלו מובילים לתקציב מהגדולים שגוייסו לסרט ישראלי עד היום, ביחד עם נושא גדול ואפוסי כמו המלחמה, ביחד עם התזמון המושלם של יציאת הסרט מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה.

הדיון על – איזה סרט יותר טוב "בופור" או "ביקור התזמורת"? הוא דיון עקר ומשעמם הקשור לטעם אישי, שניהם, בעיני, סרטים מעולים מז'אנרים שונים. ההבדלים בין "בופור" ו"ביקור התזמורת" הם רבים ודומים להבדלים המסורתיים בין הקולנוע האמריקאי לקולנוע האירופאי כש"בופור" מייצג את האמריקאי ו"ביקור התזמורת" את האירופאי. "בופור" הוא סרט אפי שמדבר על נושא חשוב כמו המלחמה ואילו "ביקור התזמורת" מצהיר על עצמו מייד בהתחלה כסרט קטן ו"לא כל-כך חשוב". "בופור" הוא סרט של אקשן שהמנוע הדרמטי שלו הוא מי יישאר בחיים ומי לא, לעומת זאת "ביקור התזמורת" הוא קולנוע של הרהורים שהשאלה הכי הרת גורל בו היא אם התזמורת תאחר להופעה או לא. ב"בופור" יש פיצוצים ואקשן העשויים ברמת עשייה שלא היתה מביישת שום סרט הוליוודי, ב"ביקור התזמורת" אין שום דבר שמנסה להעצים את הדרמה, האנושיות של הדמויות היא מה שמאפשר לקהל להתחבר אליו. כדי להצליח לייצר את "בופור" כמו שהוא, היה צורך להקים את מוצב הבופור מחדש אחד לאחד ולבסוף לפוצץ אותו (השמועה מספרת שסידר ניסה לתאם עם החיזבאלה סיור לוקיישן בבופור האמיתי), "ביקור התזמורת", לעומת זאת, צולם ברובו בקיוסק קטן בירוחם, וקיימים עוד הבדלים רבים שכל אחד שראה את שני הסרטים יכול לעמוד עליהם בלי קושי.

הבעיה שלי היא לא עם ההצלחה של "בופור", ההפך הגמור – אני שמח מאוד בהצלחה הזו ובטוח שאם חברי האקדמיה היו מסוגלים באמת לנבא שהסרט הזה יצליח באוסקר הם היו זונחים את הבחירה המקורית שלהם ובוחרים ב"בופור". הבעיה שלי הי

כבר הרבה מאוד זמן שלא חיכיתי לפרקים של סדרת טלוויזיה והנה אני מוצא את עצמי מחכה לפרקים הבאים של "להוציא את הכלב". ההתחלה דווקא לא היתה מבטיחה, צפיתי בפרק הראשון בהוט וי.או.די כשבועיים לאחר הקרנת פרק הבכורה של הסדרה ותהיתי לעצמי למה הסדרה הזו אמורה לעניין אותי. הכל נראה שם דומה לדברים שראיתי או שאני מכיר מהמציאות התל-אביבית ולמרות שהסדרה מצולמת, ערוכה ומשוחקת היטב לא חשבתי שיש סיכוי שאני באמת אתעניין בה. למזלי, החלטתי להעיף מבט בתחילת הפרק השני ורק אז לנטוש- אז זהו, שממש לא נטשתי.

הניצחון הגדול הראשון של הסדרה הוא הפורמט שאת הרעיון שלו הבנתי רק בפרק השני. אחת הבעיות בהן נתקלים יוצרי הסרטים בשנים האחרונות היא שגופי השידור אינם מוכנים לתמוך יותר בדרמה בודדת, אלא רק בסדרה או מינימום במיני-סדרה. הרציונאל פשוט- מה שמעניין את גופי השידור הוא רייטינג, רייטינג הוא דבר שנצבר משבוע לשבוע ולכן אין טעם להשקיע בשום דבר שהוא חד-פעמי אלא רק בדברים שיקשרו את הצופים לדמויות ויחזירו את הצופים למסך שבוע אחר שבוע. (לדעתי זו שטות, אם אחת הזכייניות תחליט על יום קבוע ושעה קבועה בה משודר סרט טלוויזיה ישראלי, תתמיד בזה ותעשה מספיק רעש מסביב, אין לי ספק שהצופים יחזרו לראות עוד דרמה ולא ישנה להם אם הדמויות הן דמויות חדשות או שהן הופיעו כבר בסרט הקודם). הרעיון מאחורי הפורמט של "להוציא את הכלב" פשוט- ניקח 4 דרמות איכותיות העוסקות במערכות יחסים, נמקם אותן מספיק קרוב אחת לשנייה כך שקווי העלילה של הדרמות יוכלו להשיק אחת לשנייה, והנה יש לנו מיני סדרה שהחיתוך בין הפרקים שבה הגיוני, מנומק וראוי. נוסיף פרק פתיחה המציג את כל הסיפורים ופרק סיום הסוגר אותם והנה לגוף השידור יש מיני-סדרה ולנו יש כסף לעשות 4 דרמות טובות. מה שיפה בעיני הוא שהסדרה לא מאולצת בגלל האילוץ המסחרי הזה, אלא להפך- משתמשת באילוץ הזה כיתרון.

הפרק שקנה אותי הוא הפרק השני- סיפורם של השחקנים נטע ריסקין וצחי גראד מצליח להגיע לתהומות רגשיים. היא סטודנטית צעירה לקולנוע העובדת כמאפרת על סט של טלנובלה, הוא נשוי, מבוגר יותר, ואב לשתי בנות והם אוהבים. נדמה ששמענו את הסיפור הזה כבר הרבה פעמים, אלא שהדרך שבה הסיפור הזה כתוב, מבויים ומשוחק מצליחה לחדור ללב ולהפוך אותו לאמת. קראתי בNRG שהבמאי, ניר ברגמן, סיפר שריסקין היתה המתמודדת העיקרית מול מאיה מירון על התפקיד הראשי ב"כנפיים שבורות". המשמעות היא שבעצם זה שהיא לא נבחרה הפסדנו כחמש שנות ריסקין על המסכים. אין לי ספק שאחרי הדרמה הזו ריסקין תלוהק שוב ושוב לפרויקטים נוספים. אני חושב שבסיפור הזה יש משהו מעודד- גם בגיל 31 עוד יכולים לגלות אותך.

משהו מוזר קרה לסדרה הזו בדרך בין מה שמוצהר כתמה המרכזית של הסדרה לבין מה שרואים על המסך. בכיתובית האינפורמציה של הוט רשום "סדרת דרמה הבוחנת את המונוגמיה בעידן המודרני". אין ספק ששאלת השרירות של מערכת היחסים המונוגמית היא אחת השאלות המרכזיות המעסיקות אותי וכמעט את כל מי שאני מכיר. היא מעסיקה אותנו הרבה יותר מהשאלה אם יש אלוהים, למשל, ולכן סדרה על האפשרות לקיום יחסים מונוגמים היתה יכולה להיות סדרה חשובה, אלא שהדמויות בסדרה לא באמת בוחנות את המונוגמיה. במקרה הטוב הסדרה מתארת כמה קשה להיות מונוגמי כשמסביבך יש שלטי פרסום עם קונוטציות מיניות. המונוגמיה בחייהן של הדמויות, במחשבות שלהן וברצונות שלהן מופיעה כאופציה יחידה, אמנם אופציה בעייתית עם הרבה מגרעות, אבל אף אחת מהדמויות לא מעלה בדעתה אפשרות אחרת. אפילו הדמות של נטע ריסקין, שעוצרת את חייה למען האהבה לא בוחנת שום אפשרות אחרת אלא רק מקווה ליצור לעצמה מונוגמיה משלה, אולי כדי להגיע לאותה נקודה בדיוק אליה הגיעה אמה אחרי 30 שנות מונוגמיה. אני מקווה מאוד שבשני הפרקים האחרונים אולי תצוץ איזו אפשרות פרשנית אחרת לסדרה הזו, אפשרות שתהפוך אותה מסדרה שאהבתי לצפות בה לסדרה עם קצת יותר משמעות.