מה אתה היית עושה בשביל שלום?

 

אחד הדברים הכי נחמדים שקורים כשיש לך נוכחות וירטואלית ( כלומר אתר) הוא שפונים אלי כל מיני אנשים עם כל מיני יוזמות שבחיים לא הייתי מגיע אליהן בלי האתר. זה יכול להיות אור בן 10 שהוא שחקן מתחיל ששולח לי קורות חיים ( אור, אתה בן 10 לעזאזאל, איך אתה בכלל יודע שיש דבר כזה קורות חיים?) ורוצה להשתלב בפרוייקטים הבאים שלי. בחור מהקריות שקורא לעצמו "אוויל הכפר" ורוצה לעשות משהו ביחד – בינתיים האתר שלו מאוד הצחיק אותי אבל עוד לא יצא לנו להיפגש, אנשים שרוצים ליזום סרטים דוקומנטרים או עלילתיים ועוד ועוד. בתקופה האחרונה יש המון כניסות לאתר שלי מערב הסעודית ואני תוהה אם מדובר בשרת דואר זבל שיושב בערב הסעודית או שבקרוב תגיע איזו פנייה משייך סעודי שיציע לי הצעה שאני לא אוכל לסרב לה.

לפני חצי שנה קיבלתי פנייה כזו מדניאל לובצקי שהוא המייסד של תנועת השלום העולמית onevoice. אחרי שהתנועה הכריזה על הסלוגן החדש שלה – " מה אתה מוכן לעשות כדי לסיים את הסכסוך?" ניגשה אליו אחת מהפעילות בתנועה בניו-יורק, בחורה ממוצא פקיסטני, ושאלה אותו: "תגיד, אתה מכיר את הסרט שנעשה על השאלה הזו? והוא אמר: " איזה סרט?" והיא אמרה: " נו, הסרט הזה עם ה…" ולא הסכימה להגיד בקול "המציצות" ושלחה אותו לאתר שלי לראות בעצמו את הסרט. כשנפגשנו הוא סיפר לי ש "72 בתולות" הפך ללהיט במשרדים שלהם בניו-יורק והוא רוצה שאני אעשה פרוייקט חדש בשבילם.

הרעיון של התנועה הוא שבעצם גם מהצד הפלסטינאי וגם מהצד הישראלי יש 90% מהאנשים שהיו כבר רוצים לסיים את הקונפליקט, אלא שמשום מה בתקשורת נוצר מצב שה10% הקיצוניים תופסים הרבה יותר זמן מסך. המטרה שלהם הוא להביא לסדר היום הציבורי את העובדה הפשוטה שרובנו פשוט רוצים כבר לגמור עם כל הברדק הזה. הרעיון של פרוייקט הסרטים הוא לפתוח ערוץ ביו-טיוב שבו אנשים מכל העולם יוכלו להעלות סרטונים שהם עצמם עשו ועוסקים בשאלה "מה התפקיד שלך כדי לסיים את הסכסוך?" או "מה אתה מוכן לעשות לסיום הסכסוך?". כדי למשוך לשם קהל ולתת דוגמא לסרטונים הם ביקשו ממני להכין מספר סרטונים ראשונים. היתרון הגדול שלהם הוא שזו תנועה שהבסיס שלה הוא אמריקאי ולדניאל יש קשרים עם כל מי שצריך בעולם, כולל עם מנכ"ל יו-טיוב שייתן לערוץ הזה לפחות בהתחלה מקום טוב בדף הבית של יו-טיוב. לאחרונה הם העלו ליו-טיוב סרט תדמית קצר של התנועה ובזכות המיקום שלו הוא זכה בשבוע הראשון שלו באוויר ליותר מ200,000 צפיות. אז אם למישהו בא לעשות קרחת בשביל השלום, לנסוע לרמאלה ולתת משלוח מנות לאבו מאזן, לעשות קעקוע עם סמל התנועה או כל רעיון מעניין אחר שיכול להביא למודעות שיש פה אנשים שמוכנים לעשות משהו כדי לסיים את הסכסוך, הוא מוזמן לספר לי על זה במייל.

פורסם ב-17 במרץ 2007 בשעה 19:13 קטגוריות: 72 בתולות | תגובות (50)

פסטיבל קאן, פראני ואני.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים שאימצתי לי בשנים האחרונות בתור קולנוען הוא רכבת ההרים המטורפת שבה אני חי. שבועות שלמים אני יכול להיות בדאון מטורף כי שום דבר לא הולך, התשובות השליליות נערמות, הסצנות בחדר העריכה לא מתחברות, אני לא מצליח לכתוב, ואז פתאום קורים מלא דברים חיוביים. אני מתאר לעצמי, שזה קיים בכל מקצוע בחיים, אבל איכשהו נדמה לי שרמת הריגושים מאוד גבוהה במה שאני עושה. השבוע האחרון היה שבוע מלא בהודעות: זה התחיל עם טלפון מאריק ברנשטיין המפיק של 52/50 שאמר: "מזל-טוב על המכירה הטלוויזיונית הבין-לאומית הראשונה של הסרט- אני לא חושב שתתעשר מזה, זה כלום כסף, אבל הצלחתי למכור את הסרט לערוץ כבלים קוריאני". "קוריאני?" "כן, והם יעשו לכל הסרט דיבוב לקוריאנית". זה כבר ממש משמח, יהיה לי עותק של הסרט שלי בקוריאנית- אם יש לכם חברים קוריאנים, אז כדאי שתודיעו להם שבקרוב 52/50 מגיע אליהם!

ההודעה השנייה הייתה הרבה פחות טובה. אחת הטקטיקות בהפצת סרטים בעולם היא להגיש את הסרט אך ורק לפסטיבלים גדולים. אם הסרט מתקבל לפסטיבל גדול, ובטח אם הסרט זוכה שם בפרס, הדלת לפסטיבלים אחרים פתוחה וגם רשתות הטלוויזיה ממהרות לקנות את הסרט. "מחסומים" סרטו של יואב שמיר הוצג בעשרות פסטיבלים אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל אידפא הנחשב באמסטרדם. אנחנו בחרנו בטקטיקה הזאת ובינתיים הגשנו את 52/50 רק לפסטיבלים גדולים בעולם. הבעיה עם הטקטיקה הזו היא שעד שזה קורה מתקבלות הרבה תשובות שליליות. השבוע קיבלנו תשובה שלילית נוספת מפסטיבל הוטדוקס בקנדה.

בניגוד לטקטיקות השונות לגבי קבלה לפסטיבלים, נדמה לי, שהטקטיקה הכי טובה לגיוס כספים היא לנסות ככל יכולתך, זאת אומרת להגיש, להגיש ושוב פעם להגיש, בלי להתבייש ולקוות לטוב. ההודעה השלישית היתה מאוד משמחת, התקבלתי לסמינר של האיחוד האירופי בשם MFCB שיערך בפסטיבל קאן. במהלך הסמינר אציג את הסרט חדש שלי "המלך לאטי הראשון". זה אומר שבחודש מאי אני נוסע לקאן ואני מבטיח שיהיו פה דיווחים הישר מהפסטיבל.

פראני ואני סצנה #3

אנחנו נוסעים במכונית של אמא שלה בדרך מבית הספר. אני נוהג והיא יושבת מאחורה ועושה פרצופים של עצבנית.

א: איך היה בביתספר?

פ: בסדר

א: ומה למדתם?

פ: שטויות.

א: היה לכם יוגה ובגלל זה את עצבנית?

פ: אולי תפסיק לשאול אותי שאלות על ביתספר?

א: אף פעם?

פ: כן, אני שונאת ששואלים אותי שאלות על ביתספר

א: טוב

אנחנו ממשיכים לנסוע בשקט ויש איזו מין מתיחות באוויר.

א: ואיך היה הטיול בשבת?

פ: בסדר ואל תשאל אותי גם שאלות על הטיול בשבת

א: טוב, אז איך היתה המסיבת פיג'מות?

פ: כיף. אולי תפסיק לשאול אותי שאלות בכלל?

אנחנו שותקים עוד כמה דקות

א: את כועסת על משהו או שאת סתם עצבנית?

פ: אני לא כועסת ולא עצבנית

א: אבל זה בכלל לא כיף לנסוע ככה בלי לדבר.

אנחנו שותקים עוד קצת.

פ: אתה רוצה לשחק משחק?

א: בטח.

פ: קוראים לזה משחק השאלות, מי ששואל שאלה ראשון מפסיד.

א: טוב, אבל איך מנצחים?

פ: יש! ניצחתי.

פורסם ב-11 במרץ 2007 בשעה 12:38 קטגוריות: פראני ואני | תגובות (1,129)

מעין ומערבון

בשבוע שעבר הושק רשמית גיליון מספר 3 של כתב העת לשירה "מעין" ושל כתב העת לקולנוע "מערבון". נכון להיום הם נמכרים ביחד תמורת 17 ₪ (שעת עבודה  אחת בשכר מינימום) בפיצוציות ובבתי- הקפה המובחרים סמוך לביתכם.

אין לי מושג בשביל מה צריך עוד כתב עת לשירה. המוטו של כתב העת מעין הוא שמילים הן לא סתם, המילים יש להן משמעות בעולם האמיתי, בעולם שבו מפציצים את עזה ונלחמים בלבנון ולא רק בעולם מנותק של מילים ובגלל זה שם כתב העת הוא שם של בחורה. בשביל להיות כתב עת שלמילים שבו יש משמעות, נדמה לי, שהייתה צריכה להיות הרבה יותר בחירה בעריכה. בגיליון שמכיל 76 משוררים ואמנים, יותר מחצי מהם בפרסום ראשון, הבחירה הזו לא לגמרי קיימת. פה ושם מצאתי הברקות כמו השיר "13 מילים על אהבה" של ליה מאור או כתיבה של אנשים שאני מכיר כמו אריק חיות מלהקת ריר (שהשיר שלו מאוד הצחיק אותי) דבר שהפך את העיון במעין לסוג של שיטוט בשכונה. בסופו של דבר, מעין הוא כמעט כמו אתר אינטרנט לשירה (עם תוספות של פרוזה, מאמרים ואמנות) ונדמה שחלק ניכר מהמשוררים בו נאספו מתוך "במה חדשה", ובשביל זה לא צריך עיתון צריך דף אינטרנט שיקשר אל השירים שמוצאים חן בעיני עורכי העיתון.

לעומת מעין, מערבון הוא עיתון מעולה שיש לו סדר יום ברור ומקום בדיון המקומי על הקולנוע. הסיבה הראשונה היא שפשוט אין כאן אף כתב עת לקולנוע שיוצא באופן סדיר למעט גיליון הסינמטק, והגיליונות של האוזן השלישית. הסיבה השנייה היא שלאנשי מערבון יש מה להגיד על קולנוע, על דרך העשייה שלו, וגם ידע כדי להאיר על קולנוע מהעבר. בכל גיליון יש מאמר אחד שהמטרה העיקרית שלו היא לעורר פולמוס על העשייה המקומית. בגיליון הראשון כתב יהושע סימון מאמר על שיטת מימון הסרטים בישראל באמצעות קרנות הקולנוע וטען שהדרך הזו מכתיבה סרטים מבוססי תסריט המאופיינים במבע קולנועי ואידיאולוגי דל. בגיליון הזה מנהלי הקרנות עונים על הטענות. בגיליון הנוכחי הבמאי ארי ליבסקר טוען שבהרבה מקרים אין צורך במפיק או במילים שלו " מפיקים הם אנשים של ניירת שרשמו חברת הפקה, ובעידן שבו לכולם יש מצלמה ותוכנת עריכה אין צורך אמיתי במפיקים". אני כבר מצפה לגיליון הבא ובו תגובות של המפיקים הבולטים לטענות האלה. ( מבטיח להשתדל להקדיש את הפוסט הבא לדיון הזה). מעבר לזה, מערבון משמש אלטרנטיבה לחלק גדול ממה שנכתב בנושאי קולנוע באתרי האינטרנט השונים ובעיתונות. לא תמצאו בו הימורים על האוסקר או ביקורות סטנדרטיות על קולנוע עכשווי כן תמצאו בו מאמר ישן של הקולנוען עמוס גוטמן ז"ל כשהיה בכיתה י' על סאטיריקון או מאמר על סרט מוקומנטרי מעניין של אדומי* שהביקורות לא התייחסו אליו, או תרגום של מאמר על הסרט הלבנוני בוסטה ודרכי המימון הייחודיות שלו.

זה לא מקרי שמהגיליון הראשון לשני מערבון תפח כמעט פי שניים. אני די גרוע בהימורים, אבל במקרה הזה, אני מוכן להמר שמערבון ימשיך לצאת לאור ולהיות משמעותי בחיי הקולנוע בישראל הרבה אחרי שאף אחד לא יזכור מי בדיוק הייתה מעין.

* הסרט הפחדנים האמיצים של אדומי הוקרן רק בסינמטק, והיום אפשר גם לראות אותו בהוט v.o.d בערוץ האוזן השלישית- מומלץ בחום.

פראני ואני סצנה #2
אנחנו בדרך חזרה מבית הספר ביחד. אמא שלה הלכה לחפש מתנה לאיזה חברה ואנחנו הולכים יד ביד. פתאום היא אומרת

פ: אם היית אבא שלי

א: מה זאת אומרת?

פ: סתם, אם היית אבא שלי

א: אני לא יכול להיות אבא שלך, יש לך כבר אחד, מה את צריכה שניים?

היא חושבת על זה רגע, מוציאה את היד שלה מהיד שלי עוצרת ומסתכלת עלי.

פ: אתה יודע שגם אם אתה ואמא תתחתנו אתה לא תהייה אבא שלי?

א: בטח, יש לך כבר אבא אחד, אני יכול להיות רק חבר מאוד טוב שלך, אנחנו יכולים לעשות הסכם שאנחנו החברים הכי טובים.

פראני מושיטה לי יד ורוצה לחתום על ההסכם.

א: רגע, אבל אנחנו צריכים לחיצת יד סודית, לא סתם.

ואז אנחנו ממציאים לחיצת יד סודית רק של שנינו, ועליה אני לא יכול לספר אף מילה.

פורסם ב-28 בפברואר 2007 בשעה 15:51 קטגוריות: פראני ואני | תגובות (230)

נפתלי יבין, ברלין, פראני ואני

נפתלי יבין
יש לי התמכרות חדשה קוראים לה נפתלי יבין ופגשתי אותה במקרה לפני שבועיים בקפה נח. מאז, בכל הזדמנות, אני מוצא את עצמי מגיע לשם. רוני המלצרית מקבלת את פני ב"שוב פעם, אתה?" ואני לוקח את הספר של נפתלי יבין, מתיישב על הבאר, שותה את הקפה שלי וקורא. נפתלי יבין נפטר בשנת 1972 בגיל 36 ופירסם מעט מאוד. הייתי כותב על הספר שלו "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת" פוסט שלם, אבל בועז כהן הקדים אותי וכתב כל-כך יפה אז אני אשאיר לו את הבמה. בינתיים, אני ממליץ לכל מי שעובר בקפה נח, באחד-העם פינת החשמונאים בתל-אביב, לגשת אל המדף התחתון שצמוד לדלת הכניסה לקחת מהפינה השמאלית את הספר הזה ולקרוא רק את שלושת העמודים הראשונים כלומר את הקטע שנקרא "לכתוב" ולבדוק האם גם אתם בעלי נטייה להתמכרות.

* הקוראים מתבקשים להחזיר את הספר בדיוק לאותו המקום.
** למתמכרים באמת- נעשו שני סרטים קצרים לפי יצירות של יבין, את שניהם אפשר להשאיל מהאוזן השלישית באיכות איומה לגמרי.

ברלין
לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם קולנוענית אחת שטענה שהעובדה שגיתאי מצליח להחדיר את הסרטים שלו פעם אחר פעם לפסטיבל קאן ולונציה מונעת מקולנוענים ישראלים אחרים להציג שם- "הרי ברור שלא ייקחו שני סרטים מאותה מדינה לתחרות כל-כך נחשבת". אני טענתי שזה שטויות- ככל שיותר יוצרים ישראלים יצליחו בישראל ובחו"ל היכולת של הקולנוע שלנו להתרומם ולהצליח לגייס כספים גם בחו"ל תעלה ולכולנו יהיה הרבה יותר קל לעשות כאן סרטים- ברכות ליוסף סידר, דרור שאול, איתן פוקס וכל מי שעבד איתם על ההצלחה בפסטיבל ברלין.

פראני ואני
אני מכיר שתי שיטות לפתח תסריט עלילתי– השיטה הראשונה היא השיטה הרשמית, וסביר להניח גם היעילה יותר. לפי השיטה הזאת בהתחלה צריך להיות רעיון, אחר-כך צריך לכתוב אותו בקיצור- כלומר סינופסיס (בהגשות לבקשת תמיכה לפיתוח תסריט בקרן הקולנוע הגדולה צריך לכתוב אותו בשלושה עד חמישה עמודים, ולמי שמתעניין ב1.3 יש הגשה כזו וגם אני אהיה בין אילו שישאירו שם קלסר). אחר-כך כותבים טריטמנט, כלומר את הסצנות לפי הסדר שלהן רק בלי הדיאלוגים, ובסוף מגיעים לכתיבת התסריט עצמו.
השיטה השנייה היא השיטה הרומנטית, שאומרת שאם תכיר מספיק טוב את הדמויות שלך ותכתוב סצנות מספיק טובות, אז בסוף הכל יתחבר. הטענה היא שבגלל שאתה הוא זה שכותב, אז כל הסצנות יוצאות ממקור אחד וגם אם תוך כדי כתיבה אין לך מושג מה הסיפור שלך ולאיזה כיוון התסריט יתקדם, אז בסוף יהיה בסדר. שבי גביזון אומר שככה הוא כותב את הסרטים שלו.
אני קצת מקנא בנתי שמפתח אצלו בבלוג פרוייקט של תסריט אינטר-בלוגי. אז החלטתי שמדי פעם אני אפרסם סצנות מתוך תסריט שאני כותב בשיטה השנייה – השיטה היותר אופטימית. שם התסריט "פראני ואני".

פראני ואני סצנה # 1
זה שבת בבוקר ואנחנו יושבים אצלה בסלון ומחכים שאמא שלה תצא מהמקלחת

פ: נו איפה הכפכפים שלי?

א: הכפכפים הסגולים שלי אכלו את הכפכפים הסגולים שלך לארוחת בוקר

פ: (מקפצת מצד לצד תוהה לאיפה לעזאזל העלמתי את הכפכפים ושרה לעצמה): הוא ייענש, הוא ייענש כי כל דבריו הם שין קוף רייש

א: נו, באמת, את לא מאמינה לי?

פ: ( עוצרת, וחושבת קצת): איזה שטויות, כפכפים לא אוכלים כפכפים אחרים לארוחת בוקר, הם אוכלים סלט ירקות.

פורסם ב-19 בפברואר 2007 בשעה 17:02 קטגוריות: פראני ואני | תגובות (23)

האם ארכיון ערוץ 1 משמר או מעלים סרטים?

נתחיל בווידוי- אחת מתוכניות הטלוויזיה שאני הכי אוהב מוקרנת בערוץ 1. איזה ערוץ? 1. לתוכנית קוראים "כך היה" ולמי שלא מכיר מדובר ברצף של קטעי ארכיון של ערוץ 1 המלווה בראיונות וקטעי קישור של יגאל רביד באולפן. בדרך-כלל אני צופה בתוכנית הזו באינטרנט ( שם אפשר להעביר את הקטעים הציוניים מדי בשבילי במהירות). לפעמים אפשר ליפול שם על קטעים מקסימים באמת. בשבוע שעבר, לדוגמא, שודר קטע בו המשוררת זלדה מקריאה שיר שלה. היא הצטלמה מהגב כי היא לא הייתה מוכנה שידעו איך היא נראית.

לפני מספר שבועות נסעתי לארכיון ערוץ 1 כדי לצפות בקטעי ארכיון בשביל סרט תיעודי שאני שוקל להתחיל לעבוד עליו. בין השאר ראיתי שם סרט של הבמאי מיכאל לב-טוב משנת 1975 בשם "המילים כדרכן" על המשורר יאיר הורביץ (שהוא אחד המשוררים האהובים עלי). מקובע בסטריאוטיפים על הבימוי בערוץ 1 ציפיתי לסרט כבד שיתאר באופן משמים את הורביץ, אבל קיוויתי, שלפחות אוכל לראות אותו בתנועה, מה שלא ראיתי מעולם. מייד בשוט הפתיחה של הסרט הבנתי שנפלתי לתוך סרט מלא הומור ומקסים.
לב-טוב הצליח לפצח בגאוניות רבה איך אפשר לעשות סרט דמות לא משעמם. הבחירה הראשונה שלו היתה לעשות סרט מוקומנטרי, עוד לפני שהיה ז'אנר כזה. הוא לקח את השחקן דורי בן-זאב והפך אותו ליוצר הסרט הפיקטיבי המכונה ק'. ק' הוא האיש שמוביל את הסרט, מקריין אותו ומופיע מדי פעם על המסך. מעבר לבחירה הזו, הנימה של הסרט היא נימה קלילה והוא מלא בגימיקים שהופכים את הצפייה בו לחוויה כיפית ולא לימודית.

הסרט מתחיל בשוט של ק' היושב מול מקרן שיקופיות/ פילם ישן ותוך כדי החלפת השיקופיות הוא מציג את הדמויות בסרט. בקטע אחר בסרט ק' יושב בבית-קפה בדיזנגוף, פתאום נשמע קול רמקול :" ק', יש לך טלפון, ק'…" הוא ניגש אל הטלפון ומתחיל לראיין טלפונית את גרושתו של הורביץ ושואל אותה:" למה התגרשת מיאיר?" הגרושה עונה כשהיא מצולמת עם הטלפון בחדר שלה, ואת השאלה הבאה שואל ק' כשהוא בכלל בטלפון ציבורי אחר, וכך הוא ממשיך לנדוד מטלפון לטלפון לאורך כל הראיון. בקטע אחר בסרט מופיעים שחקנים וכל אחד מהם שואל את הורביץ שאלות במתכונת של מכתבים למערכת. על השאלה "ממה מתפרנס יאיר הורביץ?" עונה ק' בשוט שבו מצולם הורביץ עובד כמגיה במעריב.

כשסיימתי לראות את הסרט שאלתי את הספרנית אם אני יכול לקבל עותק לצפייה בבית, היא אמרה שבשמחה אבל זה יעלה לי 600 ₪ בלבד. " אנחנו לא ספריית וידאו, אין לנו שום אינטרס שתיקח מפה סרט, אנחנו נותנים לך לצפות כבמאי כדי שתרכוש את החומרים לשימוש בסרטים שלך לפי התעריפים שלנו". לא התאפקתי, השגתי את הטלפון של לב-טוב והתקשרתי אליו לספר לו כמה אהבתי את הסרט ולשאול אותו איך הוא הצליח לעשות כזה סרט כל-כך מזמן ואולי אולי הוא יכול להגיד לי איפה אפשר להשיג עותק של הסרט בפחות מ-600 ש"ח. הוא אמר שאכן הסרט התקבל בסערת רגשות והיה מאוד לא אופייני לתקופה. הביקורות לא פירגנו ולא הצליחו להבין שחלק מהעניין בלעשות סרטים הוא לחדש ולא להיצמד לאופן בו נעשים סרטים. הוא סיפר שבאותה תקופה הוא עבד כ"פרילאנס" ברשות השידור ומי שהיה אז אחראי על תחום הסרטים הדוקומנטרים נתן לו חופש פעולה."תראה, זה סרט שאז לא ידעו להעריך, אבל עם הזמן אפשר להעריך אותו יותר".

ואני שואל, מי יוכל להעריך אותו? ואיך בכלל מישהו אמור לדעת שיש כזה סרט? ונגיד שהוא יודע, איך אפשר להשיג אותו? ומיכאל עונה שאין מה לעשות- " הם מימנו את הסרט וכל הזכויות נמצאות אצל ערוץ 1, אפשר להשיג עותק של הסרט רק דרכם". בבדיקה באתר של האוזן השלישית מצאתי שהסרטים היחידים בבימויו של לב-טוב שאני יכול לראות מחוץ לעמדות הצפייה של ארכיון ערוץ 1 הם פרקים מתוך "תקומה".כנראה, שככה זה כשהזכויות נשארות אצל גוף אחד שהוא זכיין. צריך להבין, שכשיוחנן צנגן מנכ"ל רשת, רוצה לשנות את החוק כך שכל הזכויות יהיו אצל גופי השידור ולא אצל המפיקים והיוצרים הוא בעצם מתכוון לייצר את אותו המונופול שיש לערוץ 1, לקבור גם את הסרטים של ההווה בתוך הארכיונים של העתיד, ולהשאיר אותנו עם מה שבוחרים להקרין לנו חברי המערכת של "כך היה".

* קריאה נוספת -יעלי אופיר על תעריפי השימוש בחומרי ארכיון בערוץ 1 ובערוצים אחרים.

פורסם ב-13 בפברואר 2007 בשעה 13:57 קטגוריות: יום בחיים- על תרבות וקולנוע | תגובות (24)

52/50 הפער בין וידאו-אקטיביזם לסרט

זהו החלק השני של מאמר העוסק בסרט שלי 52/50 ובווידאו-אקטיביזם, את החלק הראשון העוסק בהגדרת הז'אנר ניתן לקרוא כאן

חלק שני –  52/50 הפער בין וידיאו-אקטיביזם לסרט.

בקריאה מאוחרת של הצעת התסריט של הסרט 52/50 ובהשוואה לגרסה הסופית של הסרט שנתיים וחצי אחרי כתיבת התסריט אני יכול להבחין בשוני מהותי בין מה שהצעתי למה שנראה בסרט בסופו של דבר. לפער הזה יש שני מניעים עיקריים. המניע הראשון הוא כללי – בכל סרט דוקומנטרי קיים פער בין ההצעה המקורית לבין מה שיצולם בפועל ויגיע אל הגרסה הסופית של הסרט. במהלך הסרט עברתי תהליך של התמודדות עם המציאות, גיבוש דעה על נושא הסרט והתמודדות עם היכולת שלי לצלם את החומרים שאותם רציתי לצלם. תהליך זה הוא תהליך טבעי שהוא פועל יוצא משיטת העבודה על סרט דוקומנטרי, שבה מרבית הצילומים מבוצעים לאחר כתיבת הצעת התסריט ולעתים אף לאחר קבלת מימון לצילומי הסרט. המניע השני הוא הפער בין הצהרת כוונות אקטיביסטית ופעולה אקטיביסטית לבין השיקוף שלה בקולנוע. כשאני קורא היום את הצהרת הכוונות שלי ואפילו את תיאור התסריט, נדמה שזאת יותר הצעה להקמת תנועת מחאה מאשר הצעה לסרט, וזוהי אחת הבעיות המרכזיות שנתקלתי בה בזמן העבודה על הסרט. הבעיה היא שככל שעבודת המתנדבים כאקטיביסטים המעוררים את מודעות השוטרים למצלמה הייתה יותר מוצלחת וחשובה במובן של מניעת אלימות על-ידי הפגנת נוכחות ברחובות ובמקומות בהם מתנהלת פעילות משטרת הגירוש, כך הצילומים שאותם הביאו המתנדבים היו פחות דרמטיים להופעה בסרט.

אחת מההתלבטויות הגדולות שלי הייתה אם לפרסם בעיתונות אודות הפרויקט או לא. קובי צאיג, (הצלם הראשי של הסרט והשותף שלי לחלק ניכר מהעבודות שעשיתי בשנים האחרונות) טען שאנחנו צריכים לשכור בלש פרטי שיעקוב אחרי השוטרים ו"יתפוס" קטעי אלימות שאותם נוכל להציג בסרט ורק לאחר מכן לצאת לפעילות עם הסטודנטים. אבל מאחר ובעיני הפעילות האקטיביסטית הייתה לא פחות חשובה מהסרט הסופי, העדפתי לגרום לכמה שיותר שוטרים, כמה שיותר מהר, לדעת שאנחנו בעקבותיהם ובכך למנוע אלימות. הרעיון היה שעצם הפרסום בעיתון על אפשרות הופעת המצלמה בזירה שבה מתבצע מעצר תגרום להורדת מפלס האלימות של השוטרים, ולכן עודדתי פרסומים כאלה בתקשורת. במהלך העבודה על הפרויקט הופיעו כתבות החושפות את עבודת הסטודנטים והמתנדבים במעריב, טיימאאוט, ערוץ 10, יומן ערוץ 1 ועוד.

השלב הראשון לצילומי הסרט היה הצטרפות לשוטרי משטרת הגירוש באישור. זאת אומרת שהתקשרנו לדוברי המשטרה סיפרנו שאנחנו מתכוונים לעשות סרט עליהם וקיבלנו אישור להצטרף למספר לילות לצוות שוטרים. נדמה לי שכבר לאחר הלילות האלה (שצילומים מהם מופיעים בסרט), ועוד לפני שהפעלנו את צוותי המתנדבים, התסריט החל לקבל כיוון שונה. השינוי נבע בעיקר מהזעזוע שלי מהפער בין אווירת "הצחוקים" של השוטרים ובין איך שנראה והרגיש לי מה שהם עושים בפועל כשהם פורצים לדירות של אנשים באמצע הלילה ומשנים את חייהם לתמיד. מתוך הזעזוע הזה נולדה הבנה חדשה שלי לגבי הפרויקט- "זה בכלל לא מעניין אותי אם מה שהשוטרים האלה עושים הוא חוקי או לא, הם מבצעים את מה שנדרש מהם שהוא דבר מזעזע, ופועלים בהתאם לאווירה כללית שבה עובדים זרים הם 'אנשים נחותים'". מכאן נבע שהסרט לא יכול לעסוק רק בשמירת חוקיות ומניעת אלימות השוטרים, אלא בתופעה היותר רחבה של יחס החברה הישראלית אל עובדים זרים. לאור ההבנה הזאת החלטתי להוסיף לסרט נקודת מבט נוספת, נקודת מבט שלי שלא בהכרח קשורה לנקודת המבט של הסטודנטים והמתנדבים. נקודת המבט הזו בחנה רבדים נוספים, שלא נגעו רק לרדיפה הישירה של הסטודנטים אחרי משטרת הגירוש. סצנות רבות בסרט, צולמו על ידיי בלי קשר למתנדבים, כדי לנסות ולהבהיר את העולם הלא תקין והבעייתי שבו אנחנו והעובדים הזרים מתנהלים.

האם הסרט שלי הוא סרט העונה על הגדרת ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם? כמו כל סרט, גם הסרט שלי במקרים מסוימים עונה להגדרות ז'אנריות ובמקרים אחרים לא, ובכל אופן, אף על פי שהוא מומן על-ידי הקרן לווידיאו-אקטיביזם, הרי שהשתדלתי ליצור את הסרט המעניין ביותר שאני יכול ליצור ולא להיצמד לתכתיבים של ז'אנר.
השאלה הראשונה שמגדירה את הז'אנר היא המניע של הסרט. נדמה לי שמבחינה זו הסרט עונה על ההגדרה, מאחר שהוא נוצר מתוך מטרה ברורה לשנות את המציאות ולמנוע אלימות. המטרה הברורה ביציאה לסרט מוצהרת עם פתיחת הסרט, ולמרות התוספות של הסצנות שאינן מנקודת המבט המובהקת של מתנדבים הבאים למנוע אלימות, הרי שנקודת המבט הזו קיימת בסרט ומלווה אותו. נדמה לי שהמוטיבציה העיקרית שלי היא הגילוי והחשיפה של המציאות אותה אני רואה. לא מדובר פה בחשיפה של דברים שלא נראו עד היום, אלא מדובר פה בלעמוד מול איך שהדברים נראים, כלומר להבין שהמשמעות של החלטת המדינה על ציד אדם היא ילד בן 5 שצריך ללוות את אבא שלו לתחנת האוטובוס כמגן, לפחד אם האב ייעצר או לא, ולחזור הביתה לבד.

לאורך כל העבודה על הסרט הופעל עלי לחץ "להכניס את עצמי" לתוך הסרט בתמונה וגם בקול. הטענה העיקרית הייתה שמדובר בסרט אישי, שנעשה מתוך מטרה אישית, וככזה חשוב שאני אהיה הגיבור הראשי, מי שמוביל את הסיפור ומי שהצופים יוכלו להתקרב אליו. בסופו של דבר הצלחתי כמעט להימנע מלהכניס את עצמי פיזית לתוך הסרט, והוספתי שתי פעמים, בהתחלה ובסוף, שבהן אני משתמש ב"וויס-אובר". ההחלטה הזו מנוגדת לרוח הסרטים הווידיאו-אקטיביסטיים וגורמת לסרט להיות פחות וידיאו-אקטיביסטי מהכיוון שאותו הגדרתי עם התחלת העבודה על הסרט, אבל בעיניי היא הופכת את הסרט לפחות מסבירני ויותר טוב.

עיין ביקורתית תוכל לגלות שלא יישמתי בסרט את אחד המאפיינים הראשיים של ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם – הפניית אצבע מאשימה כלפי מישהו ספציפי. האפשרות הקלה הייתה למצוא בעל חברת כוח אדם לעובדים זרים שאליו תנוקז כל השנאה בסרט (בדומה לרוג'ר מ"רוג'ר ואני"), ומהרצון שלו להרוויח כסף כביכול ינבעו הסצנות שאנו רואים בסרט. אלא שאני החלטתי שדווקא האשמה כזו תהפוך אותנו, האזרחים, ואת המדינה והשוטרים למי שאינם אשמים במצב. היה לי חשוב יותר לנסות להראות שפעולה ישירה של מי שאכפת להם יכולה לשנות מציאות, ואפילו שינוי קטן, ולנסות לגרום לכל אחד מהצופים להרגיש שמה שקורה מסביבו לא בסדר גם אם מבחינה חוקית כל מה שצולם בסרט הוא תקין.

לסיכום, ז'אנר הווידיאו-אקטיביזם, אם אכן יש ז'אנר כזה, הוא ז'אנר בהתהוות שמעט מאוד נכתב עליו. אני מאמין שלז'אנר הזה יש מקום חשוב בקולנוע הדוקומנטרי ולא רק בתוכניות הטלוויזיה מאחר שהוא מאפשר ליוצר לפעול למען דבר שהוא משמעותי עבור החברה שבה הוא חי באופן אקטיבי ולא פסיבי. אני לא בטוח שהסרט 52/50 הוא "וידיאו-אקטיביזם" קלאסי, אבל אני כן חושב שהפעילות הקשורה לסרט והאקטיביזם שהוא הציע חשובים גם כדי להבין שקיימת אפשרות לשנות את המציאות וגם כדי לחשוף תמונת עולם המתקיימת ממש כאן לידינו ואנחנו לחלוטין אדישים ולא ערים אליה.

פורסם ב-6 בפברואר 2007 בשעה 16:28 קטגוריות: 52/50 | תגובות (410)

מה זה וידאו-אקטיביזם ולאיזה מדיום הוא שייך?

הסרט 52/50 הוא סרט דוקומנטרי באורך 51 דקות העוסק באלימות של משטרת הגירוש כנגד עובדים זרים וביחס החברה הישראלית אל מהגרי עבודה, ותהליך עשייתו היה תהליך "דוקו-אקטיביסטי". הסרט הופק במימון הקרן לווידיאו-אקטיביזם של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ושידורי קשת- ערוץ 2 והוקרן באוקטובר בערוץ 2.

במרץ 2004 פורסמה בעיתונות הודעה מטעם הקרן החדשה וקשת, הקוראת להגיש הצעות לסרט דוקומנטרי בז'אנר הווידיאו-אקטיביזם. הז'אנר, כפי שהוגדר על-ידי הקרן, הוא יצירת סרט דוקומנטרי שלא רק משקף את המציאות, אלא פועל לשנות אותה תוך כדי העבודה על הסרט. לקרן הוגשו 90 הצעות, וההצעה שאני הגשתי נבחרה להפקה. הרעיון שלי היה פשוט: ניתן להשפיע על פעילות שוטרי משטרת הגירוש על-ידי זה שקבוצה גדולה של אנשים שבידיהם מצלמות תעקוב אחריהם ותתעד את פעילותם. שוטר שידע שפתאום עלולה להופיע לו מצלמה מול הפנים, לא ירביץ לעובדים זרים שאותם הוא צריך לעצור. לאחר הכנות של כחצי שנה הצלחתי לרתום לטובת הסרט את החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב. במסגרת הלימודים בחוג נפתח קורס שבמסגרתו יצאו הסטודנטים עם מצלמות לעקוב אחרי השוטרים. יצאנו ל-147 משמרות לאורך תקופה של כמעט שנה.

 

 הסרט עצמו כולל צילומים נוספים מעבר לצילומים שאותם צילמו הסטודנטים והמתנדבים ומנסה להאיר בזרקור על פעילות משטרת הגירוש והאופן שבו המדינה מטפלת בסוגיית העובדים הזרים, אך לדעתי לפרויקט הווידיאו-אקטיביסטי אכן הייתה השפעה מכרעת על המציאות. החלק הראשון של המאמר עוסק בז'אנר הוידאו-אקטיביזם והאם הוא שייך לטלוויזיה או לקולנוע והחלק השני שיפורסם בימים הקרובים יעסוק בהתלבטויות שהיו לי תוך כדי עבודה על הסרט והמאבק בין הרצון לבצע פעולה אקטיביסטית לבין הרצון לעשות סרט כמה שיותר טוב.

חלק ראשון – מה זה וידיאו-אקטיביזם ולאן הוא שייך?

סרטו הראשון של מייקל מור, "רוג'ר ואני", משנת 1989 נחשב לסרט הדוקו-אקטיביסטי הראשון. סרטו של מור מתאר את עיירת הולדתו פלינט-מישיגן ואת מה שקורה בה כשהמפעל המרכזי שבה, "ג'נרל מוטורס", מחליט לפטר 30,000 עובדים, המהווים אחוז ניכר מהעובדים בעיר. התוכנית הנאיבית של מייקל מור, כפי שמוצגת בתחילת הסרט, היא לשכנע את רוג'ר סמית', נשיא חברת ג'נרל מוטורס ומי שהגה סגירת המפעלים, לבוא איתו לפלינט ולדבר עם האנשים, בהנחה שאם יצליח לעשות זאת, הרי שרוג'ר ישתכנע שלא לפטר את האנשים ולא לסגור את המפעל. הסרט מתאר את ההתרחשויות בפלינט בעקבות הפיטורים ועוקב אחר ניסיונותיו הלא מוצלחים של מור להפגש עם רוג'ר סמית'. מאחר שמור הוא אדם אינטליגנטי, לא סביר שהוא באמת האמין שהתוכנית הנאיבית שלו תצליח, ולכן נדמה לי שהוא משתמש ב"ז'אנר שאותו הוא המציא"* כתירוץ ליצירת דיון שהוא חשוב ולגיטימי הרבה יותר מהרדיפה אחר רוג'ר סמית'. זהו דיון בנושא סגירת מפעלים רווחיים על-ידי חברות ענק ובחינת המשמעות של פיטורים המוניים במקרה כזה. הקריאה לשינוי חברתי היא אם כן קריאה כפולה, פעם אחת כתוכנית נאיבית האמורה להתממש עם צילומי הסרט ובפעם השנייה בעקבות הדיון שאמור להתעורר עם הקרנת הסרט.

 

כמעט 20 שנים לאחר הסרט הזה עדיין אין הגדרות ברורות לז'אנר הווידיאו-אקטיביזם, למטרות שלו ולמה שנכלל או לא נכלל בתוכו. האם מספיק רצון לשנות מציאות בעקבות סרט? האם אי-אפשר לטעון שכל סרט שואף בדרכו לעורר דיון שיכול לשנות את המציאות או לפחות משהו בחיי הצופים שלו? או שאולי עצם ההגדרה העצמית של הסרט ככזה שמנסה לחולל שינוי תוך כדי צילומו, ותהיה תוכנית הפעולה לא ריאלית ככל שתהיה, מספיק כדי להגדיר סרט כווידיאו-אקטיביזם?

 

בשנת 1994 עולה בארה"ב ברשת אן.בי.סי תוכנית טלוויזיה מזן חדש, שאותו אפשר כבר לכנות "וידיאו-אקטיביזם", בשם TV Nation . בתוכנית זו מייקל מור ממשיך את המהלך שאותו התחיל ב"רוג'ר ואני" ומעלה לדיון סוגיות שונות הקשורות בהתנהלות ממשלת ארה"ב והחברות הגדולות הפועלות בה. בשנת 1999 עולה לשידור תוכנית חדשה של מור, The Awful Truth . בתוכנית זו עולה מייקל מור מדרגה ברמת הבידור והגרנדיוזיות של הביצועים הטלוויזיוניים שלו. בתחילת כל תוכנית מצהיר מור על כוונותיה של התוכנית כך: "לקראת סוף המילניום שלטו בעולם התקשורת האמריקני חמישה אנשים שלא ידעו איך לתקן את בית השימוש שלהם, אבל ידעו איך לשלוט בעולם. היה רק איש אחד (מייקל מור) שהיה מחוץ לשליטתם, והוא הקים את הטלוויזיה הדמוקרטיה של הרפובליקה של העם. מטרת התוכנית היא לחשוף לעולם את האמת האיומה – "The Awful Truth . התוכנית מחולקת לשניים: חלק אחד כולל הופעה של מור בפני אולם מלא בקהל, המזכירה הופעה של סטנדאפיסט, והחלק השני כולל סרטים וידיאו-אקטיביסטיים קצרים שבהם מטפל מור בסוגיות שונות. שיטת הטיפול של מור במרבית הסרטים היא ביצירת מציאות מוגזמת ואבסורדית, ובדרך כלל מצחיקה מאוד, באמצעות המצלמה והפניית אצבע מאשימה אל חברות ענק וחברי קונגרס באשר לתחלואי החברה האמריקנית. לדוגמה, באחת התוכניות הוא מגיע עם חולה סוכרת שמצבו מידרדר והוא אינו מקבל מימון מחברת הביטוח הענקית "הומאנה" למשרדיה של אותה חברה, ומייקל מור והחולה מחלקים לעובדי ולמנהלי החברה הזמנות להלווייתו המתקרבת של החולה. כשזה לא עוזר, הם מארגנים בכניסה למשרדי החברה מסע הלוויה הכולל כומר ותזמורת. בקטע הסטנד-אפ שמיד אחרי הסרט מספר מור, לקול מחיאות הכפיים של הצופים והבכי של החולה, ששבוע לאחר הביקור קיבל החולה אישור לטיפול המתאים וחייו ניצלו. שלא כמו ב"רוג'ר ואני", הפעם תוכנית הפעולה הגיונית ומעשית הרבה יותר – המטרה היא לגרום לחברת הביטוח לעמוד במחויבות שלה באופן מיידי ולהציל את חיי החולה. גם בדוגמאות אחרות המטרות הן קונקרטיות – לגרום לחברות הטבק לשלם פיצויים לחולי סרטן בעזרת הקמת מקהלה של אנשים החולים בסרטן הגרון ושרים שירי חג מולד במשרדי החברות בקול צרוד ובעזרת מכשירי דיבור, או לגרום לחברת וולט דיסני לשלם לעובדיה שכר הולם ולהעניק להם תנאים הגיוניים בעזרת ניסיון מפגש בין הבובה "קראקר", הלוחמת בפשעים של ארגונים גדולים, ל"מיקי-מאוס", בובת הדגל של דיסני.

תחת הכותרת "כולם רוצים להיות מייקל מור" פרסם אביב לביא במוסף "הארץ" (אוקטובר 2004) כתבה העוסקת במגמה החדשה של הטלוויזיה הישראלית – ה"דוקו-אקטיביזם". בכתבה הוא מנה את התוכניות הנכללות בז'אנר ועומדות להשתלט על מסכי הטלוויזיה בתקופה הקרובה. בין השאר הוא מנה את התוכניות "בולדוזר", "בולדוג", תוכניות תחקירים כמו "זה הזמן" של עמנואל רוזן, תוכנית של אברי גלעד העוסקת בתאונות דרכים, תוכניותיו של חיים הכט וגם את הסרט שלי – 52/50.

לביא מחלק את הז'אנר לשלושה חלקים: החלק הראשון מבוסס על תחקיר עיתונאי רגיל, אך מנסה למתוח קו ישיר בין המחדל לבין האחראים אליו. לדוגמה: אם בכתבה עיתונאית רגילה יתמקד הכתב בסבלם של החולים בסרטן המעי הגס, הרי שהדוקו-אקטיביזם ינסה להסביר שההתעשרות של בעלי חברת התרופות היא זו שיוצרת את חוסר היכולת של החולים לשלם. החלק השני מאופיין בכך שההפקה/ הבמאי יוצרים פיסת מציאות המקבילה למציאות האמיתית ובודקים איך פועלים עליה החוקים של המציאות האמיתית. לדוגמה: בתוכנית "בולדוזר" הקים מיקי רוזנטל מאחז לא חוקי בשטחים בשם "מעלה מופז", בדומה למאחזים ה"לא חוקיים" שמקימים המתנחלים. כוחות הביטחון הגיעו אליו באופן מיידי וניסו לסלק אותו תוך כדי זה שהם מסבירים שזה מאחז לא מתואם והוא חייב להתפנות. כאן נשאלו השאלות: איך יכול להיות ש"מאחז לא חוקי" יהיה מתואם? ואם הוא מתואם מי מתאם אותו? ובסופו של דבר, האם באמת המאחזים הלא חוקיים הם לא חוקיים או שיש שבשלטונות מי ש"מלבין" אותם, ומי הם האנשים האלה? החלק השלישי ואולי הרדיקאלי ביותר הוא שינוי המציאות על-ידי היוצרים באופן פיזי תוך כדי לקיחת החוק לידיים. לדוגמה: אם בכתבה על אנטנות סלולריות יפונו האנטנות באלימות מהמקומות המסוכנים שבהם הן מוצבות.

נשאלת השאלה האם הדוקו-אקטיביזם הוא ז'אנר המותאם לאופייה המיידי של הטלוויזיה ואינו מיועד לקולנוע? התשובה האינטואיטיבית היא חיובית, בגלל אמצעי הייצור. הזמן הסביר לעשיית סרט דוקומנטרי ארוך הוא לפחות שנה, ואילו הזמן לעשיית תוכנית טלוויזיה שבועית הוא לכל היותר חודש. אם מטרתו של הז'אנר הווידיאו-אקטיביסטי היא שינוי המציאות באופן מיידי, הרי ששנה היא זמן רב מדי לשינוי מיידי שכזה. אלא שהדבר אינו מחויב המציאות. חלק מהרעיון של וידיאו-אקטיביזם הוא שינוי המציאות תוך כדי עשיית הסרט ולא שינוי שבא בעקבות שידור הסרט וחשיפת הפרטים לקהל, ולכן שינוי המציאות או הניסיון לשינוי המציאות יכול להתממש בטווח זמן קצר יותר מטווח הזמן של העבודה על הסרט עד לסיומו. במודעה של הקרן לווידיאו-אקטיביזם ניתן כדוגמה לסרט שהצליח לשנות את המציאות ועונה על הגדרות הז'אנר הסרט "ההרוג ה-17" של דוד אופק. במסגרת סרט זה חיפש אופק למי שייכת גופה שנמצאה לאחר פיגוע באוטובוס בהר מירון ולא זוהתה. אופק לוקח על עצמו כמשימה את זיהוי הגופה, ואכן בסוף הסרט הוא מצליח למצוא שהגופה שייכת לאיש שנעלם בדיוק באותו זמן מעיר בדרום הארץ. המשימה שלשמה יצא אופק לדרך הושלמה תוך כדי הצילומים, ומכיוון שכך פרק הזמן הארוך עד להשלמת הסרט לא שינה דבר. דוגמה הפוכה ניתן למצוא בסרטו האחרון של מייקל מור, "פרנהייט 9-11". מטרתו המוצהרת של הסרט הייתה להפיל את הנשיא בוש. אולם מור לא ניסה להשיג את המטרה תוך כדי העשייה של הסרט, אלא באמצעות כך שהוא יחשוף את אוזלת ידו של בוש בסרט קולנוע דוקומנטרי. מהבחינה הזאת, אף על פי שמדובר במייקל מור, נדמה שהסרט איננו ממש דוקו-אקטיביזם אלא יותר סרט תעמולה שדומה למה שנעשה בשנות השלושים-ארבעים ובשנות החמישים.

אני מאמין שיש מקום לדוקו-אקטיביזם גם בקולנוע ולא רק בטלוויזיה, ולהפך – דווקא העובדה שהקולנוע אינו יכול להשפיע על המציאות במהירות אלא רק לאורך זמן מאפשרת לקולנוע הווידיאו-אקטיביסטי להתמודד עם בעיות שאופן הטיפול בהן ממילא אינו יכול להיות מיידי אלא דורש זמן ואורך רוח, דברים שבדרך כלל קשה למצוא בטלוויזיה.

* כמובן שב-1989, כשמייקל מור צילם את "רוג'ר ואני", הוא לא חשב שהוא ממציא ז'אנר וגם לא התיימר להמציא אחד כזה, אלא פשוט לעשות סרט על נושא שהטריד אותו

קריאה נוספת- יאיר רווה על הדוקואקטיביזם.

פורסם ב-1 בפברואר 2007 בשעה 14:00 קטגוריות: 52/50 | תגובות (2,680)

שלוש פעמים הילה וידור

17:00: אני סוחב את האבא שלי להקרנת אקדמיה של "הדברים שמאחורי השמש" הסרט החדש של יובל שפרמן. ההפקה של הסרט הזה היא סוג של אגדה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א, שפרמן, עדיין לא בן 30 עשה עד היום סרט קצר אחד בשם "שגרה" והתקבל איתו לפסטיבל מנהטן לסרטים קצרים. זה פסטיבל מוזר, הוא אמנם נקרא מנהטן אבל הוא פסטיבל נודד שמציג בכל ארה"ב, אירופה וגם באינטרנט והצופים הם אלו שבוחרים את הסרט הזוכה. אני זוכר איך לפני שלוש או ארבע שנים קיבלתי מייל משפרמן (שאני ממש לא מכיר) שאמר משהו כמו: "תכנס בבקשה לאתר של הפסטיבל, תקנה כרטיס ב10$ ותצביע בשבילי"- לא נכנסתי, זה נראה לי טיפשי וגם סוג של נדבה- עדיף שיבקש ממני כבר 10$ ישירות להפקה של הסרט הבא שלו. כנראה שהיו הרבה אנשים יותר נחמדים ממני כי שפרמן זכה במקום הראשון בפסטיבל הזה ובכ 100,000$ כדי לעשות את הסרט הארוך הראשון שלו.

כנראה שזה לא היה רעיון כל-כך טוב לקחת את אבא שלי לסרט שהתמה המרכזית שלו היא התפרקות המשפחה (אבא, אל תדאג, אם אני סוחב אותך לסרט ואתה בא אז המשפחה שלנו באופן מפתיע בסדר), הוא לא מאוד נהנה אבל אני חשבתי שזה סרט מדהים. שפרמן מציג משפחה תל-אביבית- אבא- אסי דיין, אמא-סנדרה שדה, ילד בן 30 (כמעט)- זוהר שטראוס , ילדה סטודנטית שמגיעה לחופשת מולדת מחיפה- טלי שרון, ובת זקונים- טס השילוני. נדמה שכל אחת מהדמויות בסרט של שפרמן יודעת מה זה אומר להיות בת משפחה ומנסה לשחק את התפקיד על הצד הטוב ביותר אלא שכל אחת מהן גם מודעת לזה שהתפקיד הזה כבר מזמן עבר מהעולם, התא המשפחתי התפרק, כל אחד הוא אינדיבידואל והבעיה הגדולה היא שעדיין לא נמצא לו שום תחליף ולכן אנחנו נאלצים להמשיך ולשחק במחזה האנכרוניסטי הזה. שפרמן עשה המון בחירות אמיצות בסרט הזה. הסרט מורכב מאסופת סצנות משפחתיות מעולות, חלקן הגדול מצחיקות שמשאירות טעם מריר בפה. הצטברות הסצנות לא יוצרת סיפור אלא יוצרת מועקה שנשארה איתי הרבה זמן אחרי שיצאתי מהסרט. העובדה שאין סיפור מוגדר לא מקלה עם הצופה אלא נותנת את התחושה שאלה הם החיים ובחיים שום דבר לא אמור להפתר, הדבר היחידי שקורה הוא שבסוף מתים. זוהי בחירה ראויה להערכה כי הקולנוע הישראלי המסחרי של השנים האחרונות מתעקש לספר סיפור מוגדר שיש בו התחלה אמצע וסוף וזהו גם סוג הסרטים שבדרך כלל אהובים על הצופים (ועל אבא שלי). אם שואלים אותי**, הסרט הזה הולך להיות הסוס השחור של האוסקר הישראלי השנה ולהשאיר את הבחירה האולטימטיבית ב"אביבה אהובתי" של שמי זרחין מאחוריו.

השחקנים של "הדברים שמאחורי השמש" נהדרים בלי יוצא מן הכלל, אבל לאורך כל הסרט הטרידה אותי השאלה מי זו הבחורה שמשחקת את הרומאן המזדמן של טלי שרון. משהו בקלילות של הדמות שלה, ובאופן שבו היא מתפקדת כאנטי-תזה למשפחה קנה אותי כבר מההופעה הראשונה שלה על המסך וכל הזמן קיוויתי שהיא תופיע שוב. בקרדיטים גיליתי ששמה של השחקנית הוא "הילה וידור", לא ידעתי שהיא תופיע שוב בחיים כל-כך מהר.

22:00 בהיינקן הבימה קלאב, הופעה של חברי אייל הידוע יותר בשם הלהקה שלו my second surprise . זאת הופעה מרשימה, הוא עומד לבד על הבמה ונראה קטן ובודד אבל מצליח איכשהו לנגן מוסיקה של להקה שלמה. מיה, הבחורה שלידי מאוד מתלהבת, היא אומרת שאייל סקסי, אני שואל אותה למה היא חושבת שהוא סקסי, אם זה בגלל איך שהוא נראה? בגלל הבגדים שהוא לובש? או אולי סתם בגלל שהוא עומד על במה וכל מי שעומד על במה הוא סקסי. היא אומרת: " הוא סקסי בגלל המוסיקה שהוא מנגן ולא בגלל שום דבר אחר". וזה נכון. בסוף ההופעה אני מנסה לגשת לאייל להגיד לו שנורא נהניתי, לפני נדחפת בלונדינית יפה, היא מחבקת אותו ומנשקת אותו. במקרים כאלה אסור להפריע, אני מסמן לו שנתראה בפאב הבית שלנו בנורמן יותר מאוחר והולך משם.

01:00 אני שותה בנורמן, כשאייל מגיע אני שואל אותו מי זאת היתה הבלונדינית. והוא אומר שאין לו מושג מי היא, היא פשוט נורא נהנתה ואמרה גם שקוראים לה הילה ושהיא שחקנית. הכל מתחבר, היא באמת נראתה קצת מוכרת, זו הייתה הילה וידור מהסרט. "אז לקחת טלפון?" אני שואל. והוא אומר: "השתגעת? בסוף הופעה? זה דוחה, זה מסוג הדברים שלא עושים, אם היא תרצה היא כבר תדע למצוא אותי".מאז אנחנו יושבים בנורמן ומקווים שהילה וידור תופיע בפעם השלישית בשביל אייל, בינתיים זה עוד לא קרה.

* הקטע הזה נכתב כבר לפני חצי שנה והיה אמור להיות מפורסם באחד מאתרי האינטרנט, אלא ששם הוחלט שהוא ברנז'אי מדי.
** ופעם נוספת, אני מוכיח לעצמי שטוב שאני מקפיד לא למלא טוטו, לא רק שלא הצלחתי להמר על הסוס השחור, אפילו בהימור של "אביבה אהובתי" טעיתי.

פורסם ב-25 בינואר 2007 בשעה 17:58 קטגוריות: יום בחיים- על תרבות וקולנוע | תגובות (69)

אהבה בימי בלוגספרה

                                

בהתחלה שמעתי ממיטל שיש עולם כזה, עולם של בלוגים שלא שייך רק לילדות שמחפשות תשומת לב אלא להרבה אנשים, אחר-כך התחלתי לשוטט בעצמי בישראבלוג (או בישרא כמו שלמדתי מהר מאוד שמכנים אותו) ומצאתי את עצמי מבזבז שעות על קריאה של מילים של אנשים שאין לי מושג מי הם. אחר-כך, כמו בכל דבר אחר שמדליק אותי בשנים האחרונות, חשבתי איך אפשר לעשות מזה סרט.

בדיוק גמרתי אז לעבוד עם המפיקה יפעת פרסטלניק על פרוייקט ליום הזיכרון ל"יס" וידענו שהם היו מאוד מרוצים. קיווינו שאם נגיש להם משהו ביחד מהר הם יקבלו אותו. יפעת דירבנה אותי לכתוב את ההצעה וככה, פחות או יותר היא נראתה:  

                                              אהבה בימי בלוגספרה

מאז שאני מכיר את עצמי התאהבתי במילים, התאהבתי במשוררים, התאהבתי בסופרות, התאהבתי בבחורות שידעו איך לכתוב לי אל הלב. עם סופיה חברתי הברזילאית אני מתכתב כבר  מאז גיל 17, את עידית אהובתי הכי רצינית שכנעתי שכדאי לה לאהוב אותי במכתב, במהלך לימודי באוניברסיטה התאהבתי לראשונה בבחורה וירטואלית לחלוטין ומאז אני מוצא לי אהובות וירטואליות חלופיות מדי מספר חודשים.
 עד לפני מספר שנים זה היה כמעט בלתי אפשרי להכיר מישהי לפי המילים שהיא כותבת, אבל היום אפשר לנהל מערכות יחסים אינטרנטיות שלמות בלי לפגוש פיזית את מושא האהבה, אולי בדומה לאבירים שהיו שרים סרנדות לאהובה נחשקת ובלתי נראית במגדלי השן.
הבלוגים מאפשרים לכל אחד לברוא דמויות שהן כביכול נפרדות ממראה פיזי, ולכל קורא להציץ בחייהן של דמויות מומצאת הקיימות באמת. הסרט יעקוב אחר מסע של מספר דמויות, מסע שלא היה אפשרי עד לפני מספר שנים, אבל היום לא רק שהוא אפשרי, נדמה שיותר ויותר אנשים בוחרים לתקשר באמצעות מסע כזה עם העולם. 
הסרט "אהבה בימי בלוגספרה" יעקוב אחרי שלושה- ארבעה בלוגרים נסיונותיהם  וחוויותיהם בעולם הוירטואלי שמציעה רשת האינטרנט. כל בלוגר שיבחר לפרוייקט יצא למסע וירטואלי שאותו הוא מתכוון להשלים במהלך צילומי הסרט הדוקומנטרי. תיעוד המסע יערך לאורך תקופה של שנה בה יתפתח הבלוג, יצבור קוראים ומגיבים ואיתו תתפתח ותשתנה גם הדמות העומדת מאחורי הבלוג.
מבחינה ויזואלית הסרט יישאר נאמן לתחושה של עולם וירטואלי ודמויות שהן על גבול הדמיון ולעולם לא יצלם את פניהם של הגיבורים אלא רק יקליט את קולם ויתעד את מסכי המחשב שלהם.
מבחינה עלילתית הסרט יופק כסרט דוקומנטרי לכל דבר המתעד מסעות בזמן התרחשותם ועוקב אחריהם בעניין, כמו הבלוגר עצמו גם אנחנו לא נדע מראש מה יקרה במהלך המסע, כמו הקוראים בבלוג, גם הצופים בסרט לא יוכלו לדעת האם באמת קיימות דמויות כמו אילו המוצגות בסרט  או שהן פרי המצאתו של התסריטאי של הסרט.
ההצעה כללה גם תיאור דמויות אפשריות ותחקיר מעמיק על עולם הבלוגים ובנוסף צירפתי סרטון אודות ההתאהבות הוירטואלית הראשונה שלי. הסרטון אמור להדגים שגם סרט המורכב אך ורק ממסכי מחשב ומילים יכול להיות מעניין. הסרטון, נעשה כתרגיל בו התבקשתי  על-ידי הבמאי אבי מוגרבי בשנה הראשונה שלי בחוג לקולנוע ליצור משהו עם מצלמה שמצלמת אחרת. המצלמה שאני בחרתי צילמה רק את מה שקורה בתוך מסכי המחשב של הדמויות.  (האיכות של זה דרך יו-טיוב די נוראית ובכל-זאת).
 
 
ההצעה הסתיימה בפסקה הבאה :"האם אפשרי להתאהב במילים? האם אפשר להתרגש רק ממילים? האם אפשר  לעשות סרט  ממילים בלבד? התשובה שלי לכל השאלות היא כן! הסרט הדוקומנטרי נסיוני "אהבה בימי בלוגספרה" ינסה להוכיח את זה."
לצערי, ההצעה לא התקבלה, כשניסינו לחשוב לאן עוד אפשר להגיש אותה הבנו שאם יס שיותר פתוחים לדברים נסיוניים לא קיבלו את הסרט אז כנראה שהוא לא יתקבל גם אצל אף אחד מגופי השידור האחרים. ניסינו להגיש למועד ניסוני בקרן רבינוביץ' אבל גם משם התקבלה תשובה שלילית, ואז החלטתי להכניס גם את הפרוייקט הזה למגירה עד שתבוא ההזדמנות לשלוף אותו משם.   

אז סרט על בלוגים בינתיים לא יצא, אבל בלוג כן. כשהקמתי את האתר שלי, רציתי להקים יחד איתו בלוג, בסוף דחיתי את זה ובסוף בסוף רשימות הסכימו לארח אותי כאן. הבלוג הזה יעסוק בסרטים שלי ובפעילות שלי כבמאי ותסריטאי מתוך "התעשייה" של הקולנוע והטלוויזיה בישראל. הבלוג יאיר נקודות מתוך העשייה בקשר למפיקים/ קרנות/ גופי שידור/ פסטיבלים בחו"ל וכו', ויאפשר לי גם לכתוב על סרטים ואירועי תרבות אחרים שמוצאים חן בעיני.

  
 
 

פורסם ב-25 בינואר 2007 בשעה 13:00 קטגוריות: פיילוטים ורעיונות שעדיין לא מומשו | תגובות (225)