יש עו"ד בקהל?

ב"הוראות להפעלת בלוג" שנשלחו אלי כשהתחלתי לכתוב ב"רשימות" היה כתוב שחשוב מאוד לשמור על מיקוד, וכדאי שמקסימום 10% מהטקסטים יעסקו בנושאים שלא קשורים ישירות למה שהבלוג מדבר עליו בדרך-כלל. אז הפוסט הזה הוא בגדר ה-10%.

ביני לבין חברת "הוט" יש יחסי אהבה הדוקים. עוד בימי המאבק הגדול על התמלוגים היתה לי התכתבות משעשעת עם מנכ"ל הוט מר רם בלינקוב, והיום אני שוקל להתחיל להתכתב איתם שוב. היום בבוקר גיליתי שאם, לדוגמא, הזמנת סרט אחד בהוט וי.או.די בערוץ האוזן השלישית במחיר של 15 ₪ לחודש, הרי שגם אם לא הזמנת שום סרט אחר מאז הם מחשיבים אותך כמנוי חודשי קבוע ואתה תחוייב מאותו סרט ועד עולם בתשלום על הערוץ. זה נכון גם לגבי כל ערוץ אחר. זאת אומרת, אם בא לבקר אותך ילד מקסים והחליט להשתמש בשלט ולהזמין צפייה חד-פעמית באחד מערוצי הילדים, אז כל הילדים הללו מצטרפים אליך לחשבונית לתמיד.

התקשרתי הבוקר להוט ובשיחה עם הטלפנית המלבבת היא הסבירה לי שהיא יכולה לבטל את כל הערוצים האלו עבור העתיד אבל אין שום אפשרות להחזרת כספים רטרו-אקטיבית*. שאלתי אותה האם יש אפשרות להזמין את הערוצים האלה רק לחודש אחד והיא הסבירה ש"אין שום אפשרות טכנולוגית כזו- להזמין אפשר בשלט אבל לבטל ערוצים אפשר רק בשיחה טלפונית".

השקעתי, הדלקתי את הטלוויזיה ובדקתי מה כתוב באותיות הקטנות כשאתה מזמין ערוץ וזה מה שכתוב:" תכני הקטגוריה סרטי האוזן השלישית מוצעים בתשלום חודשי מתחדש בסך 14.90 ₪ כולל מע"מ. הזמנת הקטגוריה מאפשרת לצפות בתכנים הנכללים בה באופן חופשי וללא תשלום נוסף"

אני מתאר לעצמי שהעו"ד של הוט כבר התפלפל בנושא הזה והם מצאו את הדרך הכי טובה להשאיר את מה שהם עושים בגדר החוק, ולעמעמם את העובדה שהם מתכוונים שתשכח לבטל את המנוי לאחר הצפייה בסרט, אבל אם יש עו"ד בקהל שחושב אחרת וחושב שיש פה מקום לתביעה יצוגית, וזה לא יתכן שגם אם תרצה לראות רק סרט אחד תהייה חייב להזמין את הערוץ לחודש שיתחדש לעוד חודש ועוד חודש ולא יעצר עד שלא תרים טלפון להוט ותבקש מהם להפסיק את החיוב, אז העו"ד הזה מוזמן לעשות עם האינפורמציה הזו מה שהוא רוצה.

* אחרי תחנונים רבים היא הסכימה להחזיר לי עשרה שקלים בחיוב הבא. סיכמנו שבפעם הבאה ששנינו שותים קפה, נחשוב אחד על השנייה.

מה לענות לדודה מחדרה?

לפני יומיים, באיחור של מספר שנים, קיבלתי סוףכלסוף את התואר השני שלי בקולנוע מאוניברסיטת תל-אביב. באופן עקרוני, אני שונא טקסים אבל בגלל שהחוג לקולנוע נתן לי כל-כך הרבה מעבר לחתיכת הנייר הזו שבה רשום שאני "מוסמך" החלטתי לבוא לטקס ולכבד את המרצים שלי. במהלך הטקס עלה לבמה אחד מבוגרי התואר הראשון של החוג לקולנוע- נדב בן-סימון ונאם בשם הבוגרים. הנאום הצחיק אותי ואני מפרסם אותו כאן כלשונו:

אני רוצה להקדיש את נאומי הקצר לבוגרים ולהוריהם. בכל משפחה בה יש סטודנט לקולנוע נתקלים בבעייה אותה אני מכנה "בעיית הדודה מחדרה". ואני אסביר: ליל סדר, כולם מסביב לשולחן, מנסים להימנע מחיכוכים משפחתיים מיותרים, ואז הדודה המעצבנת מחדרה שואלת את ההורים של הסטודנט: "נו, מה עם הבן שלכם הארטיסט?" שאלה שכמובן תוקעת לאבא קניידלעך בגרון ומוציאה לאמא חריימה מהאף.
אז לנאום שלי אני קורא- "מה לענות לדודה מחדרה?"


כשהדודה מחדרה שואלת – נו, זה מה שהעולם צריך? עוד במאי?
אז התשובה היא, כמובן, כן. זה בדיוק מה שהעולם צריך. עוד במאי. עוד תסריטאי. עוד צלם מוכשר. אתם יודעים למה? כי אנחנו לומדים איך להתנהג מסרטים. הם עוזרים לנו ללמוד איך לחשוב, איך להרגיש, איך להגיב למציאות שסביבינו. סרטים וטלוויזיה הם בשבילנו כמו סימולטור לטייס. בעולם הכאוטי שאנו חיים, עולם שחוקיו הלא כתובים משתנים כל הזמן- סרטים הם המדריכים הכי טובים. אני למדתי על בני אדם ועל הנפש האנושית מהסופרנוס ומוודי אלן ומ"בטיפול", הרבה יותר ממה שכל בן אדם אחר לימד אותי. אם אני מנייאק למישהו, אני מיד שם לב שאני מדבר כמו אחת הדמויות מה"בורגנים", ומיד משפר את ההתנהגות שלי. ז"א שהפכתי לבן אדם טוב יותר ורגיש יותר בזכות תכנית טלוויזיה. מישהו יכול להגיד את אותו דבר על "יסודות האופטיקה" או על "מבוא לדיני נכסים"? לא נראה לי.

כשהדודה מחדרה אומרת – הוא דווקא היה כל כך מוכשר בתיכון, זה מה שיצא ממנו?
התשובה היא כמובן, כן. דווקא בגלל שהוא כל כך מוכשר. אם הוא היה פחות מוכשר הוא כנראה היה רואה חשבון. אם תושיבו אותי 7 שנים בפקולטה לרפואה, אני מבטיח לכם שאני אצא רופא. ההפך, לצערינו אגב, לא עובד. לעשות סרט קולנוע טוב או תכנית טלוויזיה ראויה זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. ואני לא מדבר רק על הצד ההפקתי שהוא מורכב להפליא. אני מדבר על להפוך מחשבה אמורפית ורגש ליצירת אמנות שפועלת על אנשים אחרים. אני מדבר על איך להכניס השראה וחזון וחלום אל תוך קלטת וידאו קטנה, על איך לתרגם את העולם הפנימי שלך לתמונות וקולות, ולהפוך את הכל ליצירה אחת שאדם אחר עשוי לשאת כל חייו. רק מי שהוא סוּפר מוכשר יכול לעשות סרטים. רק מי שיש לו אוזן מספיק רגישה לקלוט שפה אמיתית, ולב מספיק פתוח לראות את שנסתר מהעין. רק הוא יכול לעשות סרטים. אה, ורק מי שיש לו 3 יחידות מתמטיקה ו-500 בפסיכומטרי. אבל זה עניין אחר.

כשהדודה מחדרה שואלת- נו, אבל יש בזה כסף?
התשובה היא כמובן, כן. כי קולנוע הוא אולי התואר היחיד, שמעניק לך מקצוע יום אחרי גמר הלימודים. עריכה, צילום, בימוי, סאונד, כתיבה, רק צריך לבחור. בעידן של טלוויזיה רב ערוצית ועשרות אתרי אינטרנט, יש עבודה לכולם. בסך הכל התפקיד שלנו הוא לספר סיפורים. בדיוק כמו הזקן שהיה יושב ליד המדורה ומספר לכל השבט אגדות. זה לא השתנה הרבה ב- 50 אלף שנה האחרונות. אז אני לא יודע מה איתכם, אני מעדיף להיות זה שמספר את הסיפור ולא זה שהולך לרדוף אחרי הממותה.
וחוץ מזה, עוד 20 שנה יהיה שלום, וכל הסיפור עם איראן והפלסטינים ייגמר, ואז מה כולם יעשו? אוקי, יגמרו לכתת חרבות לאתים, ישבו קצת תחת הגפן והתאנה ומה אז? נכון, ידליקו טלוויזיה! ומי יהיה שם? נכון. אנחנו. ולא הבן של הדודה שיעיפו אותו מקבע, ולא האח שלו המהנדס טילים, שילך לחתום בלישכה. ומה אז הדודה תגיד? בבקשה. I rest my case.

בקיצור חברים, אני חושב שעשינו את הבחירה הנכונה. אני חושב שאנחנו נכנסים לעולם מרתק, עולם יצירתי, מאד משפחתי, זה מקצוע שכיף בשבילו לקום בבוקר, ושווה להשקיע בו את השנים הטובות שלנו.

עד כאן מנדב.

פסטיבל קאן- בין הדוחה למדהים

 

את השהות שלי בקאן אני מחלק לשניים- הסדנה של האיחוד האירופי והשיטוט בפסטיבל עצמו. הסדנה הייתה מעולה, מעניינת, מאלפת מבחינת המידע החדש שאליו נחשפתי ומומלצת בחום לכל קולנוען שרוצה להבין איך עולם הסרטים הגדול פועל. האיחוד האירופי מקצה משאבי כספים אדירים כדי לנסות לקרב קולנוענים ממדינות עולם שלישי ( ובמקרה הזה ישראל נחשבת לעולם שלישי) לאירופה, ומממן את הסדנאות האלה במלואן. אם הייתי אירופאי שמעונין להשתתף בסדנה הייתי צריך להגיע לקאן בכוחות עצמי, לשלם 800 יורו דמי כניסה, ולנסות למצוא לעצמי מלון ותג כניסה לפסטיבל. במקרה שלנו, לא רק שהם מממנים את הטיסות, המלון, והשהות בפסטיבל עצמו הם אפילו נותנים 160 יורו דמי כיס… זו היתה הזדמנות האחרונה להשתתפות בסדנה מהסוג הזה, אבל המארגנים שלה די בטוחים שיהיו בעתיד סדנאות נוספות דומות ואני ממליץ לכל מי שעוסק בתחום שיסתכל מדי פעם מה חדש באתר הזה של האיחוד האירופי ויבדוק איזה סדנאות הם מציעים ולמי.

לגבי הפסטיבל עצמו הרגשות שלי יותר מעורבים, והם נודדים בין הדוחה למדהים. אהבתי את הדיווח של ערן קולירין מפסטיבל קאן כי הוא מביע את שני הקצוות האלה. אני עוד לא בשלב של הקיפודים אלא רק בשלב ההתחככות בשוק, וככה זה נראה מנקודת המבט שלי:

אפשר להניח את זה בפשטות על המסך- פסטיבל קאן זה גועל נפש אחד גדול. תחשבו על הטיילת של אילת (קאן לא יותר יפה ולא יותר מכוערת מאילת) מלאה ב-50,000 צרפתים ואחרים שמצטופפים מול במת יום העצמאות שעליה נמצא השטיח האדום ועליו, כנראה, אפשר לפעמים לראות כוכבים מאוד גדולים- ככה נראית קאן בימי הפסטיבל בכל שעות היממה. האנשים שמצטופפים הם ברובם הגדול לא "סתם אנשים" מדובר ב"מקצוענים". זו הפעם הראשונה שאני נמצא בפסטיבל שאין בו שום משרד כרטיסים, זאת אומרת שאין בו שום קהל רגיל של סרטים אלא רק פונקציונרים שבאים להתחכך אחד בשני הרבה יותר מאשר בשביל לראות סרטים. ההגעה לקאן עבור אותם אנשים היא “to network" שהמשמעות שלה היא שכל מי שפוגש אותך מנסה למכור לך את הרעיון הגאוני שלו לסרט. זה הולך בערך ככה:
א: שלום, אני אורי ואני במאי צעיר ומבטיח, עשיתי שלושה סרטים קצרים שאחד מהם היה בסאנדנס, עוד דוקומנטרי ארוך ועכשיו אני עובד על דוקמונטרי מדהים על בחור מסנגל שחי בישראל ורוצה שהילד הישראלי שלו יהיה מלך בסנגל.
איש אחר: וואלה, מגניב. אני מפיק שעכשיו מגייס כסף לסרט של במאי שהוא הדבר החם הבא. זה סיפור מקסים על שלושה ילדים שמגלים שאמא שלהם אונסת אותם כל לילה אבל לא יודעים איך לשאול אותה אם הם חולמים על זה או לא.
א: נשמע מאוד מעניין מה שאתה אומר.
איש אחר: נחליף כרטיסי ביקור?
א: יאללה.
וככה איש אחר עובר לאיש הבא ואני מוצא את עצמי תוהה מה אני בכלל עושה פה, ואולי כדאי לי להחליף את אוסף הגולות שלי באוסף כרטיסי ביקור של אנשים שפעם יכבשו את העולם, (אולי).

החלק המדהים בפסטיבל קאן הוא שדברים באמת יכולים לקרות פתאום. כחלק מהשוק של הפסטיבל הצגתי את הסרט הקצר שלי "שיר אהבה אחר". בחורה צרפתייה שהכרתי בסדנה מאוד התלהבה מהסרט וחשבה שיש מקום להפוך אותו לסדרת סרטים קצרים שאני אביים. עוד באותו היום נערכו פגישות עם מפיק בלגי, ומפיקה צרפתיה שבהן הצגנו את הרעיון ואת הסרט והתחלנו לחשוב איך מגייסים לפרויקט הזה כסף. במקום אחר, עד שהייתי מגיע לפגישות עם האנשים האלה הייתי יכול לחכות חודשים. דוגמא נוספת: ערכנו הקרנה של סרטים קצרים של הישראלים שהשתתפו בסדנה למיליונר יהודי צרפתי שמשקיע בסרטים ומפיק אותם. את הסרט שלי הוא לא אהב אבל סרטים של משתתפים אחרים הוא אהב וביקש מייד לראות את התסריטים לסרטים הארוכים שלהם כי הוא שוקל להשקיע בהם. אין סיכוי שהיינו מגיעים לאיש כזה במקום אחר חוץ מבקאן, וגם אם היינו מגיעים, עד שהוא היה צופה בסרטים שלנו היו עוברות שנים רבות.

דבר אחרון: מזל טוב לכל צוות "מדוזות" על הזכייה בפרס. אם, מעבר לכסף, קיבלתם גם איזה גביע מפלסטיק, הייתי מציע לכם להביא אותו לאורי קליין כדי שיאכל אותו, כי זו זכותו של מבקר לא לאהוב סרט ולבקר אותו, אבל לכתוב שהוא "סטודנטיאלי במקרה הטוב" (ואפילו שעוד לא ראיתי את הסרט) זה סתם רצון להעליב.

לא ממש פוסט, אבל כן דיווח מפסטיבל קאן

קאן זה מקום מופרע לחלוטין שאני לא ממליץ לאף אחד (חוץ מלמי שיש לו סרט בתחרות) לבקר בו. אני מבטיח לכתוב יותר על החוויות מקאן ממש בקרוב. אבל בינתיים אני רק אספר שה"באז", כמו שחברתי הצרפתיה והמבינה קוראת לזה, נושב לכיוון הסרט "ביקור התזמורת" של ערן קולירין. אני לא הספקתי לראות, אבל כל מי שיצא מהסרט הזה- ישראלים, פלסטינאים וגם צרפתים אמר רק מילים טובות.

זה סיוט לא נורמלי להשיג כאן כרטיס לסרט, ככה שיצא שבסך הכל ראיתי שני סרטים, בפוקס הם גם היו טובים. חברי המשקיענים שהלכו ליותר סרטים יצאו מאוד מאוכזבים מרובם. הראשון הוא סרט בתחרות ושמו "קונטרול", זה סרט עלילתי שעוסק בסולן להקת "ג'וי דיויז'ן". הסרט מצולם (בשחור לבן) ומשוחק מדהים, אותי הוא קצת עייף אבל אולי זה בגלל השעה וחצי שביליתי בתור כדי להיכנס אל הסרט הזה. גם לסרט הזה יש "באזז" מאוד חיובי. הסרט השני היה בהקרנה למפיצים. סרט הונגרי שלא משתתף בתחרות ושמו "קונק" של הבמאי גאבור רונוהי, זה סרט קטן ומקסים שמתאר זוג זקנים אוהבים ( יש לי חיבה גדולה לזקנים אוהבים) שמגיעים לפת לחם ומחליטים להתחיל במסע שודים סטייל בוני וקלייד. לי אין, לצערי, חברת הפצה, אבל אם היתה לי אחת ולאור הצלחת מפלגת הגימלאים בבחירות האחרונות, הייתי מביא את הסרט להקרנות בישראל.

עד כאן כרגע מקאן.

מיהו (סרט) יהודי?

 

דובי גילהר ואפרת כהן מגן הקימו חברת הפצה המתמחה בהפצת סרטים ישראלים לפסטיבלים יהודים. לפני כחודש הם הודיעו לי שהוזמנתי על ידי הפסטיבל היהודי של וארשה עם הסרט 52/50. במחשבה ראשונה הרגשתי קצת מוזר שהפעם הראשונה שהסרט שלי יוקרן בחו"ל תהיה בפסטיבל יהודי. אני מנסה לתפוס את עצמי כיוצר בין-לאומי והנה אני מכניס את הסרטים שלי לתוך גטו של סרטים יהודים. אחר-כך הבנתי שזו בסך-הכל עוד אופציה לחשיפת סרטים בחו"ל, לפתיחת אופקים, לרעיונות חדשים, והכרות עם אנשים שחושבים אחרת. מעבר לזה, אם מסתכלים על עץ המשפחה שלי שני דורות אחורה הוא כולו פולני, והעץ הזה הוא סיבה טובה לרצות להגיע לפולין ולדמיין איפה הסבים שלי היו ומה הם עשו, ופסטיבלים הם תמיד תירוץ טוב לבקר במקומת שעוד לא הייתי בהם.

בתחילת השבוע מצאתי את עצמי נוחת בשדה התעופה בוארשה. הדבר הראשון שקרה כשהגעתי לפולין היה שקיבלתי תג משתתף המאפשר כניסה חופשית לכל ארועי הפסטיבל. על התג יש מגן-דויד, ולמרות שהוא לא צהוב, הרגשתי לא נח להסתובב בוארשה עם מגן דויד על הבגד. עיון בתוכניה של הפסטיבל העלה שחלק ניכר מהסרטים עוסקים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, בחזרה של יהודים לפולין כדי לסגור חשבון עם מי שהתאכזר אל משפחותיהם בתקופת השואה או להודות לאלה שהצילו אותם, וחלק אחר של הפסטיבל הוא פשוט סרטים העוסקים בישראל. ההגדרה של סרט יהודי עבור מארגני הפסטיבל הזה קצת פחות חותכת מההגדרה של הרבנות הראשית: כל סרט שנעשה על-ידי יהודי כמובן שהוא יהודי, כל סרט שנעשה על ישראל שהיא מדינת היהודים הוא גם יהודי (וגם אם הוא עוסק בעובדים זרים בישראל), וגם כל סרט שיש בו נגיעה יהודית אחרת. באופן כללי נדמה שהמילה יהדות שעבורי ועבור ישראלים אחרים מסמלת יותר מהכל דת, מסמלת בשאר העולם אלמנט תרבותי.

נסעתי עם ציפיות לפסטיבל נידח ללא קהל שבו בעיקר הבימאים המוזמנים יצפו אחד בסרטים של השני. כבר הייתי פעם בפסטיבל סרטים קצרים "חשוב" בלוס-אנג'לס, בהקרנה של "שיר אהבה אחר", כמו גם בהקרנות של יתר 400 הסרטים שהתחרו בפסטיבל ההוא צפו 8 אנשים. המציאות היתה אחרת לגמרי: הופתעתי לגלות אולם מקסים ,ישן ומהודר מהסוג שאי-אפשר כבר למצוא בישראל, שהיה מלא ב-200 צופים מתעניינם שברובם דווקא לא היו יהודים, אווירת פסטיבל נהדרת, אירוח כיפי של מתנדבים שמתעניינים ביהדות ועיר שמאוד מצאה חן בעיני.

בין הסרטים שאני לוקח איתי מהפסטיבל הזה יש סרט דוקומנטרי קצר בשם "קרדנס" של בחור צעיר מדנמרק שהמשפחה שלו גורשה מפולין בעקבות יהדותה בשנת 1968. (מסתבר שגם בשנים האלה היה גירוש של יהודים) והוא חוזר לבניין שממנו גורשה משפחתו כדי לנסות להוציא משם ויטרינה ענקית שהייתה שייכת להורים שלו. סרטו של סולו אביטל "יותר מאלף מילים" על הצלם זיו קורן גם הוא מאוד מצא חן בעיני. הסרט הוא סרט פורטרט על חייו של קורן ועשוי במתכונת כמעט וידאוקליפית. בדרך כלל קשה לי עם דוקומנטרים שנעשים בצורה הזו, אבל במקרה הזה, ההתאמה בין התיאור של זיו כצלם המתרוצץ בקצב מסחרר אחרי האירועים בישראל לצורה של הסרט והאופן בו זיו משמש כמטאפורה לטירוף של כולנו כישראלים הפכו את הסרט למעולה בעיני. גם סרטו העלילתי של יונתן פז "אסקימוסים בגליל" גרם לי להרבה מחשבות. הסרט עוסק בחבורה של זקנים שייסדו קיבוץ וננטשים בו על-ידי כל הצעירים בעקבות חוב של המשק. בדיון שלאחר הסרט, התברר שתשעים אחוזים מהאנשים בקהל לא שמעו מעולם על המושג "קיבוץ". האופן שבו הקהל הפולני הצליח להתחבר אל הסרט ולאהוב אותו הדהים אותי ונתן לי שיעור מאלף באיך סרט שיש בו סיטואציה אנושית יכול להתחבר לקהל שאין לו שום הבנה לגבי ההקשר של הסרט.

מחר אני ממשיך לפסטיבל קאן, לפרויקט שאמור לעזור לסרט הבא שלי – "המלך לאטי הראשון" לחצות גבולות. אני מקווה מאוד שיהיה מוצלח, אבל בינתיים, ובניגוד למה שחשבתי בתחילת השבוע, אני שואל את דובי ואפרת- "נו, מה קורה עם הפסטיבל היהודי הבא?"

שיר קטן לאייל סיון

 

כל יום/ פ.ר
שעובר
והבלוג הזה לא מדבר
אני מרגיש יותר אשם
פחות נושם

היום זה אייל סיון
מחר זה אני
וכל מי שהוא לא מספיק
לאומני.

הודעה נמסרה למשפחה

הפוסט הזה מוקדש לטאפי שכותבת את האחד הבלוגים היותר מרגשים בבלוגספרה. טאפי כותבת מכתבים לאייל, החבר שלה, שנהרג ביום הראשון של המלחמה האחרונה בלבנון.

הערב בשעה 21:30 ישודר פעם נוספת בשידורי הלווין פרויקט "הודעה נמסרה למשפחה" שביימתי בשנת 2005. אני לא יזמתי את הפרויקט ההוא, יזם אותו יוסי קורנוויץ עורך התוכן ואני הוזמנתי על-ידו ועל-ידי יפעת פרסטלניק המפיקה לביים אותו. בפגישה עם נציגי "יס" הם שאלו אותי: " מה פתאום אתה, שעד היום הכרנו בעיקר כמישהו שעושה דברים מצחיקים, רוצה לביים פרויקט ליום הזיכרון". בגלל שלא היה לי נעים להגיד שאני צריך להתפרנס ממשהו ובימוי זו האופציה הכי מעניינת שנתקלתי בה אז עניתי ש"כל מקום שיש בו רגש מעניין אותי". אבל האמת היא שלא שיערתי שימי הצילום והעריכה שבאו בעקבותיהם יהיו כל-כך קשים נפשית.

במהלך הפרויקט נסענו בין בתי המשפחות השכולות וראיינו כל פעם מישהו אחד. אבא, אמא, אחות, חברה. החלטנו שאנחנו לא מתמקדים במי שמת אלא מתמקדים במה עבר על מי שמדבר איתנו מהפעם האחרונה שבה הם פגשו את מי שנהרג ועד לרגע ההודעה שנמסרה להם על מותו. אני חושב שאף פעם לא בכיתי כל-כך הרבה ברצף כמו בימי העבודה על הפרויקט הזה. איכשהו הרגעים הכי קשים היו הרגעים שבהם ראיינו אמהות של מי שמת, ולידי, מאחורי המצלמה, ישבו "החברות/האלמנות של" ובכו.

לפני שניגשנו לצילומים קיבלנו מספר החלטות קונספטואליות. הפרויקט הורכב מ-11 מרואיינים, היה לנו חשוב מאוד שהצילומים יערכו בבתים של המצולמים, שירגישו בנח, שירגישו שאנחנו באמת מתעניינים בסיפור האישי שלהם וטורחים להגיע אליהם ולא מסמנים אותם כעוד אייטם טלוויזיוני באולפן. כל סרטון נפתח בהודעת הרדיו שמתארת את המקרה בו נהרג החלל ומסתיימת בביטוי השגור "הודעה נמסרה למשפחה". על רקע ההודעה צילמנו צללית של המרואיין, הצללית אמורה להגביר את תחושת חוסר הפרסונאליות של ההודעה ולעומתה את האנושיות של הנמענים שלה. צילמנו את כל המרואיינים עם מצלמה בתנועה על "דולי". החלטנו שתנועת המצלמה תאפשר לסרטונים שבעיקרון הם סרטים מאוד סטטיים קצת דינאמיות. החלטנו גם החלטה מהסוג שאין סיכוי שאף אחד בעולם שהוא לא מי שהחליט אותה ישים לב אליה: בכל פריים שבו צולם מרואיין יש שעון. השעון לא זז, הוא נעצר בשעה שבה נהרג החלל שעליו מדובר בסרטון. לשמחתי הרבה, יכולתי לבחור את המוסיקאים שיעבדו איתי על הפרויקט הזה. בחרתי בעמיר לב ואמיר צורף, שלדעתי כתבו מוסיקה מקסימה ונוגעת. היה לי מאוד חשוב שהפרויקט הזה לא יהיה חלק מה"יורים ובוכים" הקלאסי. הוא לא עסק במלחמות, לא בפיאור גיבורנו שמתו אלא אך ורק בצער של מי שנשאר בחיים, ואולי מהצער הזה יהיה מי שיסיק מסקנות.

לפרויקט יש שני פורמטים, אחד שכולל את כל הסרטונים וישודר היום בערב ושני (שבעיני הוא הפורמט היותר נכון כי הוא מאפשר תשומת לב אמיתית לכל אדם) שבו משודרים כל אחד מהסרטונים שאורכם 5 דקות כל שעה לאורך כל יום הזיכרון. היום ומחר ובכלל ליבי עם כל האנשים שצילמתי לפרויקט הזה, עם כל מי שאיבד את יקיריו וגם עם טאפי.

 

*את "הודעה נמסרה למשפחה" ערך יובל ארז וצילם גיורא ביח.

**תוספת- אחרי קריאה בפוסט האחרון של טאפי, אני תוהה שוב אם הפרויקט הזה והפוסט הזה הוא סוג של חזירות על חשבון מי שנהרג ומי שכואב לו באמת. אני מקווה מאוד שמי שהצטלם ל"הודעה נמסרה למשפחה" מרגיש שהפרויקט הזה עושה משהו חיובי בשבילו, ואחרי הכל, זה מה שחשוב באמת.

הקונגרס 17, פראני ואני

אתמול בערב נפתחה ברחוב הקונגרס בדרום תל-אביב תערוכה קבוצתית בשם הקונגרס 17. שירי, אחותי, הציגה שם עבודה חדשה – "תיאו דורי – סרטעודה" בה מקריא טדי (תיאודור) תומפסון מיומני בנימין זאב הרצל בדרום תל-אביב. התערוכה מוצגת בשתי דירות וחדר מדרגות שחוברו ביניהן לצורך התערוכה. בעיני, הקונספט של אמנות היוצאת מהגלריות המוכרות ומהמוזיאונים ומחפשת חללים אחרים וזמניים הוא קונספט מעניין שהפך לצורך אמיתי של אמנים ושל האמנות. בערב הפתיחה היו המוני אנשים, מוסיקת ג'אז חיה ומצב רוח שמח יותר מבכל פתיחה אחרת שביקרתי בה בשנים האחרונות. אני די בטוח שחלק גדול מהקהל לא ביקר באזור הזה של העיר כבר תקופה ארוכה, כך שעצם הבחירה בלוקיישן הזה כמקום שבו מוצגת אומנות הופך את האירוע לאירוע משמעותי. התערוכה פתוחה לעוד יומיים בלבד בשישי ושבת ומומלץ מאוד להגיע לשם.

 

פראני ואני סצנה # 5

זה בוקר ואנחנו ביציאה מהבית של אמא שלה.

א: את רוצה שאני ארכיב אותך על האופניים של אמא או שנלך ברגל?
פ: אני רוצה במכונית.
א: אין מכונית, או ברגל או באופניים.
פ: אז ניקח את האוטו של אמא.
א: אבל אמא נסעה עם האוטו לעבודה.
אני מתחיל ללכת בשביל של הבית לכיוון הרחוב, אבל פראני תקועה עדיין בכניסה.
פ: אז ניסע עם מכונית שלך.
א: נו די, את יודעת שאין לי מכונית.
פ: אז תקנה.
סוף כל סוף היא משתכנעת לזוז ואנחנו מגיעים לשער של הבית.
א: מאיפה יש לי כסף לקנות מכונית?
פ: תוציא אלף שקל מהבנק ותקנה.
א: אבל מכונית עולה הרבה יותר מאלף שקל.
פ: מכונית כזאת עולה בדיוק אלף שקל.
פראני מצביעה על מכונית טרנטה שרואים עליה לפי האבק שנצבר על השמשות שלה והגלגלים המפונצ'רים שהיא לא זזה כבר הרבה זמן.
א: זה בכלל לא מכונית זאת כורסת רחוב.
פראני צוחקת
פ: אז אולי באמת נקנה אותה וככה נוכל לנוח מהדרך.
אנחנו מתקדמים ברגל לכיוון הקייטנה, זה חופש ויש הרבה ילדים ברחובות, כשאנחנו מגיעים ליד תחנת הדלק, אני מנסה לעקוף אותה.
א: בואי נלך מפה, שלא נכנס לתוך התחנה.
פ: הכי אני אוהבת ריח של דלק.
היא הולכת לתוך התחנה ואני נאלץ ללכת אחריה.
א: אולי באמת נשתה כוס קטנה של דלק וככה ולא נצטרך בכלל שום מכונית.
פ: אני לא צריכה לשתות, יש לי דלק טבעי, רוצה לראות איך אני מנצחת אותך בריצה?
א: זה לא פייר, לי אין דלק טבעי.
פ: אז תשתה, ואז אני אנצח אותך.
א: טוב.
אנחנו נכנסים לתוך התחנה ואני ניגש אל המתדלק. פראני הולכת אחרי.
א: נתקעתי בלי דלק, אולי אפשר כוס גדולה של דלק?
מתדלק: כן, אבל תחזיר את הכוס אחרי שאתה ממלא.
המתדלק מוציא כוס גדולה של בירה, הוא מכניס את הפיה לתוך הכוס ושופך פנימה דלק.
פראני פתאום מחזיקה לי את היד חזק.
פ: אתה לא באמת הולך לשתות את זה, נכון?
א: בטח שכן, אני רוצה לנצח אותך ואני לא עובד בלי דלק.
פ: אני לא רוצה שתשתה, בוא נלך מפה, אני אתן לך לנצח, מבטיחה.
אני לוקח מהמתדלק את הכוס, ומשלם לו, פראני מסתכלת עלי לראות מה אני אעשה.
פ: נו, מבטיחה מבטיחה.
א: (למתדלק) תודה רבה.
מתדלק: על לא דבר.
אני שופך את הדלק על הרצפה בצד, מחזיר למתדלק את הכוס ואנחנו הולכים משם.

שיחה עם לביא בן גל, זוכה פרס הבמאי המבטיח בדוקאביב

לפני שיצאתי לצילומים הגדרתי לעצמי כמה חוקים שהיוו את "תקנון הצילום המלא של שמונה עשרים ושמונה". זהו תקנון נוקשה שהשבעתי את עצמי לעמוד בו ולא משנה איזו סצנה דוקומנטרית תיפול עלי (בכל זאת לבן קיבוץ כמוני קשה להיגמל מתקנונים).

התקנון:
1 אני מצלם בביקורים שלי בקיבוץ, בסופי שבוע ובחגים בלבד, בין השעות 14:00-19:00 .
2 אני מצלם רק בחוץ, על השבילים. צילומי הפנים היחידים יהיו רק במקומות ציבוריים (חדר אוכל, מכבסה וכו')
3 אין ראיונות, אני מדבר רק עם מי שאני פוגש על השביל במקרה.
4 המצלמה נשארת סטטית, ימות העולם היא לא זזה. אם בא מישהו ומתקרב יותר מידי הוא "נחתך" ע"י הפריים ,שנקבע מראש.
5 הצילום הוא תמיד בצבעים חמים, כמו גלויות נוף נוסטלגיות.
6 אני אף פעם לא מופיע בפריים ובטח לא הבום.
7 המחשבות שלי בזמן הצילום, יהפכו לקריינות, במידה והן קשורות לסרט, כמובן.

ובכן… אני מודה שבכל התהליך הארוך הזה של עשיית הסרט עברתי על כמה חוקי יסוד, שלא לומר רמסתי. ובדיוק כפי שקרה לאידיאולוגיה של הקיבוץ, שלא עמדה לאורך זמן במפגשה עם המציאות המשתנה, כך גם התקנון הקטן שלי. ובכל זאת, בערבוביה הזאת נוצרו רגעים מעניינים ומפתיעים, שבעיני מעבירים את החוויה הזאת החמקמקה של מה זה לגדול במקום הזה שנקרא קיבוץ.

לביא בן גל, פורסם בעכבר העיר לפני פסטיבל דוק-אביב

הערב ב20:30 יוקרן בסינמטק תל-אביב סרטו של לביא בן גל "שמונה עשרים ושמונה" לכבוד ההקרנה וההקרנות הנוספות אני מפרסם שיחה עם לביא על הסרט.
ל: ביקשתי שההקרנה תהייה בשמונה עשרים ושמונה אבל הם מאוד שמרנים בסינמטק- " זה עושה לנו בלגאן בתוכנייה".
א: מאוד אהבתי את הסרט, אז נתחיל מהדברים הבסיסיים שאהבתי.
ל: בכלל לא הבנתי למה התכוונת עם האלימות של המצלמה.
א: בעיני החלטה של לא להזיז מצלמה זו החלטה אלימה כי במקום ללכת עם הדמויות לאן שהן הולכות או עם מה שהן עושות, אתה קובע באופן שרירותי מראש את הפריים ונוקט כלפיהן בסוג של אלימות.
ל: קצת קיצוני, לא? יש דברים יותר אלימים מזה בעיר. נוקשות זו מילה שאני יותר מתחבר אליה והרעיון הוא די פשוט- ליצור את התחושה של קיבוץ. כלומר מבחינתי קיבוץ זו מסגרת מאוד נוקשה. יש חוקים. צריך לפעול לפי החוקים. יש תקנון. המצלמה בעצם מדמה את מה שהקיבוץ עושה. אני חוזר לקיבוץ – למסגרת שאני אוהב, יש אנשים שמסתדרים עם זה ויש כאלה שנדחקים לגבולות של הפריים- המסגרת.
א: אבל אתה מבין שזה אלים. זאת-אומרת האלימות היא גם בקולנוע אבל גם במה שהקיבוץ עשה.
ל: בעיני הרבה יותר אלים זה לבוא עם מצלמה וכשהדמות שלך בוכה לרדוף אחריה עם המצלמה. מצלמה תזזיתית זה הרבה יותר אלים ממצלמה שפשוט נמצאת שם.
א: ומתי החלטת להפר את הבחירה בשוטים סטטיים?
ל: בשוטים מסוימים כמו השוט שבו אני מצלם את כל מסלול הילדות שלי מהחדר שלי, החלטתי שאני רוצה לחבר את תחושת המרחב. זהו אחד השוטים הראשונים בסרט. בהמשך הסרט, בשוטים הסטטיים אני מנסה לפרק את המרחב לפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. במקרים אחרים, באתי לקראת הדמות והזזתי את המצלמה כמו שלפעמים הקיבוץ היה מתגמש. אני מבקש שתזכיר לי לפני סוף השיחה הזו שיש לי וידוי בקשר לסטטיות של המצלמה.
א: או.קי, מאיפה הסרט הזה מתחיל מתמונה או מטקסט?
ל: מתמונה.
א: איזו?
ל: זה התחיל בשוטים סטטיים שצילמתי כתרגיל במהלך הלימודים. לתרגיל ההוא גם קראו "שמונה עשרים ושמונה", וידעתי שמתישהו אני רוצה לחזור לשם ולהעמיק יותר. בסרט ההוא היו רק שוטים סטטיים של הקיבוץ – 6 דקות, בלי קריינות, רק שוטים.
א: עשרים ושמונה מוסבר בסרט, (בגלל שבגיל 28 לפי תקנון הקיבוץ, צריך בן משק לבחור אם הוא נשאר או עוזב- א.ב) למה דווקא שמונה?
ל: תשובה אמיתית או משהו יפה?
א: גם וגם.
ל: אני לא אגיד מה אמיתי, אבל יש שתי תשובות. הראשונה היא ששמונה זה גיל שמונה, כלומר הגיל בו אתה מבין מה קורה סביבך אבל עדיין אתה לפני גיל ההתבגרות ויש לך מבט נאיבי על המציאות. השנייה היא שזו מחווה ל08:30 של פליני וזה היה הכי קרוב שהרשית לעצמי- 08:28.
א: הסרט שלך הוא סרט מצחיק, כלומר בהרבה קטעים הקהל צוחק, השאלה שלי היא אם זו אסטרטגיה להגיד משהו או שזו מטרה בפני עצמה?
ל: השופטים בדוק-אביב (שנתנו ללביא את פרס הבמאי המבטיח- א.ב) הגדירו את הסרט כרקוויאם הומוריסטי. אהבתי את ההגדרה הזו. היא נותנת את התחושה של הסרט. רקוויאם לא אמור להיות הומוריסטי אבל יש בסרט סוג של רקוויאם לקיבוץ. המטרה שלי היא לא להצחיק. ההומור הוא אסטרטגיה שנובעת בעיקר מהאופי שלי ומהמבט שלי על הקיבוץ. אני חושב שהיה הרבה יותר קשה לראות את הסרט אם הוא היה רק עצוב. היה לי חשוב להעביר חוויה מסוימת ובלי ההומור החוויה הזו לא הייתה עוברת לצופה.
א: אתה כבר לא בן 28, לקח לך 5 שנים לצלם את הסרט?
ל: התחלתי לפני 7 שנים כשהייתי בן 26. לקח המון זמן לגייס לסרט כסף. היה לי קשה לשכנע אנשים שיכול להיות סרט בלי סיפור סנסציוני, בלי קונפליקט פוליטי עכשווי. עבדתי על התסריט שנה, ומאוד מאוד אהבו את התסריט בקרנות, אבל בסוף שאלו אותי: " איך יראה הסרט?"
א: אבל מה היה בתסריט?
ל: הכל היה בתסריט. (לביא שולף מהמדף את התסריט הדוקומנטרי הכי מדוקדק שראיתי בחיים שלי, יש שם הכל, פריימים, פסקול, את כל הקריינות שלו – א.ב)
א: כלומר רב הסצנות צולמו לפני? מה הם לא הבינו?
ל: החיפוש שלהם היה אחרי הסיפור, והם שאלו אותי "הסרט הוא על הקיבוץ או עליך?" תמיד הייתי אומר גם וגם. אני שואל אותך -זה סרט על הקיבוץ או עלי?
א: עליך יותר משעל הקיבוץ.
ל: אני מתבונן על הקיבוץ, בנופים, באנשים ובמשפחה שלי כמו על ראי. הדברים שאני רואה הם המרכיבים של הזהות שלי, אני מחפש את המרכיבים של הזהות שלי. הפילטר הוא מאוד אישי ואני הופך להיות הנושא. העובדה שמההתחלה החלטתי שאני לא בפריים מאוד הקשתה על ההסבר שלי לגופי המימון. אם הסרט הוא עלי, אז למה הגיבור של הסרט לא מצטלם?
א: זאת שאלה טובה, מה היתרון בזה?
ל: זה לא יתרון, זו החלטה אסתטית-קולנועית שלי. הסרט הוא סוג של דיוקן עצמי שמורכב מהחזרים מהסביבה שבה גדלתי. הרצון שלי היה להשאיר דמות שהצופה יבנה בעצמו עם התקדמות הסרט ושאני אשאר חידה בעיני הצופה. הסרט עוסק בשאלה אם אני רוצה להישאר במסגרת הקיבוצית או לא. מבחינה קולנועית, אם הפריים הוא הקיבוץ אז עצם זה שאני מחוץ לפרים, מראש נותן את התחושה שאני כבר חצי בחוץ. אני חושב שזה לא סרט עלי אלא על המבט שלי על הבית שלי.
א: בהקשר הזה, הסרט נותן את ההרגשה שאתה צילמת אותו ושאתה היחידי שהיית בכל הסיטואציות המצולמות מאחורי המצלמה. בקרדיטים ראיתי שדניאל מירן צילם את הסרט.
ל: ניסיתי להעביר את חווית המפגשים על השביל של הקיבוץ. זו חוויה שכל בן-משק מכיר. אתה פוגש מישהו לדקה, או
מר כמה מילים, וכל אחד לדרכו. בגלל שהמצלמה סטטית היא נעלמת מהמפגש ואז מי שפגשתי דיבר אלי ולא למצלמה. זו הסיבה שהשיחות בסרט הרבה יותר טבעיות ואינטימיות מסיטואציות בהן מורגשת נוכחות המצלמה.. דניאל היה איתי בחלק גדול מהמפגשים, והקביעה של הפריימים נעשתה במשותף איתו. התפקיד שלו היה בעיקר להעלם ביחד עם המצלמה.הוא מאוד נהנה מהצילומים. הוא העמיד פריים ואחר-כך התפקיד שלו היה ללכת לטייל בקיבוץ.
א: אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט היה הקישור לסופר ז'ורז' פרק. יש סצנה ספציפית שבה הוויסאובר לחלוטין מקביל לרשימת זיכרונות של פרק שפורסמה פעם ב"המעורר", אבל גם בלי הקטע הזה, אני חושב שיש איזו תחושה שקשורה לפרק בסרט הזה.
ל: אני מודה שאני מאוד משופע מז'ורז' פרק.
א: במה?
ל: קודם כל, כשגיליתי אותו מאוד אהבתי את מה שהוא עושה, את החשיבה שלו, הכתיבה, מאוד התחברתי לזה, והוא גם מתעסק עם זהות ועם זיכרונות ואסתטיקה. הוא עשה הרבה ניסיונות צורניים בספרים שלו. (פרק כתב למשל ספר שלם בלי האות e וספר משלים שיש בו רק מילים עם האות e -א.ב). פרק טוען שהמגבלה מאלצת אותך להיות יותר יצירתי. בהקשר הזה המגבלה של חוסר בתנועת מצלמה, אילצה אותי למצוא פיתרונות יצירתיים במהלך הסרט. לדוגמא יש סצנה בה אנשים מדברים איתי, וברקע על הגג עובר חתול שחור, האמת היא שהחתול עבר שם שלוש דקות קודם, אבל בגלל שהפריים סטטי יכולתי להלביש את החתול על הסצנה ושהוא יופיע כביכול בזמן השיחה עם האנשים. אם שנינו אוהבים את פרק בוא נחשוב על מגבלה היסטרית וננסה לעשות סרט כזה. לדוגמא סרט שהפריים הוא הופכי תשע על שש-עשרה.
א: אני מבטיח לחשוב על זה. טוב, שאלה לסיום. אני מכיר אותך יותר כעורך נחשב ופחות כבמאי. ( לביא ערך את הסרט "ערוצים של זעם" שזכה בפרס וולגין, "בובות של נייר" ו"גשר על הוואדי" של תומר היימן ועוד רבים אחרים- א.ב). עריכה היא ברירת מחדל, ובעצם אתה מחכה להזדמנות הבאה לעוד סרט שלך?
ל: כן, היא ברירת מחדל, אני כל הזמן עובד על זה שיהיה עוד סרט. יש לי כמה רעיונות. בעיקרון הסרט הבא שלי אמור להיות עלילתי, יותר פוליטי ופחות אישי. הסרט הקודם שלי היה גם עלילתי ("פורים"- דרמה באורך מלא שאף גוף שידור עוד לא קנה- אם קורא פה מישהו שיש לו גוף שידור, זה הזמן לשלוח אלי מייל כדי שאני אעביר ללביא. א.ב), והדוקומנטרי הייתה גיחה חד פעמית, למרות שאני לא מתחייב לזה.

הקרנות אפריל

סינמטק ת"א-
1.4.07,יום ראשון שעה -20:30 בנוכחות הבמאי

סינמטק ירושלים-
12.4.07, שעה- 21:30, אולם 2 בנוכחות הבמאי

סינמטק שדרות-
1.4.07, שעה – 20:00
10.4.07, שעה – 20:00, בנוכחות הבמאי
25.4.07, שעה – 20:00

ל: רגע, שכחת את ההבטחה שלי לווידוי.
א: מסתבר שגם הזיכרון שלי לא משהו.
ל: לגבי הסטטיות של המצלמה- האמת שפשוט היתה לי חצובה גרועה של מצלמת סטילס שאיתה צילמתי, ואי-אפשר היה לעשות איתה תנועות מצלמה נורמליות אז החלטתי לצלם הכל סטטי.
א: תמיד אמרתי שקולנועים הם חרטטנים.
ל: מסכים.

פסטיבל דוקאביב 2007- מה שנשאר לי בלב

"Gimme shelter” / האחים מייזלס
הרולינג סטונס והשומרים שלהם נותנים פרשנות מרחיקת לכת למשפט the show must go on, כשהם ממשיכים את ההופעה גם אחרי שמישהו מהקהל נרצח בה. זה סרט חובה לכל כוכב רוק, מארגן פסטיבלים, ובעצם גם לכל דוקומנטריסט.
אני חייב פעם לעשות סרט על להקת רוק. סולן הלהקה ילבש בגדים לא פחות ססגוניים ממה שלובש מיק ג'אגר.

"שמונה עשרים ושמונה" / לביא בן גל.
הקסם שיכול להיווצר כשמניחים את המצלמה סטטית ולא מזיזים אותה לא משנה מה קורה, אם מלווים את האלימות הזו בהרבה אנושיות והומור.
האלוזיות לז'ורז' פרק.
(כל-כך אהבתי את הסרט הזה, שהוא ראוי לפוסט נפרד. אם לביא יסכים, אולי הפוסט הבא יהיה ראיון איתו לגבי הסרט).

"מרגל השמפניה" / נדב שירמן.
קטעי הארכיון המדהימים ממצריים של שנות ה-60 שמשולבים בסרט הזה. ובייחוד הביקור של אישתו הגרמניה של לוץ בבית הכלא המצרי.
הידיעה שאני רואה את הסרט עם הסיפור הדוקומנטרי- היסטורי הכי מדהים שראיתי, וההבנה שלא יעבור הרבה זמן ויהיה סרט הוליוודי שמבוסס על הסרט הדוקומנטרי הזה.

משפחה מושלמת/ רוני אבולעפיה
הרגע בו אחת מגיבורות הסרט כמעט פורצת בבכי כשכמה פישרים מאיזה מושב ברמת הגולן מסבירים לה בשיא הרצינות שהיא סוג ב' וביישוב שלהם גרים רק אנשים סוג א'.
הבימאית תמנע רוזנהיימר קמה בסוף ההקרנה, פונה אל שניים מגיבורי הסרט שישבו לידינו בקהל וצועקת עליהם: " הגזענות שלכם בסוף פשוט הגעילה אותי" והולכת.

עלי מוהר -שחקן נשמה/ דוד אופק
השוטים של האיש מחופש לאריה מסרט בשם "מעגלי האהבה" שיצרו פעם דני שניאור ועלי מוהר ובו אריה בורח מגן החיות התל-אביבי כדי לחפש אהבה. אני חייב להשיג עותק של הסרט ההוא ולראות את כולו.
תמיהה גדולה שהוחלפה בהערכה על הבחירות שנעשו בחדר העריכה של הסרט הזה. נדמה לי, שמה שאופק ולייבוביץ' (העורך) ניסו לעשות (ואולי בהצלחה גדולה מדי) זה להתאים את הצורה לתוכן. כלומר, כמו שהחיים של מוהר נקטעו באמצע והוא לא הספיק לעשות את כל מה שהוא רצה לעשות, כך גם העבודה על הסרט נקטעה באמצע וכביכול הם לא הספיקו לגמור אותו, לערוך אותו כמו שצריך ולצלם את הסצנות שאופק רצה לצלם.

הבלובים/ ויקטור קוזאובסקי
הסצנה המקסימה בה האיכרה הרוסייה מנסה להגן על קיפוד שהיא מצאה מפני הכלב שלה.

ירושליים גאה להציג/ ניצן גלעדי
השוט של אחד מגיבורי הסרט עומד עם דגל הגאווה המוכתם בדם על הבמה והייאוש הגדול שלי מזה שבסופו של דבר הדגלים תמיד מוכתמים בדם ואנחנו פשוט מחליפים את הדגלים.

בעקבות החתיכה החסרה/ עודד לוטן
רות גווילי, מי שציירה את האיורים לסרט היא גאון.
אם זה תלוי רק בי, אם יהיה לי בן, אף מוהל לא יתקרב אליו.

איטלקי אמריקאי/ מרטין סקורסזה
המתכון לרוטב עגבניות עם כדורי בשר שאמא של סקורסזה מכינה לאורך כל הסרט ומופיע בתוך הקרדיטים של הסרט.

הסרטים שלא הספקתי לראות ואני אנסה לתפוס אותם בקרוב- "שלוש פעמים מגורשת" שכצפוי זכה בפרס הסרט הטוב ונתי מתאר אותו כ"סרט הטוב של השנה" , ו"הלוך וחזור" שזכה בפרס הצילום ושמעתי עליו הרבה דברים טובים.

פראני ואני סצנה#4

אני מחכה מחוץ לבית-הספר כשהיא באה והיא די שמחה לראות אותי.
א: קו חמש או שנלך ברגל?
פ: ברגל, הכי כיף.
א: איך שאת רוצה.

היא מדלגת לפני ונעצרת ומחכה לי רק לפני שאנחנו צריכים לעבור כביש, שאז היא נותנת לי יד ואנחנו הולכים ביחד.
פ: סיפרתי לך כבר על השומר של יום שישי?
א: סיפרת לי כבר אלף פעם ואני לא חושב שאת צריכה להיות לחוצה מזה.
פ: זה באמת, הוא נותן לכל אחד להכנס ויכולים לבוא רוצחים.
א: איזה רוצחים בראש שלך, זה שטויות, מה יש לרוצחים לבוא לבית-ספר?
פ: רוצחים, יש אנשים כאלה שהם רוצחים ואם הם ירצו לקחת משהו אז הם רוצחים ולוקחים.
א: אבל אם הם ירצו אז פשוט תתני להם לא?

היא לא עונה לי ואנחנו הולכים עוד קצת בשקט כשפתאום אנחנו נתקלים ב10 פוסטרים ענקיים ועליהם צילום של ילדה והמילים האלה:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו? עביר בת ה-10 נרצחה בשערי בית ספרה מירי מג"ב (16.01.07) רוצחי עביר לדין! למעלה מ800 קטינים כבר נהרגו מירי הצבא ומשמר הגבול בשטחים מאז שנת 2000" 

 

פראני מהופנטת אל הפוסטרים, היא קוראת וקוראת וכשהיא גומרת היא מסתכלת עלי
פ: אתה רואה?
א: כן, אבל זה לא כאן בתל-אביב, זה רחוק, זה
פ: איזה צירוף מקרים, בדיוק דיברנו על רציחות ותראה
אני לא ממש יודע מה להגיד לה אז אני שותק ומחזיק לה את היד
פ: אבל יש רוצחים והשומר הזה של יום שישי נותן לכל אחד להכנס.
א: מה, את ממש מפחדת?
פ: אני? מה פתאום, אני יודעת ג'ודו.