במקום ללכת ללוייה של תמר גולן

בגלל בעיית העדכון ב"רשימות" ולזכר תמר גולן, אני מעלה את הפוסט פעם נוספת. מתנצל בפני מי שיקבל הודעה כפולה.

ביום גשום אחד, במהלך התחקיר לסרט "המלך לאטי הראשון", מצאתי את עצמי בקיבוץ להב בסלון האפריקאי של תמר גולן. דיוף, גיבור הסרט שלי, סיפר לי הרבה סיפורים על אפריקה, על זה שהוא בן למשפחת מלוכה, ועל האנשים שמחכים שיבוא מישהו ויחזיר עטרה ליושנה. לא היו לנו (לי ולקובי צאיג השותף שלי) שום כלים לקבוע אם משהו ממה שהוא מספר לנו נכון.

בהתחלה קראתי את הספר המאוד מומלץ שלה " אפריקה, אפריקה " שמלמד הרבה על אפריקה מבפנים, ואחר-כך ניסיתי לקבוע פגישה. זה לא היה פשוט, אבל משנקבעה הפגישה וכשהגענו לשם, פגשנו את אחת הנשים המרשימות ביותר שפגשתי. בבגדים הלבנים שלה, בעיניים החדות, במבט החודר ובכל האוצרות  האפריקאים שהקיפו אותה, היא נדמתה לי כמו מישהי מעולם אחר.

היא היתה חדה ועניינית. דיברה עם דיוף בקצרה, הבינה, שמעה איזה סרט אנחנו רוצים לעשות, נתנה לנו מספרי טלפון של חברים טובים בצמרת השלטון בסנגל: "על כל צרה שלא תבוא ואם אתם נתקעים"  ושילחה אותנו לדרכנו. למחרת היא התקשרה ותארה בפני בדיוק רב מה הולך לעבור עלי כשאגיע לאפריקה, מיהו בדיוק הגיבור שלי, איזה חלקים מהסיפור שלו נכונים ומה בגדר פנטזיה שהוא באמת מאמין בה.

כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתקשרתי להזמין אותה להקרנת הבכורה של הסרט, היא שמחה:" בדרך-כלל אנשים נוטים לזכור אותי כשהם צריכים ולשכוח כשהם לא צריכים". הבוקר קראתי שהיא נפטרה. אני לא שוכח אותך תמר ולא אשכח גם בהמשך. תודה שעזרת לנו עם הסרט הזה ועל הדרך זכינו להכיר אותך.

במקום ללכת ללוייה של תמר גולן

ביום גשום אחד, במהלך התחקיר לסרט "המלך לאטי הראשון", מצאתי את עצמי בקיבוץ להב בסלון האפריקאי של תמר גולן. דיוף, גיבור הסרט שלי, סיפר לי הרבה סיפורים על אפריקה, על זה שהוא בן למשפחת מלוכה, ועל האנשים שמחכים שיבוא מישהו ויחזיר עטרה ליושנה. לא היו לנו (לי ולקובי צאיג השותף שלי) שום כלים לקבוע אם משהו ממה שהוא מספר לנו נכון.
 
בהתחלה קראתי את הספר המאוד מומלץ שלה " אפריקה, אפריקה " שמלמד הרבה על אפריקה מבפנים, ואחר-כך ניסיתי לקבוע פגישה. זה לא היה פשוט, אבל משנקבעה הפגישה וכשהגענו לשם, פגשנו את אחת הנשים המרשימות ביותר שפגשתי. בבגדים הלבנים שלה, בעיניים החדות, במבט החודר ובכל האוצרות  האפריקאים שהקיפו אותה, היא נדמתה לי כמו מישהי מעולם אחר. 
 
היא היתה חדה ועניינית. דיברה עם דיוף בקצרה, הבינה, שמעה איזה סרט אנחנו רוצים לעשות, נתנה לנו מספרי טלפון של חברים טובים בצמרת השלטון בסנגל: "על כל צרה שלא תבוא ואם אתם נתקעים"  ושילחה אותנו לדרכנו. למחרת היא התקשרה ותארה בפני בדיוק רב מה הולך לעבור עלי כשאגיע לאפריקה, מיהו בדיוק הגיבור שלי, איזה חלקים מהסיפור שלו נכונים ומה בגדר פנטזיה שהוא באמת מאמין בה.
 
כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתקשרתי להזמין אותה להקרנת הבכורה של הסרט, היא שמחה:" בדרך-כלל אנשים נוטים לזכור אותי כשהם צריכים ולשכוח כשהם לא צריכים". הבוקר קראתי שהיא נפטרה. אני לא שוכח אותך תמר ולא אשכח גם בהמשך. תודה שעזרת לנו עם הסרט הזה ועל הדרך זכינו להכיר אותך.

"10% ילדה שלי"- מרימים סרט, נכנסים לגרוב וצריכים עזרה

קצת לא יאמן, אבל זהו, אנחנו בתוך הפקה של פיצ'ר וכמעט בכלל בלי כסף. קיוויתי שלא אגיע לזה, אבל הנה הגעתי וזה לא פשוט, אבל ההרגשה מאוד מאוד טובה. אנחנו עדיין מחזיקים אצבעות לתשובות חיוביות מהקרנות, אבל החלטנו להפסיק לחכות. הצילומים יקרו בחופשת הפסח הקרובה- 9.4-26.4.

השחקנים הראשיים לוהקו והחזרות הולכות מצוין. השחקנים בתפקידים הקטנים מלוהקים בימים אלו, ולשמחתי הרבה עוד לא נתקלתי בשחקן שביקשתי ממנו להשתתף בסרט וסרב. (גם שחקנים מפורסמים ואהובים עלי מאוד).

אנחנו בונים צוות, ויש לא מעט אנשים שמוכנים לעזור וזה מקסים ומרגש מאוד.  אנחנו עדיין מחפשים את אנשי הצוות הבאים:

  1. תאורנ/ית.
  2. מנהל/ת אמנותי/ ארטמן.
  3. ע.במאי
  4. מאפר/ת המסוגלת להיות גם מלביש/ה ולתקשר היטב עם ילדים
  5. סאונדמ/נית לימים ספציפיים.

כאן אפשר לקרוא את הפנייה הכללית לאנשי הצוות עם תיאור קצר של הסרט.

אנחנו עדיין מחפשים מספר לוקיישנים מרכזיים, אם יש לכם משהו שעונה לתיאור ואתם מוכנים שנצלם אצלכם ספרו לנו על זה:

א. חדר שינה מהודר עם תריסים חשמליים, קומת קרקע- 1 סצנה, כחצי יום צילום.

ב. דירה של אמא ובת, סלון שמחובר למטבח+ חדר ילדה גדול, עדיפות לקומת קרקע ולסביבה אורבנית-  כ-2 ימי צילום.

ג. דירת סטודנטים של בחור צעיר, חלל אחד גדול ומוזנח, יציאה למרפסת שמשקיפה לרחוב, עדיפות לקומה נמוכה. כ- 3 ימי צילום

ד.  וילה עם בריכה- 1 סצנה, חצי יום צילום, צילומים מחוץ לוילה בלבד.

אנחנו זקוקים גם למספר רכבים- אם אתם מסוגלים להשאיל את אחד מהם לטובת הצילומים, מאוד נשמח:

  1. ואן גדול סגור לציוד לכל ימי הצילום – כשלושה שבועות.
  2. מכונית ספורט או חדישה אחרת, כחולה או צהובה עם גג נפתח, לחצי יום צילום.
  3. אופניים אדומים עם סבל לילדה בת 7, לחצי יום צילום.
  4. מי מכיר מכונית נטושה, מצ'וקמקת ומאובקת, גלגלים מפונצ'רים, שחונה איפשהו ברחבי ת"א, בתקוה שלא יגררו לנו אותה עד הצילומים?

יש לנו מעט מאוד כסף ולכן אנחנו עדיין מחפשים משקיעים/ נותני חסות. אם יש לכם עסק כלשהו ומעוניינים לתת חסות תמורת חשיפה, דברו איתנו- אנחנו נשמח לבחון כל דבר.

אם אתם בעלי הכנסה גבוהה או מכירים מישהו כזה ורוצים להשקיע בסרט שלנו, נשמח לשלוח לכם את ההצעה שלנו למשקיעים. מסתבר שמס הכנסה נותן הטבות ניכרות למי שמשקיע בקולנוע ישראלי וכל השקעה כזו יכולה להחשב כהוצאה מוכרת אפילו לשכירים. חבילת ההשקעה המינימלית היא 20,000 ₪.

כל הפניות יכולות להעשות אלי [email protected]

תודה, תודה!

"10% ילדה שלי"- מחפש אנשי צוות לסרט

זו הפנייה שנשלחה לבוגרי החוגים השונים לקולנוע. קיבלנו כבר לא מעט פניות, ואנחנו מאוד מאושרים מזה, אבל אנחנו עדיין מחפשים אנשי צוות נוספים, אם זה נשמע לכם מעניין, שלחו לי מייל.

[email protected]

קוראים לי אורי בר-און ואני במאי, תסריטאי, מרצה לקולנוע דוקומנטרי במנשר ובוגר התואר השני באוניברסיטה. בימים אלו אני עובד ביחד עם עוד חברים על הפקת פיצ'ר עלילתי עצמאי בשם "10% ילדה שלי". הסרט מתוכנן להיות מצולם בחופשת הפסח הקרובה בין התאריכים 9-26.4. אני זקוק למספר אנשי צוות שיעזרו לי להרים את הפרוייקט. לצערי, בשלב זה של הפרויקט לא אוכל לשלם לאנשים שיעבדו איתנו על הסרט, אבל אני יכול להבטיח ש:

1. יהיה כיף.

2. יש הרבה מה ללמוד כשנמצאים בתוך הפקה של פיצ'ר.

3. ינתן קרדיט נדיב.

4. כל יום עבודה יספר ובמידה ובסופו של דבר נגייס כסף או שיהיו לסרט הכנסות הוא יחולק בין האנשים שעבדו על הסרט.

5. מי שעוזר לאחרים עוזרים לו.

תיאור הסרט:

פראני היא בת 7 והיא הבת של נועה, החברה היותר מבוגרת של ניקו. ניקו בן 26 ומת להיות קולנוען אבל אפילו את סרט הגמר שלו באוניברסיטה הוא לא הצליח להשלים. מרגע המפגש ביניהם, כשפראני מגלה לתדהמתה את ניקו במיטה של אמא שלה, ועד לסוף הסרט, הם נאלצים לסבול ולאהוב האחד את השנייה, לרוב באותו הפריים. בשנים האחרונות, יותר ויותר ילדים גדלים ב"משפחה חדשה" – משפחה שאין בה אמא, אבא וילדים הגרים בבית אחד, ויותר ויותר מבוגרים מוצאים את עצמם במערכות יחסים עם בני זוג שיש להם ילדים- האם הם הילדים שלהם? האם הם רק חצי שלהם? או אולי 10% שלהם? ההתמודדות הזו לא קלה לשני הצדדים. למציאות הזו, עד היום אין כמעט ייצוג קולנועי. הסרט "10% ילדה שלי" מציג התמודדות כזו על רגעי הקסם והעצב שבה.

אנו זקוקים לאנשי הצוות הבאים-

1. מנהל/ת אמנותי/ת + פרופסמן.

2. עוזר/ת במאי

3. מאפר/ת המסוגל/ת להיות גם מלביש/ה וגם מתקשרת טוב עם ילדים.

4. סאונדמנ/ית לימים ספציפיים.

5. תאורנ/ית/ ע.תאורן.

אומנות היא עבודה- שיחה עם קרן ידעיה

קרן ידעיה היא בעיני אחת הקולנוענים המעניינים ביותר שפועלים בקולנוע הישראלי. (ואני כותב קולנוענים כי היא מעניינת בתוך כל הקולנוענים ולא רק בין הקולנועניות). את אחת מעבודות הסמינר שלי בלימודי התואר השני הגשתי על סרט קטן קצר ונשכח שלה בשם: "תחתונים" אותו היא ביימה בצרפת ועוסק בחווית קניית תחתוני נשים בכלבו גדול. למרות שהיה לי קשה להתחבר לסרט האחרון שלה "כלת הים", הרי שאני מצפה מאוד לסרטים הבאים שלה וחושב שלא ראיתי כמעט סרטים שעשו עלי רושם כמו "אור".

לפני מספר ימים גיליתי ברשת שיחה שקיימה סטודנטית בשם מאיה מאירי עם קרן ידעיה לצורך לימודיה בסם שפיגל. בעיני, זוהי שיחה מצוינת ומעניינת ולכן ביקשתי את רשותה לפרסם אותה כפוסט אורח.

אז עד כאן אני ומכאן מאיה מאירי:

קרן ידעיה היא במאית ותסריטאית ישראלית, בתם של האמן עודד ידעיה והסופרת רונית ידעיה, מקימי בית הספר לאמנות מנשר, שם היא גם מלמדת בימוי ותסריטאות ומלווה סטודנטים בסרטי הגמר שלהם.

ב1998 היא ביימה את סרטה הקצר הראשון לולו, סיפור על ערב בחייה של זונה בתל אביב. נקודת המבט של ידעיה היא קשה ומעוררת לרוב שאלות פוליטיות בנוגע לדיכוי וניצול חברתי.

ב2004 סרטה 'אור', העוסק במערכת יחסים של בת עם אמא שלה שעוסקת בזנות, זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן ונחל הצלחה רבה.

ב2010 יצא סרטה 'כלת הים', סיפור אהבה בין בחורה יהודיה וצעיר ערבי, תסריט שכתבה במשך ארבע שנים, שהוקרן גם הוא בפסטיבל קאן.

אם ב'אור' היא בחרה להשתמש במצלמה סטטית כסטילס, ב'כלת הים' היא מחפשת שפה קולנועית שונה ומנסה להגיד משהו על מה נתפס יפה ומכוער.

אחת הסיבות לרצון הגדול שלי לפגוש אותך מעבר לזה שבעיניי את עושה קולנוע חתרני, גם בשימוש בכלים הקולנועיים וגם בנושאים שאת בוחרת, היא העובדה שאת במאית אישה- מתוך 6 אחוז במאיות נשים בעולם הקולנוע. את חושבת שלאישה קשה יותר בתחום הזה?

בכל תחום זה אחוז הנשים שמצליחות בו, גם בפוליטיקה. בשוודיה זה לא המצב, מתארת לעצמי שגם בשוודיה יש יותר במאיות.

בכל התחומים גם באקדמיה נשים הם עדיין מיעוט, אנחנו  מיעוט כמו ערבים דרך אגב. אם מסתכלים על ייצוג, זה מדהים כמה אנחנו אזרחיות סוג ב' כמו מיעוטים אחרים במדינה מבחינת הייצוג שלנו. בתחומים שדרושות אליהם תכונות כמו כריזמה ומרפקים או שליטה וכוח. יכול להיות שבתחומים הנלווים של קולנוע תמצאי יותר עורכות, כי שם התכונות הנשיות כמו היכולת לפתח אינטימיות יכולות לחדור יותר.

הכל מתחיל ונגמר במהפכה הפמיניסטית שעדיין נמצאת בחיתוליה. אנחנו טועים לחשוב שהיא נגמרה בגלל שזו מהפכה שהיא מתמשכת ולא פורצת ונגמרת בבום. בדר"כ מהפכות קורות קוטפים את הפירות וממשיכים הלאה, המהפכה הפמינסטית היא ייחודית כי היא מאבק תמידי.

צריך לזכור שבתקופת ורג'ינה וולף לא יכולנו ללמוד באוניברסיטה, אז עכשיו אנחנו יכולות. לי זה צורם, אני מודעת לזה בכל שניה שאני מביטה בטלויזיה ורואה את הייצוג המזערי שלנו. קולנוע הוא תחום שכאילו נתפס כתחום גברי אבל אני חושבת שלאישה במאית יש ייחוד שאין אותו לגבר. גבר הרבה פעמים כדי לשלוט בצוות יכול לגייס תכונות שהם סוג של אגרסיה בזמן שאישה במאית יכולה לגייס תכונות של הקשבה אם יש לה כריזמה, אבל היא זקוקה לכריזמה.

אני אף פעם לא הרגשתי את הקושי הזה, אבל לא כמו נשים שמכחישות שיש קושי  אלא בגלל האישיות שלי שהיא נורא חזקה וקשוחה וכריזמיטית אז לא ראיתי שום גבר ממטר.

הייתי אומרת לחבק את התכונות הנשיות שיחודיות לך בתור במאית, להציע קול אחר אבל כן את צריכה להיות עקשנית ולדרוש ולדעת לדבר, מול קרנות מול מפיק. קשה להיות שברירית בעולם הזה. אי אפשר עם שבריריות לנהל סרט בגלל זה הרבה נשים פונות לדוקומנטרי אני חושבת.

בתחושה שלי כדי ליצור קולנוע אתה חייב להמשיך ולחוות את החיים על פניהם. איך באמת מצליחים לעשות קולנוע תוך כדי שגרה עמוסה של בית ומשפחה?

אחד הדברים שאני מלמדת את הסטודנטים שלי וזה כאילו לא ללמד קולנוע אבל אז מסתבר שזה בדיוק הנקודה שהם מתעכבים עליה.

הרגלי כתיבה זה אחד הדברים הכי חשובים ליוצר. כישרון זה אחוזים מעטים בסיפור, הרבה יותר אחוזים זה עקשנות, לא להישבר בדרך להאמין בעצמכם  ולבנות נכון את הקריירה שלכם.

ולהשקיע את הזמן בבניית משמעת ועקשנות ואמונה עצמית. לי היה את זה כי שני ההורים שלי הם אמנים, ומה שלמדתי מהם זה ללכת לעבוד בסטודיו בלי בוס שנותן לך שיק בסוף החודש. להבין שזה עבודה. אני זוכרת כשאחותי נולדה אני הייתי שומרת עליה במקום קייטנה והם הלכו לסטודיו ליצור ולא היה בוס, הם קבעו לעצמם את הדד ליינים.

אז להבין שאומנות היא עבודה, לגלות לאט לאט את השעות שטוב לך לכתוב, כמה שעות את צריכה.

זמן כתיבה הוא זמן קדוש.

את כותבת כל יום?

אני כותבת כל יום חוץ מהזמן שאני מלמדת בו. והצורך שלי הוא היסטרי, זה משמעות חיי. אז אני מוצאת את עצמי תמיד מעדיפה להישאר בבית ולכתוב. היום בבקרים אני מלבישה את הקטנצ'יק שמה אותו בגן ועושה הליכה בים.

זה גם חלק מהעניין,  חיים שהם לא בריאים, מעשנים הרבה, שותים, ישיבה בבית, לא לראות אנשים, משהו מאוד בודד. חלק מהעניין זה לשמור על בריאות נפשית, אני הולכת לטיול בים אז הים נשאר לי בגוף. הכתיבה זה כזה מצב מדוכדך ובודד שהתחילו להיות לי דרישות, חדר עם נוף לים, חדר שאני אוכל לסגור את הדלת מהבן-זוג ואוכל לכתוב.

אינטימיות שלך עם עצמך

לגמרי. לנשים קשה לדרוש את זה. את צריכה להגדיר לעצמך שלוש פעמים בשבוע לכתוב.

אני תמיד עובדת על הסרט הבא, לפעמים הוא מתהפך ואני כותבת על משהו אחר. אבל זה תמיד פרוייקט. ויש שלבים בכתיבה, יש שלב של רעיון חופשי, יש שלב של דראפט.

דיברת מקודם על הבדידות הזו, וביוצרים יש משהו מאוד בודד. זה פרדוקסלי כי מצד אחד אתה אמור ליצור קשר אינטימי עם הצוות שלך, עם השחקנים בשביל הפריה משותפת. מצד שני יש משהו בודד ביצירה.

כשהחלטתי להיות במאית הייתי בת 15. אני באה מבית של אומנות, חיפשתי משמעות לחיים, ההורים שלי הם אומנים. אמא שלי היא ציירת, אבא שלי הוא צלם, שעמום. כל היום בסטודיו ופעם בארבע שנים תערוכה. ונורא מצא חן בעיניי זה שבקולנוע זה משתנה. שנתיים שלוש כתיבה את בודדה, ואז פרה פרודקשין, אקשן, צלמים, יחצנים, אנשים ואז עריכה את יוצאת מהבית מתלבשת מסיבות, גלאמר.

אני נהנית מההשתנות הזו של החיים. את הכתיבה אני הכי שונאת. זו התקופה הכי מדוכדכת, הכי בודדה. למרות שיש לי צורך אדיר בזה. תמיד אני אבחר בלבד. השעות שבהן אני כותבת זה זמן קדוש. וצריך חמש שעות כדי לייצר מהן שעה אחת של כתיבה. אני לא עונה לטלפונים, לא בורחת. מתוך זה יצא לך שעה שעתיים יצירה.

ממה את לוקחת השראה לסרטים?

הסיפורים שלי בסרטים הם תמיד לוקחים השראה ממה שאני עוברת בחיים, מהמשפחה שלי ומסיפורים שאני שומעת ודברים שאני רואה מסביבי.

זה סוג של תרפיה?

כן ברור. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי על הסרט גמר, מה אתם רוצים לשנות בחיים שלכם?  כל הסטודנטים שלי בפגישות האישיות שלנו, צריכים לשפוך את הבעיות שלהם ולחשוף את היחסים שלהם עם ההורים שלהם.

השיעורים שלי מצחיקים סמסטר שלם הם בהלם כי אני אסוציאטיבית וזה לא מובנה. אני נורא אוהבת את הסטודנטים ואני מטפלת במהות שלי, הייתי עובדת עם נוער במצוקה.  לאחרונה הפסקתי לעבוד עם אנשים במצוקה, אז נשארו לי רק הסטודנטים.

הצד הטיפולי שלי צריך לצאת. אז עכשיו הדבר הכי דרמטי שקרה לי בחיים בשנים האחרונות זה המפגש עם בעלי ולהפוך להיות אמא וזה השפיע על היחסים שלי עם אמא שלי . והתסריט שהתחלתי לכתוב אחרי הלידה היה סביב זה. אבל בינתיים הפתיעו אותי וקיבלתי ספר ליד שטילטל אותי וזה הפרוייקט הבא.

את עושה אדפטציה?

כן. לא יאומן. ספר שיצא לפני חודש. ספר החדש של משוררת בשם שז  "הרחק מהיעדרו" הוא שם הספר ועוסק ביחסים של אישה בת 33 שחייה כמו זוג עם אבא שלה. אמרתי לעצמי הדברים הטובים עוד יחכו, תנו לי לבחוש עדיין בג'יפה.

אמרת על כלת ים שהשנה הראשונה הוקדשה להצהרת כוונות. מאיפה באמת את מתחילה את תהליך הכתיבה? קודם דרך הסיפור? דרך התמה? הגיבורים?

גם כשנותנים לי סינופסיס אני אומרת: "אוקיי עכשיו בוא נחזור אחורה." הסיפור זה טכני. הסיפור יכול להתחלף באלף סיפורים. מה שלא יכול להתחלף זה התזה. התזה זה הדבר שאת מגלה וגם בשביל להבין תזה זו עבודה, זה מצריך הרבה עבודת שטח פנימית.

אני תמיד אומרת יש תזה ויש תמות קטנות והתזה המרכזית לא ניתנת להחלפה וזה הדבר שבוער בך להגיד, או בוער בך לטפל בו. ועליו את יכולה להלביש אלף סיפורים ולהחליף לוקיישנים וזה כבר משחק. פלירטוט עם קולנוע. אין חוקים ממה שמתחילים. בכלת הים זה התחיל ממקום אינטלקטואלי, מהצהרת  כוונות- רציתי לעשות משהו פוליטי וחשבתי מה אני אעשה ואיך. ובתקופה ההיא התאהבתי בסרטים ההודים והמצרים ואמרתי אוקיי בשביל לעשות סרט שהוא כאילו פופולרי, לא לעשות סרט רק על שמאלנים אז אני צריכה לעשות מלודרמה- סרט  עם עטיפה מתוקה לסוכריה חמוצה. והתחלתי לחקור, לקחתי מורה, מישהו שהוא מאוד חתרני שאני יכולה לסמוך עליו, ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד, לשמוע על כל מיני תמות תזות פילוסופיות בנושא של הסכסוך, אסטרטגיות אנטי מלחמתיות, כדי להבין איפה אני ממקמת את זה בכלל ואיזו תמות יכולות להיכנס. ואז אחרי שנה של הבנות של למשל לא שטחים כבושים אלא יפו, כל מיני הבנות שהיו לי, התחלתי לחפש את הסיפור. ואז הבנתי שבלי האישי שלי תמות אינטלקטואליות לא יעבדו. ואז כשנוצרה המשפחה היהודית התחלתי להבין את הקשר בין החיים שלי לפוליטיקה ולהצליח לייצר תזה שקשורה גם אליי אישית ולהורים שלי ושגם אומרת משהו פוליטי על איך שאנחנו חיים פה. להפסיק לשקר. בעצם גם אמרתי אני רוצה להציע פיתרון. רוב הסרטים השמאלנים אומרים תראו מה יקרה לנו אם לא, ואני אמרתי מה כן. זה מדבר על הדרך איך אפשר כן.

יש אנשים שיגידו שסרטים זה דבר בידורי ואני דווקא טוענת שסיפורים זה תרופה והם פותחים אותך לידע ולאמת.

התפקיד של אומנים הם הפילוסופים של החברה שלנו. והם הכי חשובים כי הם בקשר עם ההמונים.

הבעיה שאם את או אתה לא מודעים לדעה שלהם לגבי החברה אז יצא להם סרט טעות, סרט שוביניסטי גזעני..תפקיד של סרטים גם אם כאילו לבדר שיהיה להם פרספקטיבה חברתית.

וזו אחריות גדולה להיות יוצר. אתה לא יכול להכניס דמות של זונה לסרט שלך רק בשביל להביא כרטיסים, אתה מכניס דמות של זונה שיהיה לך מה להגיד בקשר לזה.

חייבים לקחת אחריות, צריך לגבש עמדה לחקור להגיד משהו.

כשהייתי לפני שנתיים בפסטיבל הקולנוע בשדרות היתה סדנת יוצר עם יקי יושע, והוא דיבר הרבה על המניעים לעשות קולנוע ובאמת על לעשות בחירות של הלב ועל התשוקה כמניע ליצירה. ואני זוכרת ששאלתי אותו על ההתנגדויות ביצירה והוא אמר נגעת בעקב אכילס.

ואני סקרנית עליך בתור יוצרת שלוקחת סיכונים, איך את מגיבה להתנגדויות האלה? בזמן כתיבת התסריט, בנגיעה בנושאים שהם רגישים, מה קורה כשמגיע מבוי סתום?

איפה שיש התנגדות שם זה המקום להכנס.

תבדקו איפה אתם עושים קאט. כי קאט עושים כדי לברוח מהתמודדות. ויצירה הולכת יד ביד עם תהליך שקורה לך בחיים, את לא עושה סרט שכבר גילית או הבנת משהו. את עושה סרט שיחד איתו תגלי ותביני, זה בעיניי תהליכי יצירה אז תמיד תרצי לברוח מהמקומות שאת לא רוצה להתמודד איתם וזה הכי קשה. זה המקומות של חודש שאת תקועה, ואני כבר יודעת שאחרי חודש של הדיכאון אני מגלה משהו וזו ההארה. אני יודעת שמהדאון הזה יבוא הגילוי.

והתנגדויות מבחוץ, צריך ללמוד לקבל ולהקשיב לביקורת. ולהאמין שיש לך משהו מיוחד להגיד וללכת עליו.

בסרט לולו יש דיוקן של זונה שנכנסת בסצנה הסופית לסיטואציה מאוד נשית וקשה בתוך עצמה.

איך מצליחים לגרום לסצנה כזו לדייק? האם את מפרקת את זה בשלב התסריט? או שזה משהו שנרקם וקורה בינך לבין השחקנית בזמן הצילומים?

הבסיס הוא התסריט אבל קורים  הרבה דברים עם השחקנים, זה עולה לעוד רמה של דיוק אחרי המפגש עם השחקנים וזה מדהים אחרי שמניחים את התסריט, אחרי שנה שלוש ארבע ואת בטוחה שאת מאוד מדוייקת בפלונטרים של הדמות, מגיע השחקן ושואל שאלות חדשות שפותחות אותך למשהו מחדש. זה שילוב, זה עוד רמה וצילומים זה עוד רמה.

הייתי שמחה לדבר איתך על הצילום של כלת ים. בחרת להשתמש בזום אין איטי. ומצאתי את עצמי תוך כדי הסרט מנסה לפענח את הסיבה. בתחושה שלי הזום אין הזה דיבר וקירב אותנו לדמויות בשעה שהם בחרו לשתוק. מה רצית לבטא דרך הבחירה בצורניות שנחשבת כמעט כטאבו?

הזום אין נולד מהמקום האינטלקטואלי פוליטי מהקולנוע ה"ערבי", הקולנוע שנחשב זול. בדיון הפילוסופי של הסרט אני שואלת מה זה תרבות גבוהה ומה זה תרבות נמוכה ומי קובע את זה בשבילנו. מה זה זול ומה זה מתוחכם ואני מנסה לצאת נגד זה ואני מנסה להגיד שאנחנו כלואים במה שנחשב מתוחכם.

וסטרילי.

כן. הזום אין זה כלי שהוא לא בשימוש בכלל. מילה גסה.

אני דווקא רציתי שהזום אין יהיה זום אין מהיר וזול, כמה שיותר קיצוני, אבל הצלם שלי התקשה ללכת עם זה עד הסוף. בכלל יש פער גדול מבחינתי ב"כלת הים" משלב הצהרת הכוונות והתוצאה הסופית. היחס שלי אל כלת הים מורכב, אני חושבת שהתסריט והצהרת הכוונות היו מושלמים, אבל בתחילת הצילומים גיליתי שאני בהריון והייתי בין הקאה אחת לאחרת ופשוט לא הייתי שם. גם דנה (איבגי) אמרה, מישהי אחרת ביימה במקומך.

את מרגישה שכל הסרטים שעשית הם חלק משלם אחד? או שהם כולם עומדים בצורה עצמאית ושונה אחד מהשני?  כלומר האם כל הסרטים הם חלק מהשם הפרטי- קרן?

כן. לפעמים אני שואלת, אני לא ממחזרת את עצמי? אני לא נשארת באותו נושא, אבל אני חושבת שכל הבמאים הגדולים מתעסקים באותם הנושאים, כל הזמן מזוויות שונות.

אילו מרכיבי אישיות את חושבת שצריך להיות באדם בשביל לעשות קולנוע, יש אנשים כשרוניים מסויימים שנעלמים וכאלו שמצליחים?

לי לדוגמא אין כישרון אסטטי טבעי, הכישרון שלי זה חשיבה ביקורתית ועקשנות. ואני חושבת שזו התכונה הכי חשובה, לא לחשוב כמו עדר.

*

בנימה אישית (גם זה מאיה)

המפגש עם קרן גרם לי להבין שכדי לעשות קולנוע עליי להיות מצוידת מלבד כישרון ואהבה לדבר.

בעיקשות אינסופית. שרק דרכה אוכל להגשים את עצמי.

שהיצירה גם אם היא מקבלת תוקף בחוץ, חייבת להגיע מתוכי.

ואני חייבת להעביר את עצמי בתוך אותם הנושאים בהם אני מבקשת לגעת.

שהגילוי הוא הכרחי כדי ליצור, ובמקום בו אני עושה קאט הוא לרוב משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו.

כמו גם בחיים.

מאיה מאירי היא סטודנטית לקולנוע בת 26. מאמינה שכדי לעשות קולנוע על אדם להיות מוחצן. כלומר חוצן. כלומר אצן, עם סיבולת לב-ריאה או סיבולת ארוכת טווח אחרת.

4 דברים מחורף תל-אביבי

הספר של קובי ניב "עבר שחור עתיד ורוד" על "ללכת על המיים" של איתן פוקס וגל אוחובסקי מצוין וראוי מאוד לקריאה לכל מי שמתעניין בתסריט קולנועי. למרות הוולגריות שלו, מצליח קובי ניב לחדור למעמקי התסריט הזה ולצוד מתוכו את הדברים שפוקס ואוחובסקי לא ממש חשבו עליהם, וגם את הדברים שהם כן חשבו עליהם אבל 90% מהצופים פספסו. אם אני פוקס ואוחובסקי, אז למרות הביקורת הקטלנית על תפיסת עולמם ועל הסרט שלהם, הייתי מאושר מהספר הזה. כשמישהו קורא אותך בכזו דקדקנות ברור שהוא ימצא את מה שהוא רוצה, אבל עצם ההחלטה שלו לתת לסרט כזו פרשנות רחבת יריעה יש בה מחמאה. חבל לי שניב התמקד כמעט אך ורק בתסריט ולא עסק כמעט באלמנטים בימויים, דבר שהיה יכול להרחיב את הפרשנות שלו.

בשנה שעברה הבטחתי שאפרסם על הכנס הדוקומנטרי של פורום היוצרים והקרן החדשה לקולנוע מבעוד מועד. אז הנה תזכורת לכל מי שמעוניין. שנה שעברה היה מאוד מאוד כיף- זו המודעה של השנה, וכאן הפוסט עם החוויות מהשנה שעברה. אני אהיה שם.

לפני מספר שבועות התקשר אלי כתב מ"עכבר העיר" וסיפר לי שהוא שמע שאני מגייס כספים לסרט עלילתי ושהוא עושה כתבה על אמנים שמתרימים את הציבור הרחב. הסברתי לו שאני לא מתרים את החברים שלי אלא מחפש פילנתרופים/משקיעים ספציפיים שיכולים ורוצים להשקיע סכומים משמעותיים בסרט שלי ("10% ילדה שלי",לשעבר "פראני ואני" שההפקה שלו מתקדמת יפה- פרטים ובקשות עזרה ספציפיות בקרוב) ולא כל-כך מתחשק לי לבקש ממישהו שיוותר על מנה שווארמה בשבילי. היה נדמה לי שבזה מחקתי את עצמי מהכתבה ההיא, אבל מסתבר שהוא ציטט אותי די במדויק- הנה הכתבה, אפשר למצוא את החלק הרלבנטי בפסקה השנייה בחלק השני. בכל-אופן, זו כתבה מעניינת.

כל עניין ההפגנות במצריים מאוד מרגש אותי. ימים שלמים מצאתי את עצמי חוזר ומרפרש בבלוג "קו חוץ", שמי שכותב בו עושה עבודה נהדרת ומעניינת. בצעירותי הייתי פעיל בתנועת נוער בין-לאומית, ככה שיצא שיש לי כמה חברים מצרים, ואפילו התארחתי בבתים שלהם בקהיר פעמיים. שרה, חברתי המצרית הטובה ביותר חיה כרגע בלונדון.  בהתכתבות בינינו מהימים האחרונים היא עונה לשאלה שלי איך הדברים נראים מהעיניים שלה כך:

Well, I guess it's obvious to me and the world what needs to happen. The guy needs to disappear. But it's just amazing how he's holding on! It's just incredible! And the price that he's making everybody pay! He's really waging war against his own people!
The positive side is that people are sticking together amazingly! There seems to be so much good will and so much love for each other and for the country! People are protecting each other, protecting museums, hospitals and even volunteering to clean the streets :-) I am told the atmosphere is amazing and I'm really sad I'm missing that.
Not sure where this is going. I think it's just a matter of time before he's gone. The worry is what's going to happen then and whether everyone manages to stay united after their common goal is gone. We'll see.

עד כאן שרה. ולי נדמה, שההפסד הגדול של כולנו ושל המצרים הוא שבשלושים השנים האחרונות שמאז הסכם השלום, לא כל אחד מאיתנו צבר כמות משמעותית של חברים מצרים.

לא רק קישלובסקי, ויידה ופולנסקי

קישלובסקי מודאג

אנחנו, בישראל, מאוד גאים בגל ההצלחות של הקולנוע הישראלי בעולם ושומעים מעט מדי על ההצלחה של סרטים ממדינות אחרות שאינן מהמרכז הקולנועי. כשמזכירים "קולנוע פולני" לחובב הסרטים הממוצע הוא מייד יזכר בקולנוענים הגדולים של פולין, שפרצו דרך בארצם ומחוצה לה כבר בשנות ה-60 וה-70- קישלובסקי, ויידה ופולנסקי. אלא שהקולנוע הפולני אינו מורכב רק מקולנוענים ידועים אלו, העשור האחרון היטיב מאוד עם הקולנוע הפולני העכשווי ושורת במאים ששמותיהם אינם שגורים בפי חובבי הקולנוע, זכו להצלחות מרשימות בפסטיבלים לקולנוע בעולם.

כמעט מדי שנה בעשור האחרון, סרט פולני אחד לפחות עשה חייל בפסטיבלים השונים מחוץ לפולין ולפחות עוד סרט אחד, זכה גם להצלחה מקומית. הסרטים שזוכים להצלחות מקומיות הם בדרך כלל קומדיות רומנטיות זולות, דוגמת "טוטסטורון" משנת 2007, וכמעט לא מוקרנים מחוץ לפולין ואילו הסרטים שזוכים להצלחה עולמית הם בדרך כלל סרטים רציניים יותר שחלקם יסקרו כאן בהרחבה.

ניתן למנות שלושה אירועים עיקריים כמחוללים של גל הקולנוע הפולני של העשור האחרון. בשנת 1999 עלו לאקרנים בפולין שני סרטים שהיו מבוססים על קלאסיקות ספרותיות פולניות- "פאן טדאוש" מאת אנדריי ויידה ו"באש ובחרב" מאת יז'י הופמן. שני הסרטים זכו להצלחה מסחרית רבה בפולין ומשכו קהל רב יותר משוברי הקופות האמריקאים של אותה שנה. כסף פרטי חדש שהסתמך על ההצלחה של שני הסרטים האלה נכנס לתמונה והפך את הקולנוע הפולני לעסק כלכלי לכל דבר. האירוע המשמעותי השני היה כניסתו לפעולה של המכון הפולני לסרטים בתחילת העשור, המכון  מממן עד היום סרטי איכות פולנים ושותף גם בקו-פרודוקציות רבות בין-לאומיות. האירוע השלישי הוא פרויקט של סרטים טלויזיונים לערוץ הטלוויזיה הציבורי הפולני בשם "דור ה-2000". הפרויקט נועד לאפשר לשורה של במאים חדשים, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים יותר לביים את סרט הבכורה שלהם בסביבה תומכת, ולאפשר גילוי קולות חדשים של מי שרכשו את ההשכלה הקולנועית שלהם בשנות ה-90. חלק ניכר מהקולנוענים של הפרויקט, דוגמת הבמאית מלגורזטה ז'ומובסקה  לא הכזיבו והפכו לעמוד התווך של הקולנוע הפולני החדש.

במאי הקולנוע הפולני החדש הם קפדנים וקשוחים. הם לא מתחנפים לקהל ולא מנסים לרצות אותו, נדמה שהם עושים את הסרטים שלהם- אם הקהל יאהב-טוב, ואם לא, לא נורא. לעתים, הדבר גורם לכך שהסרטים פחות קומוניקטיבים וקיים קושי להתחבר אליהם, אך לרוב זוהי תכונה הראויה להערכה. כל אחד מהסרטים שיצויינו בהמשך הולך עד הסוף עם האמת שלו גם במחיר של הערמת קשיים על הקהל. הסרט "פאלימפסט- תעלומה היפנוטית" של הבמאי קונראד ניבולסקי, לדוגמא,  הוא סרט ז'אנר שמייצר "פילם נואר" פולני עם צילום אקספרסיבי. גיבור הסרט מארק, הוא שוטר החוקר את הרצחו או התאבדותו של חברו ונתקף פלשבקים טורדניים. לאורך חלק ניכר  מהסרט, הצופה נעדר נקודת אחיזה אמיתית במציאות. בדיוק כפי שגיבור הסרט אינו יודע מה אמיתי ומה הוא מדמיין, כך חווה את הסרט גם הצופה. לנקודת המבט הזו יש מחיר- הצופה עשוי להרגיש לא נח ולנטוש את הסרט באמצע, אך למרות זאת הבמאי לא מוותר ולא נותן לצופה יותר פרטים להבנת המציאות ממה שיש לגיבור. "33 סצנות מהחיים" של ז'ומובסקה, שזכה בשנת 2008 בפרס חבר השופטים של פסטיבל לוקרנו מהווה דוגמא הפוכה. הסרט מתאר בפרוטרוט את ההתמודדות של בחורה עם העובדה שאמה חלתה בסרטן. הסרט נצמד ב"קלוז-אפים" לסבל של האם ולחוסר היכולת של המשפחה לעזור לה והצופה נדרש לסבול ביחד איתן. המאמץ, שנדרש מהצופה, נדמה לא משתלם הפעם כי ככל שהסרט מתמקד יותר בפרטי ההתדרדרות של האם, כך הצופה הופך ליותר מנוכר לסיפור ולדמויות.

חמשת הסרטים המוצגים כאן הם טעימה ראשונית מהסרטים הבולטים של הגל הפולני של שנות ה-2000. חמשת הבמאים שונים מאוד זה מזה בגישתם הקולנועית, אך נדמה שכולם מחויבים באופן טוטאלי לאמת הקולנועית שלהם. "אדי" הוא סרט מוסר שמעלותיו העיקריות הן המשחק המרשים של השחקנים, "הגובה" הוא דרמת מתח עם עשייה קולנועית אינטנסיבית, "טריקים" הוא סרט קסום עם תסריט נפלא, "בית הרשע" הוא דרמה תקופתית המצולמת באופן מרשים ומייצרת קולנוע חזק ו"כל מה שאני אוהב" הוא דרמת התבגרות נוגעת ללב.  חלק מהסרטים אולי קשים לצפייה, אך מתגמלים את מי שמתמיד בהם.

אדי

"אדי"-

שנת 2002 היתה שנה טובה לקולנוע העצמאי הפולני. שני סרטים שמומנו באופן עצמאי לחלוטין "צמצם את עיניך" של יקימובסקי (שבהמשך ייסקר בפירוט הסרט השני שלו "טריקים") ו"אדי" של הבמאי פיוטר צ'אסקאלסקי, זכו להצלחה גדולה בקופות בפולין וגם בזירה הבין-לאומית.

אדי הוא סרט בהשראת אגדת זן בודהיסטית על אדם שמקבל את כל הצרות הפוקדות אותו בשלווה. זהו סיפורם של אדי ויורצ'ק, שני מחוסרי בית המתקיימים בשולי החברה מליקוט אביזרי מתכת מפח הזבל ומכירתם. את הכסף שהם מרוויחים, הם מבזבזים על אלכוהול, ואדי מכלה את זמנו בקריאת כל הספרים אותם הוא מוצא בפח הזבל ואין להם כל דורש. זוהי הסיבה ששני הגנגסטרים של השכונה בוחרים דווקא באדי כמורה פרטי לאחותם בת ה-17. כשהאחות הצעירה נכנסת להריון מבן הזוג הצועני שלה, היא פוחדת שהאחים יחסלו אותו ולכן מאשימה את אדי בכך שאנס אותה. אדי מקבל עליו את ההאשמה ושני גזרי דין- האחים פוגעים ביכולתו להביא ילדים לעולם בעתיד ומכריחים אותו לגדל בעצמו את התינוק שנולד לאחותם.

המשחק המצוין של שחקנים מקצועיים וחובבים, כמו גם ההזדהות עם מי שהוא לוזר אין-סופי הם אלו שהופכים את הסרט הזה לסרט שהצפייה בו מרגשת ומעוררת מחשבה על אנשים משולי השוליים של החברה הפולנית. הסרט זכה ב-18 פרסים בין- לאומיים כולל 3 פרסים בפסטיבל ברלין.

"הגובה"

בשנת 2005 יצא אל האקרנים "הגובה" או אולי  "המעקל" סרטו של הבמאי הוותיק פליקס פאלק. פאלק, שהחל את דרכו כבמאי תיאטרון, אמן פלסטי, ועורך וידאו, מציג סרט מהוקצע העשוי במיומנות  רבה ומתאר את שגרת יומו של לוסק בומה שתפקידו הוא לגבות חובות בשם המדינה. בומה המגולם על-ידי  אנדג'יי חירה, הכוכב הבולט של הקולנוע הפולני העכשווי, לא מבחין בין חובות קטנים לגדולים, בין אנשים החייבים מיליונים לאנשים פשוטים שנקלעו לחוב קטן או בינם לבין בתי חולים שעיקול מכשירי ההחייאה שלהם הורג את המאושפזים. בומה עושה כל מה שאפשר כדי לגבות את החוב ונדמה שהוא אפילו נהנה מזה. מפגש עם אהבת הילדות שלו ואירוע בו האכזריות שלו גורמת למותו של אחד החייבים משנים את ההסתכלות שלו על עבודתו וחייו.

עם סינופסיס כזה בקולנוע האמריקאי המשך הסרט צפוי מאוד- בומה ימצא עצמו ברומן עם אהובתו משכבר הימים וינטוש את עבודתו האכזרית, אלא שהקולנוע הפולני מעדיף שלא לבחור בקלישאות או לגלוש לסנטימנטליות ובמקומן בוחר לבקר את השחיתות בחברה הפולנית. הסרט שתחילתו היא דרמה עשויה היטב המתארת את קשיחותו של בומה משנה לחלוטין את פניו והופך לסיפור אגדה. השוטים הקצביים שבהם בומה רואה את העולם ולא מאפשרים לו לראות את התמונה הכוללת של עבודתו כגובה הופכים לשוטים ארוכים יותר עם קאטים רכים שבהם בומה משתדל לתקן את דרכיו.

אנדג'יי חירה מצליח להפגין, כדרכו, דמות מורכבת ובלתי צפויה עם מנעד רגשי רחב. אנקדוטה פולנית מספרת שהוא שיחק את הגובה באופן כה מקצועי עד שאחת מחברות הגבייה הפולניות הזמינה אותו לעבוד בשירותיה… הגובה זכה בשנת 2006 בשישה פרסי האקדמיה הפולנית כולל הסרט הטוב והמועמד הפולני לאוסקר האמריקאי, הבמאי, השחקן והתסריט וזכה גם בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ברלין.

טריקים

למי שמעוניין בהתחלה קלה עם צפייה בקולנוע פולני עכשווי, כדאי להתחיל  עם "טריקים". זהו איננו סרט פולני קלאסי, אלא דווקא קומדיה מרירה ורגישה המזכירה את הקולנוע הצ'כי.

סטפק הוא ילדון צעיר, שאותו מגדלת אחותו,  המבוגרת ממנו בכעשור. היא מלמדת אותו איך אפשר לפתות את הגורל בעזרת טריקים והקרבות קטנות הגורמות לדברים להתרחש כפי שאתה רוצה. רצונו הגדול של סטפק הוא למצוא את אביו שנטש אותם לפני שנים רבות ולהחזיר אותו אל אימו, הבעיה היא שלמעט תמונה אחת מקומטת הוא אפילו לא יודע איך בדיוק אביו נראה.

דווקא באמצעות קולנוע שאיננו פולני קלאסי, הגיע יקימובסקי לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הפולני העכשווי- "טריקים" זכה ב-17 פרסים בין לאומיים כולל שניים בפסטיבל ונציה, והיה המועמד של פולין לאוסקר בשנת 2008, אך לא הגיע לחמישייה האחרונה. "טריקים" הוא אחד הסרטים הפולנים היחידים בעשור האחרון שהופץ בישראל באופן מסחרי.

"בית הרשע"

סרטו ההיסטורי והמאתגר של וויצ'ך סמאז'ובסקי מתרחש בלוקיישן אחד שהוא בית הרשע במשך שתי יממות ובשני קווי סיפור מקבילים. יממה אחת מתרחשת בשנת 1978 כאשר וויצ'ך, גיבור הסרט, יוצא מביתו כשכל רכושו עליו, בעקבות מותה הפתאומי של אישתו. בדרכו לחווה, שבה הוא אמור למצוא עבודה, הוא נעצר להציץ באישה עירומה מבעד לחלון ביתה,  כשהכלב שלה נושך אותו, הוא נמלט לתוך הבית ומתחבר עם האישה ובעלה. מערכת היחסים בין השלושה מתחילה בחשדנות קלה, ממשיכה בשתייה משותפת ותכנון תוכנית להתעשרות קלילה, אך מסתיימת בסקס וברצח. קו העלילה השני מתרחש באותו המקום 4 שנים מאוחר יותר, בשנת 1982,  כשצוות משטרה מנסה לשחזר את הרצח וחוקר את וויצ'ך על מעשיו באותו לילה. אלא שתוך כדי החקירה מתברר שהשוטרים עצמם הרבה יותר מושחתים ושיכורים מגיבור הסרט.

זהו סרט מאתגר לצפייה מאחר והבמאי בוחר שלא להסביר יותר מדי על הקשר בין שני קווי העלילה, ומשתמש באלמנטים סימבוליים רבים השופכים אור על דעתו השלילית על התקופה בה הסרט מתרחש. למרות שזהו סרט כביכול קטן (לוקיישן אחד בלבד) הרי שהתחושה היא של סרט הרבה יותר גדול, שהאלמנטים הרבים המרכיבים אותו מייצרים דרמה אפלה וגרוטסקית וסרט שהוא כמעט מיתי.

הסרט זכה בשנת 2009 בחמישה פרסים שונים במולדתו כולל פרס חביב הקהל בפסטיבל ורשה ופרס הצילום בפסטיבל קמרה-אימאג,' הנחשב לפסטיבל הצילום החשוב ביותר בעולם.

יהיה מועמד לאוסקר הזר?

"כל מה שאני אוהב"

זהו סרטו השלישי באורך מלא של יאצק בורצוך יליד 1970. בניגוד לשאר במאי הקולנוע בני דורו, שרובם למדו קולנוע בצורה פורמלית, בורצוך רכש השכלה דווקא בפילוסופיה, משחק ומוסיקה.

הסרט עוסק בנער צעיר החי בעיירת חוף פולנית בתחילת שנות ה-80. בעוד ברקע מתקיים מאבק בין הקומוניסטים לבין תנועת סולידריות העולה, יאנק וחבריו מנסים להקים להקת פאנק, לאהוב, ולעשות כל מה שנוער עושה בפעם הראשונה בגילאים אלו. מציאות החיים של יאנק וחבריו לא מאפשרת להם להתנתק ממנה – יחסיו עם הנערה שהוא אוהב נקלעים לקשיים עקב המתיחות בין אביה הפעיל ב"סולידריות" ואביו המשרת כקצין בצבא הפולני, ומופע הרוק שלהם הופך, שלא ברצונו של יאנק, למופע עם משמעות פוליטית הרת גורל.

למעט "קאטין" של ויידה משנת 2007 לא היה אף סרט פולני בחמשת המועמדים האחרונים לאוסקר האמריקאי. דבר זה אינו מפתיע כי הקולנוע הפולני נוטה לא להיכנע לנוסחאות אמריקאיות ולהפיק סרטים שהווליום שלהם נמוך ולא מתאים למה שמחפשים באוסקר האמריקאי. סרטו של בורצוך, שנבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר השנה יכול, להערכתי, להגיע אל החמישייה הסופית, גם בגלל שהוא סרט מצוין וגם בגלל שהוא מתאר את התקופה הקומוניסטית בפולין בעיניים ביקורתיות ומפוכחות אך נקיות מקלישאות. דמותו של אביו של יאנק, המגולמת שוב על-ידי אנג'יי חירה, והיתה יכולה ליפול למלכודת קלישאתית של אדם קשה המשמש אנטי-תזה לבנו המרדן, מגלה דווקא רגישות רבה, אהבה אבהית, תמיכה וחמלה בתוך המציאות הקשה בה היא פועלת.  עובדה נוספת שיכולה לעזור לו במרוץ לאוסקר היא ההשתתפות בתחרות הרשמית של פסטיבל "סאנדנס" הנחשב בתחילת 2010.

פורסם בשינויים קלים ב"עכבר פולין"

מקאן לכאן

בסוף השבוע האחרון פורסמו ב"עכבר פולין" שתי רשימות שלי. זו הראשונה והיא מספרת על הסופר הפולני מארק חלאסקו שבימים אלו קרוב אל ליבי מאוד כי אני עובד על תסריט לסרט עלילתי שמבוסס על דמותו. זהו התסריט שעבורו קיבלתי מלגת פיתוח מקרן הקולנוע הישראלי.

הסופר הפולני מארק חלאסקו הוא גיבור תרבות בפולין. את הסיפורים שלו לומדים לבגרות, נכתבו עליו ספרים ועבודות דוקטורט ולפני מספר שנים נעשה עליו סרט דוקומנטרי פולני. מעטים הישראלים שזוכרים את חלאסקו, למרות שהוא בילה בישראל שנתיים מחייו, כיכב על דפי העיתונים בארץ וכתב מספר ספרים וסיפורים המציגים את ישראל באור מעניין ולא שגרתי.

אין תמונה שלו בלי סיגריה סטייל ג'יימס דין

כבר בשנות ה-50, כשהיה מארק חלאסקו בתחילת שנות ה-20 לחייו, הוא זכה לתהילה במולדתו. סיפוריו הקצרים, שקובצו בספר " צעד ראשון לעננים", הפכו לרבי מכר והרומן הראשון שלו "היום השמיני בשבוע" (שתורגם לעברית ביחד עם הסיפורים הקצרים) הפך לסרט שהתקבל לפסטיבל קאן בשנת 1958.  אלא שהקבלה של הסרט לפסטיבל הנחשב שינתה את חייו של חלאסקו, ולא לטובה.

הגברת ההשפעה הסובייטית על החיים בפולין בסוף שנות ה-50 גרמה לכך שממשלת פולין הורתה למפיקי הסרט לוותר על ההקרנה בקאן מאחר והסרט פוגע בפולין. המפיקים סרבו, הסרט הוקרן, שר התרבות הפולני פוטר, ומארק חלאסקו זכה לפרסום בין-לאומי כאינטלקטואל פולני מרדן וזכה לכינוי "פאסטרנק הפולני" ששונה בהמשך ל"ג'יימס דין הפולני". חלאסקו ניצל את הביקור בצרפת כדי לפרסם מספר סיפורים,  שלא עברו את משוכת הצנזורה הפולנית, בביטאון מפלגת ההתנגדות הפולנית בפריז "קולטורה". בתגובה לפרסום, נשלל דרכונו של חלאסקו והוא הוגלה מפולין.

בשנה שלאחר ההקרנה בפסטיבל קאן נדד חלאסקו בין פריז לברלין וניהל רומן סוער עם הכוכבת הגרמניה של הסרט, סוניה זימן. מראיונות שהעניק באותה תקופה עולה שהוא סבל מחיי הבורגנות הגרמנית וחיפש דרך לחזור לפולין אלא שהדבר לא עלה בידו. באותה תקופה הגיעו לישראל צעירים פולנים רבים שהכירו את חלאסקו, שלא היה יהודי, והעריצו את ספריו. אחד מהם שכנע את "מעריב" להציע לו  עבודה וכך, בתחילת 1959 מצא עצמו הסופר בקיבוץ גן שמואל.

בימים שלאחר הגעתו לארץ לא פסקו עיתונאים מכל העולם להגיע לקיבוץ ולראיין אותו. לאחר שלושה ימים, בצעד ספק פוליטי ספק פרסונלי, החליטה מזכירות הקיבוץ לגרש אותו משם. הכותרת הראשית של מעריב היתה "פאסטרנק הפולני נתבקש אמש לעזוב את קיבוץ גן שמואל". חלאסקו עבר לתל-אביב, כתב מספר רשימות ל"מעריב", שעליהן, לטענתו, מעולם לא קיבל תשלום,  ומצא עצמו מתגלגל בחצרות האחוריות של רחוב אלנבי, עוסק בעבודות מזדמנות וצריכת אלכוהול אינטנסיבית. "העולם הזה", שדיווח בהרחבה על מעלליו, כתב שכבר בשעות הצהריים ניתן לראות את הסופר הפולני המכובד שיכור.

לאחר שנתיים, עזב חלאסקו את ישראל, התחתן עם סוניה זימן וחי איתה בשוויץ. אבל הוא אהב מאוד את ישראל והקדיש לתקופה הישראלית שלו מספר ספרים – "להרוג את הכלב בשנית", "מומר ביפו", "כולם הפנו לו את הגב" ו"שנות העשרים היפות", שלא תורגמו לעברית. הספרים מציגים בשפה קולחת את חייו של חלאסקו בישראל- בחצרות האחוריות של אלנבי, בנדודיו לאילת, בישיבה בכלא הישראלי ובשיטוטים בין דמויות הזויות בשולי החברה- זונות, סרסורים, פושעים קטנים ושאר טיפוסים צבעוניים המנסים לשרוד במדינה, שדרך הפילטר של חלאסקו, נדמית כגרסה היהודית שלאחר השואה של "המערב הפרוע".

ב- 1969, לאחר גירושים מסוניה זימן ולאחר ניסיון לא מוצלח להיכנס לתעשיית הסרטים בהוליווד, הוא היה בדרכו לשוב לישראל. הוא עצר בגרמניה כדי לחתום על חוזה חדש לכתיבת תסריט, אך  באותו לילה, בגיל 35 בלבד, הוא השתכר ונטל כדורי שינה רבים ומת.  עד היום לא ברור אם התאבד או מת מוות טבעי. לאור הקשר המתהדק בין התרבות הפולנית והישראלית בשנים האחרונות, נראה שהגיע הזמן למצוא את הדרך לאפשר לקורא הישראלי לקרוא בעברית את חלאסקו, אולי הסופר הפולני בעל החיבור החזק ביותר לישראל.

פורסם בשינויים קלים ב"עכבר פולין".

החיים נסבלים. לפעמים.

ביום שישי בבוקר צפיתי בסרט על ויסלבה שימבורסקה במסגרת פסטיבל אפוס בסינמטק ת"א. לפי ההקרנה הזו, הפסטיבל הזה הוא הצלחה עצומה. אני הצלחתי להשיג כרטיסים רק לקצה שורה 2, האולם היה מלא לחלוטין ומול הקופות השתרך תור של ממתינים. כנראה שיש קהל לסרטי אומנות ובטח לסרט על משוררת כל-כך גדולה.

הסרט עצמו היה חוויה אחרת. הפרמיס שלו היה מאוד מבטיח. ויסלבה שימבורסקה בחרה 3 אנשים אותם היא מעריצה ורוצה לפגוש- וודי אלן, ואצלב האוול וג'יין גודול חוקרת השימפנזים. התקוה שלי היתה ששיחה כנה ואמיתית עם אנשים שהמשוררת מעריצה, תוליד בהכרח סצנות מקסימות שילמדו משהו על שימבורסקה ועל היחס שלה לעולם. המפגשים המובטחים בהתחלה לא התקיימו בסרט. במקום מפגשים עם שימבורסקה, נפגשו שלושת הנבחרים עם הבמאית שהקרינה להם קטע שבו שימבורסקה מדברת אליהם וצילמה אותם אומרים ברכה כלשהי לשימבורסקה. את הברכות הקרינה הבמאית לשימבורסקה באולם קולנוע- כך שבמקום שיחה כנה קיבלנו התכתבות שלא אפשרה להתקרב ולו במעט לשימבורסקה.

בניסיון לשרטט את מסלול חייה של שימבורסקה, קופץ הסרט בסטייל הדוקו-סלב שאליו מרגילים אותנו הערוצים המסחריים, בין ילדותה בקרקוב, מערכת יחסים אוהבת מאוד עם סופר שלא ברור מה עלה בגורלו או בגורל מערכת היחסים ביניהם, שיר שכתבה עבור סטלין בצעירותה, ו"הטרגדיה של אוסלו" בה קיבלה את פרס הנובל.  בתוך כל ההמולה הזו אין שום מקום לשירה המקסימה של שימבורסקה. מעבר לשורת השם, שלקוחה מתוך שיר שלה (ולא זוכה לשום התייחסות בסרט, כי לא ברור למה החיים שלה נסבלים לפעמים או לא נסבלים בכלל),  לא מצליח הסרט לגרום לצופה לצאת מהסרט אפילו עם שורה אחת נוספת מהשירה שלה.

שימבורסקה מוצגת בסרט דרך הזוטות שמרכיבות את אישיותה- היא אוהבת גם לחבר חמשירים מלוכלכים, היא נוסעת הרבה בעולם ומבזבזת את זמנה על קניית מזכרות קיטשיות וצילום עצמי ליד שלטים של מקומות, מאוהבת מרחוק במתאגרף צעיר ולוזר, ויוצרת קולאז'ים מגזירה והדבקה של כותרות מהעיתונים. נדמה שהבחירה האמנותית של במאית הסרט היתה לסמן את הקולאז'ים הסתמיים הללו כמרכז פועלה של המשוררת במקום את השירה שלה. הסרט כולו, במקום שיהיה סרט פיוטי כפי שראוי לסרט על משוררת, הוא קולאז' סתמי שמתרוצץ ללא לאות מנושא לנושא, מראש מדבר אחד לשני, ומיבשת ליבשת, ולא נותן לצופה רגע אחד של שקט שבו אפשר להבחין בשימבורסקה באמת. ברגעים המעטים שבהם המצלמה נשארת על שימבורסקה ליותר מעשר שניות ולא מתזזת לקריסת מגדלי התאומים, לצילומי ארכיון של לנין, לקטעים מסרטים של וודי אלן, ולנושאים נוספים, אפשר לראות שמדובר אכן באישה מקסימה ולקוות שיום אחד במאית יותר מוכשרת מקתרינה קולנדה-זלסק, תעשה עליה סרט.

וכדי שלא נשאר בלי כלום, אוסיף כאן את אחד מהשירים האהובים עלי ביותר של שימבורסקה (ובתוכו בייחוד הבית השני) , מתוך "בשבח החלומות", בתרגום של רפי וייכרט.

בנהר של הרקליטוס/ ויסלבה שימבורסקה

בנהר של הרקליטוס

דג דג דגים,

דג מבתר דג בעזרת דג חד

דג בונה דג, דג מתגורר בדג,

דג נמלט מדג במצור.


בנהר של הרקליטוס

דג אוהב דגה,

עיניך-הוא אומר- נוצצות כדגים בשמים,

אני רוצה לשחות אתך אל ים משותף,

הו, היפה בלהקה.


בנהר של הרקליטוס

דג המציא את דג הדגים,

דג כורע ברך לפני דג, דג מזמר לדג,

מבקש מדג שחיה קלה יותר.


בנהר של הרקליטוס

אני דג יחידי, אני דג נבדל

(ולו מדג העץ ומדג האבן)

ברגעים מסוימים אני כותב דגיגים

בקשקשים כסופים, בחפזון שכזה

שאולי רק החשכה מצמצמת במבוכה?

ובלי קשר לכל זה ולשימבורסקה, אספר שלמרות האושר הגדול שלי על מציאת הילדה שתשחק את פראני, אז בינתיים הדברים לא נסגרו איתה מסיבות כלכליות, ולכן אני פותח מחדש בחיפושים אחר שחקנית/ ילדה בת 7 שרוצה לשחק בסרט באורך מלא. סצנות מהסרט אפשר לקרוא כאן.  אדגיש מראש, שבשלב זה אין לנו כסף ראוי לשלם אלא רק כסף סמלי לכיסוי הוצאות, הבטחה לכך שנשלם כשיהיה לנו כסף, וחוויה גדולה של להשתתף בסרט שהילדה היא הכוכבת שלו. מי שמכיר ילדה כזו שיכתוב אלי למייל או לעדן המפיקה [email protected]

לי זה עולה יותר

לכבוד ההרצאה הראשונה שלי בקורס לקולנוע דוקומנטרי במנשר החלטתי להעשיר את הספרייה שלי בעוד ספר מעשי בעברית העוסק בעיקר בפרקטיקות של קולנוע דוקומנטרי. קוראים לספר "אמנות התיעוד החזותי" של אלן רוזנטל והוא ספר סביר, אך פחות טוב מספרים דומים באנגלית דוגמת הספר של רביגר. מצאתי את הספר באתר האינטרנט של חנות הספרים תגא. הם הציעו לי לשלוח את הספר אלי, ואני, שרציתי לחסוך את מחיר המשלוח, החלטתי ללכת לחנות ולקחת את הספר בעצמי, בעצם הייתי יכול לדעת, שלי זה יעלה יותר.

אני מאוד אוהב חנויות של ספרים ישנים, וזו הפעם הראשונה שהגעתי לחנות של תגא, שנמצאת במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. אני יכול לשהות בחנויות כאלו שעות ארוכות ולא יכול להתאפק, תמיד אני יוצא משם לפחות עם ספר אחד- הפעם יצאתי עם שניים.

הספר הראשון הוא ספרו של דוד גרינברג "הקולנוע". גרינברג, שסרטו הנשכח "איריס" הוא אחד הסרטים הישראלים האהובים עלי, היה גם מבקר, היסטוריון ואחד מאנשי המפתח בתנועת "הרגישות החדשה". בתצורה שדומה לאלבומי הניצחון של אחרי מלחמת ששת הימים, גרינברג חוגג בספר הזה את אהבתו לקולנוע. בליווי תמונות שחור-לבן מקסימות הוא מתאר בתמציתיות את תולדות הקולנוע, הכוכבים הגדולים, המגמות, והתנועות השונות שפעלו עד 1967.

הספר השני הוא "ערב רגיל" של המשוררת והמתרגמת טל ניצן. טל ניצן היא חברה וירטואלית, מעולם לא נפגשנו, אבל ברגע של תקווה הבטחתי לה שאם עוד פעם אעשה אדפטציה קולנועית לשירה, אעשה זה את לשיר שלה. בספר הזה אני חושב שמצאתי את השיר. הנה הוא כאן, וכמה הוא יפה:

נוקטורן עם קצה/ טל ניצן

אולי הנצנוץ הקלוש מרחוק

הוא סיגריה אחות מהבהבת

בידידות אל זו שלי כמו שני

כלבלבים מתרועעים

שוכחים את בעליהם הקשורים

לקצה רצועה ואולי זה

תעתוע הטיפות באיזה פנס

ואין איש קשור לקצה סיגריה

בקצה שום חלון, משתוקק

לאצור משהו מהגשם הזה

שקיץ עריץ כבר אורב בו.